שבועות ספורים אחרי שנדמו הדי "כוכב נולד 2" ארז הראל סקעת את המזוודות וטס עם שתי ידידות לאמסטרדם. החיים החדשים שלו, המעריצות והפרסום, לצד מה שיש לעיר הזו להציע - ועוד בצורה חוקית - הביאו להתקף החרדה הראשון בחייו. "רציתי להתנסות, אז לקחתי שתי שאכטות של מריחואנה", הוא אומר, "נכנסתי להתקף של שמונה שעות. זה משפיע עלי מהר מדי, והייתי בתקופה מאוד לחוצה ולא טובה בחיים שלי. חטפתי וואחד כאפה".
עוד באתר: אני נטלי דדון, ואני פאקינג מדהימה
משתי שאכטות?
"אני חושב שזה פסיכולוגי. זה היה מייד אחרי 'כוכב' וזה היה אינטנסיבי ברמות וזה פשוט בא לי לא טוב. אלה היו שמונה השעות הנוראות בחיי והטובות בחיי. חשבון נפש של כל החיים. באיזשהו שלב הרגשתי שאני אומר את כל מה שעובר לי במוח, שזה יוצא לי החוצה, אז ביקשתי מהידידות שלי להיות לבד. בהתחלה הן לא רצו לצאת כי נראיתי ממש מבוהל ומפוחד, ובאמת הייתי מבוהל ומפוחד, אבל אלה היו גם שמונה שעות שהצילו אותי. הצילו את הנפש שלי".
אתה בטוח שזאת לא היתה פטריית הזיה?
"לא, ממש לא. פטרייה בחיים לא אקח. אני מכיר אנשים שהתפלפו לגמרי, וזה כל כך לא שווה את זה".
ומאז לא נגעת בכלום?
"לא. אבל אני לא מאלה שאומרים 'לא צריך לעשן'. בוא נתעורר, שמונים אחוז מהמדינה מעשנים, אם זה טוב ואם זה רע. מחקרים מראים שעישון רפואי הוא פחות מזיק במאות אחוזים מצריכת אלכוהול. אז הכל עניין של תפיסה".
אתה בעד לגליזציה של מריחואנה?
"אני באמת לא יודע".
"הביטחון שלי היה ברצפה"
ליום האודישנים של "כוכב נולד 2" בחיפה, אי שם בשלהי 2004, הגיעו עשרות אלפי אנשים, שחלמו להיות הדבר הגדול הבא. אבל אחד בלט במיוחד. בחור צעיר, בן 21, סטודנט שנה שנייה בבית הספר למשחק בית צבי, רזה מאוד, שהגיע לבוש בסריג די מכוער בגוני אוף־ווייט וחום, עם צווארון חצי גולף ("לא רק שעשיתי טעות אופנתית ובאתי עם גולף - גם קיפלתי אותו").
הוא התייצב מול השופטים וביצע את השיר "בתוך" במבט תמים ובקול מלטף. בית ופזמון אחד הספיקו להם כדי להעביר אותו לשלב הבא, ואת העיתונאים בבוקר שאחרי להכתיר אותו ככוכב הנולד החדש.
"בכלל לא הייתי אמור להגיע. רציתי לבטל ערב לפני כי איימו להעיף אותי מבית צבי. גרי בילו, המנהל, כתב לי שאם אני הולך לאודישנים, אין לי לאן לחזור. אבל בבוקר החלטתי שאני כן הולך. הייתי בטוח שאני לא עובר, שיגידו, אה, יופי, הוא שר נחמד, וזהו.
"הביטחון שלי היה די ברצפה. עליתי לבמה עם דף תווים, וצביקה הדר אמר לי, 'לא לימדו אתכם בבית צבי שלא באים עם מילים?' עניתי לו כאילו בשיא הביטחון שזה דף עם תווים למיטלמן, אבל בתוך תוכי אמרתי, טוב, זה נגמר".
עשר שנים אחר כך מקבל סקעת טלפון מאותה הפקה, ומציעים לו לבוא שוב לאודישן. הפעם כשופט (העונה החדשה של "הכוכב הבא", ימי ראשון ושלישי בקשת). "הייתי בדרך להופעה, ואסף דרעי, המנהל האישי שלי, שלח לי הודעה: 'הכנסתי עכשיו ליומן, יש לך טסט ל'כוכב הבא' ביום חמישי'. אז אמרתי, אוקיי, מגניב.
"אני זוכר שערב לפני ראיתי דוקו שעשו בערוץ 8 על כל הטלוויזיה המסחרית בארץ ואיך היא התגלגלה. היו שם דוגמאות של כל מיני דמויות טלוויזיוניות, החל מדודו טופז, שהוא היה הקיצון, וכלה בחדשות הממלכתיות. התוכנית הזאת הכניסה אותי קצת לעולם הטלוויזיה, כי אני לא בא משם, אני בא ממוסיקה, וזה הכין אותי מצוין. פתאום קלטתי שאין בולשיט בטלוויזיה, שאי אפשר לשקר למצלמה, וזה הרגיע אותי קצת, כי נורא קשה לנסות להיות משהו כזה לא עד הסוף, או להסתיר משהו או לנסות להיות דמות טלוויזיונית אחרת".
מה היה בתוכנית הזאת כשהיית מתמודד ומה יש בה כשאתה שופט?
"למעט העובדה שבן אדם עומד ושר מול שופטים - הכל השתנה. בתקופתי, כמעט לא דיברנו. פשוט באנו ושרנו. שרנו שלוש פעמים במהלך העונה, מי שהגיע לגמר שר ארבע פעמים. עכשיו הם שרים כל שבוע, הם מדברים הרבה, והמשפחה שלהם איתם. את המשפחה שלי לא חשפו עד הגמר, אף אחד לא ידע מי הם ההורים שלי, וגם את זה, אם הייתי יכול להוריד, הייתי מוריד. היום זה שונה. זה הרבה יותר מורכב בשבילם מאשר זה היה בשבילנו".
איך היה האודישן הפעם?
"בהתחלה חשבתי שיהיו לי פלאשבקים ממשיים, פיזיים, שאני אשב שם פתאום ויעלו מתמודדים ואני בעצם אראה את עצמי וארגיש בדיוק את מה שהם מרגישים. אבל לא. אני חושב שזאת היתה פעם ראשונה במסגרת ראיון, או משהו טלוויזיוני, שהם ראו הראל מודל 2014. הראל של 2004 התאים לעידן הטלוויזיוני של 2004, זה גם די חפף למי שהייתי כאדם. הייתי בן 21, רק יצאתי מבית ספר למשחק שריסק לי את הביטחון העצמי, הייתי מאוד עדין, מאוד ממלכתי.
"עם השנים, עם ההתבגרות שלך, עם העבודה במקצוע הזה, בתעשייה, אתה רוכש כל מיני דרכים תקשורתיות חדשות ומוריד מעצמך עוד ועוד שכבות. היום אני בן אדם בוגר יותר, חשוף הרבה יותר, לא מתבייש בשום דבר, לא אכפת לי אם התשובה שלי תהיה פוליטיקלי קורקט או לא, כי בבסיס שלי אני לא בן אדם גס מדי ולא רוצה לעשות רע לאנשים אחרים. אז פתאום השתחרר אצלי המקום הזה: הלוא אתה בן אדם טוב, אז תהיה מי שאתה, אל תפחד.
"אני רואה תגובות באינטרנט, תגובות בפייסבוק ובאינסטגרם, ואני אומר, יו, אני נתפס כזה משורטט וכזה מושלמי. עכשיו, אתה אומר, אוקיי, מה? לשבור תדמית? לא אשבור תדמית. לא מעניין אותי. אנשים שנמצאים פה להמון זמן, יש להם גם המון זמן להראות המון רבדים שלהם. אז אחת הסיבות שאני שמח שאהיה ב'כוכב' היא שתהיה לי סוף סוף במה שישמעו את הקול שלי שמדבר, ולא רק שר. כי אני לא אוהב להתראיין הרבה, אני לא מגיע להשקות, לא שומעים אותי כל שני וחמישי בגיא פינס. אז לפעמים אתה מאבד קצת מהאישיות. יש אנשים שרוב הפרסונה שלהם בנויה על הדברים הקטנים האלה. לי אין פרסונה. רק פרסונה מוסיקלית. אז באיזשהו מקום זה כיף, זה מגרש משחקים חדש בשבילי, שפתאום שומעים את האינטונציה שלי, שומעים את הוורבליות שלי. זה מקום שאפשר להתחבר לבן אדם, ולא רק לשירים שלו".
לפני ארבע שנים יצא סקעת מהארון. לא רבים הופתעו, אבל היו כמה מעריצות שהתאכזבו. בסופו של דבר, הוא אומר, זה עשה לו רק טוב. "כשבאים אלי אנשים ומספרים לי שהם בארון, אני תמיד מציע להם לצאת. זה יהיה להם הרבה יותר קל והרבה יותר כיף אם יוכלו לחיות חיים גלויים. יציאה מהארון צריכה להיות נקודת הסיום, לא הדרך. הדרך היא בפנים, מול עצמך, מול המשפחה שלך, מול התפיסות שלך והדעות הקדומות שלך. זה תהליך מאוד לא קל".
בתקשורת ניסו להוציא אותך בטרם עת, עם רמיזות וכל מיני פרסומים.
"כשאתה בן אדם מפורסם שבוחר לשיר שיר אהבה לגבר באודישן הראשון שלו ב'כוכב', בטלוויזיה השמרנית של אז, צפה פגיעה. וצפיתי. מצד שני, איש לא היה יכול להזיז אותי מהדרך שלי. אחרי ההופעה שלי בעצרת לזכר הרוגי הבר נוער, גל אוחובסקי יצא נגדי וטען שההופעה שלי השפילה אותו. כשהוא אמר את זה, סרט היציאה שלי מהארון (ששודר אחר כך ברשת; ע"ס) כבר היה בעריכה. מבחינתי, הייתי עם רגל אחת בחוץ".
ב"הכוכב הבא". "לא אשבור תדמית, לא מעניין אותי"
"אשמח להופיע במצעד"
מה אתה חושב על אמנים, אנשי רוח וחברי כנסת, שנשארים בארון למרות שחצי מדינה כבר יודעת?
"אתה לא יכול להתערב לאנשים בחייהם הפרטיים, כי אתה לא יכול לדעת מה הם מרגישים. אתה יכול לקוות בשבילם שהם ימצאו את המקום הזה עם עצמם, שבו הם כן יוכלו לצאת, כי אולי יהיה להם טוב יותר. אבל יכול גם להיות שלא. יכול להיות שלא יהיה להם טוב. אתה לא יכול לקבוע בשבילם".
אתה מבין שיש לזה גם השלכות חברתיות. כשאתה מפורסם אתה מהווה דוגמה, וההסתרה בעצם מעבירה מסר.
"בעיניי, ההשפעה החברתית היא אחרי שאתה יוצא מהארון. לפני זה העניין הוא שלך, עם עצמך, ועל הזין שלך מה כל העולם והמעריצים שלך חושבים. זה לא מעניין. ברור שזה יכול לתרום ולעזור, אנחנו ראינו פה שינויים מטורפים בשנים האחרונות, אבל אי אפשר להתערב לאנשים. הם חייבים לעבור דרך עם עצמם ולעשות את הבחירות שלהם בעצמם".
גם אחרי שיצאת מהארון לא הפכת לנושא דגל.
"מעולם לא הלכתי למצעדי גאווה ואהבה. אני לא אוהב לרקוד ליד אנשים בתחתוני חוטיני ואקססוריז. זה לא נעים לי. לא אוהב את זה. מצד שני, אני גם לא חושב שהיה פה מישהו מכל הזמרים או המפורסמים ההומואים, שיצא במכתבים לראש הממשלה או דיבר בראיונות בצורה גלויה על פונדקאות, בלי לפחד מה יגידו ומה יחשבו".
לא כולם במצעד רוקדים בחוטיני.
"ברור שלא. אבל מה זוכרים בסופו של דבר? בכל מקרה, אני לא חושב שהמלחמה נמצאת במצעד הגאווה. אני חושב שזה מיותר, כמו שמסיבות קצף מיותרות בעיניי. אבל אנשים אוהבים את זה, אני לא אגיד להם מה לעשות. להגיד לך שזה מה שתורם לקהילה ומקדם אותה בחברה? חד־משמעית לא. ממש לא. חשוב לי לקדם את האג'נדות החברתיות של ההומואים, והשינוי מתחולל, ובגדול. וזה מה שחשוב: לקבל ולהיות שווה־זכויות מבחינה חברתית ופוליטית, כמו כולם".
ואם יזמינו אותך להופיע במצעד?
"אני אבוא. הופעתי במסיבות של גייז גם לפני שיצאתי מהארון. אין לי שום בעיה עם זה".
זמן קצר לאחר יציאתו מהארון הכיר את עידן רול, עורך דין מתמחה ודוגמן מצליח, ומאז הם יחד. לאחרונה, אחרי שהתגברו על משבר גדול בזוגיות, עברו לדירה משותפת במגדל יוקרתי, כמה קומות מתחת לדירה של בר רפאלי ועדי עזרא.
"היתה לי דירה מדהימה שגרנו בה הרבה זמן, אבל רציתי שעידן ייכנס לדירה שהיא של שנינו, לא רק שלי. המעבר לא השפיע על הקשר שלנו, כי היו דברים הרבה יותר דרמטיים. עברנו תהפוכות מאוד גדולות בארבע השנים הללו. נפרדנו ארבע פעמים, וזה מצחיק, כי אף פעם לא רבנו. התקופה שבה התחלנו לריב היא התקופה שנשארנו בה הכי הרבה זמן ביחד, וזה עכשיו".
על מה אתם רבים?
"הוא מתעצבן עלי שאני לא סומך עליו לפעמים, אבל אני מסביר לו שלהפך, אני רוצה לעזור לו ולהקל עליו. אני יכול להיות מאוד מעצבן בדברים שקשורים לעבודה פיזית, כי אני יודע איך להרים את הקרטון הזה בצורה הנכונה, שהוא לא ישרוט את הקיר, ואני גם אומר את זה בצורה כזאת שיכולה להשתמע כאילו רק אני יודע לעשות את זה, שזה בולשיט".
ואז אתם ברוגז?
"אנחנו מה זה לא ילדות קטנות. אני שמח על זה, כי אתה יכול למצוא את עצמך פתאום בגיל שלושים ומשהו מתנהל במריבות כמו ילדות. אנחנו לא שם".
ועדיין, הפרידה האחרונה נמשכה עשרה חודשים.
"כן, אני לא אשכח איך, באחת השיחות לפני הפרידה, הוא אמר 'אפשר להיפרד'. איך שהוא אמר את המילה, נפלה לי אבן מהלב. אמרתי לעצמי, יו, הנה, הוא אמר את המילה. נפרדנו, אבל גרנו יחד עוד איזה חודש בבית, והיינו ממש חברים לכל דבר. הכל היה בסדר. וברגע שפתאום קלטתי שהחברות הזאת הופכת להיות אמיתית והזוגיות הולכת ונעלמת, כי אנשים ממשיכים בחיים שלהם, קיבלתי כאפה. ביום שהרגשתי שאני עומד לאבד אותו. וזו היתה כאפה מאוד חשובה, כי הייתי טיפה שאנן. תמיד חשבתי, נזרום ונראה מה יהיה. לא לקחתי בחשבון שאתה יכול לבחור לזרום, אבל מי שסביבך לא תמיד יבחר לזרום איתך. לא דיברנו למשך תקופה, ואז יצאתי למלחמה להחזיר אותו".
עם בן הזוג עידן רול. "לא, אין לי סטוצים בארץ" // צילום: מאיר פרטוש
"בכיתי בגלל עידן"
בתקופת הפרידה נהנית ממה שיש לעיר הזאת להציע להומו, רווק ומפורסם?
"הייתי בעיקר בחו"ל בתקופה ההיא, נסעתי הרבה לפאריס ולניו יורק. אבל לא, אין לי סטוצים בארץ".
למה?
"כי אתה לא רוצה לפגוש את האנשים האלה ברחוב אחר כך. לא מתחבר לזה".
חושש שהם ידברו?
"תקשיב, שמעתי כל כך הרבה סיפורים על איך התחת שלי נראה ואיך אני נשמע במצבים אינטימיים".
אתה רוצה להגיד לי שלא היה לך אף פעם סטוץ בארץ?
"רק עם אנשים מהעבודה".
כלומר, רק מפורסמים?
"רובם ורובן".
אסי עזר - סטוץ או קשר?
"עם אסי זה נמשך ארבעה חודשים וזה נגמר, כי אנחנו לא מתאימים".
מי זרק את מי?
"אני לא יכול להגיד".
הוא זרק אותך?
"לא. אף אחד לא זרק. באמת שאף אחד. זו היתה החלטה משותפת".
יכול להיות שאם זה היה קורה כשהיית מחוץ לארון או בתקופה אחרת, זה היה יכול להתאים?
"בחיים לא. never. אנחנו לא מתאימים בשום צורה. שני קצוות. אנחנו יכולים להיות חברים מאוד טובים, אנחנו יכולים להצחיק אחד את השני, אבל לא להיות יחד. ולא צריך גם".
ובכל זאת החזקתם מעמד ארבעה חודשים.
"כן, האמת היא שזה הרבה. לא נראה לי שזה היה אינטנסיבי כל כך. זה היה אולי אינטנסיבי בהרגשה. שנינו היינו עסוקים, היינו נפגשים בלילות. גם לא היינו יוצאים החוצה יותר מדי. זה היה כיף, אבל היה ברור מהתחלה שזה לא זה".
אסי עזר. רומן של ארבעה חודשים // צילום: עודד קרני
בתקופה הפרידה מעידן הוא הכיר מישהו אחר?
"לא, לשמחתי. למרות שאני חשבתי שכן. אבל הוא ממש לא חזר בקלות. הוא עשה לי את המוות ובחן אותי בפרמטרים הכי קשים שיש. אחרי שחזרנו לדבר, לא התראינו ארבעה חודשים, כי עידן לא רצה. דיברנו, ידענו שאנחנו רוצים להיות יחד, ובכל זאת לא התראינו ארבעה חודשים. תחשוב שיש בן אדם שאתה מאוד מאוד אוהב, ואתה מחכה ליום שתחזרו, שניכם יודעים שתחזרו, והוא גר במרחק של 500 מטר ממך בקו אווירי, ואתה פשוט לא יכול. זה גמר אותי. זה היה נורא. נורא. הוא שבר לי את הלב ממש".
בכית?
"המון. בעצם לא המון, כשאני חושב על זה. בזיכרון שלי זה נחשב המון, כי אני לא בן אדם שבוכה, אבל כשזה קרה, היה יום אחד שפשוט הרגשתי כמו מוות. כי פתאום קלטתי כמה אני אוהב אותו, וכמה הרשיתי לעצמי לוותר".
זו היתה פעם ראשונה ששוברים לך את הלב?
"חזק חזק? כן".
מה הופך אתכם לזוג טוב?
"רק אלוהים יודע. אנחנו מאוד שונים, אבל אנחנו חברים מאוד טובים, מצחיקים אחד את השני, ויש לנו מין לויאליות כזאת ואחווה".
המשפחות כבר מכירות?
"אמא שלי התקשרה אלי היום ואמרה לי: 'החתן שלי אוהב אותי הרבה יותר ממך, החתן שלי מתייחס אלי, החתן שלי כותב לי'. נשבע לך באלוהים. ציטוט. הם מאוהבים בו".
גם אביך? לו היה יותר קשה עם היציאה שלך.
"כל הסיפור עם אבא שלי היה כמעט נכון לשנייה. רק עידן מוכן לנסוע איתו באוטו. זה הקוואליטי טיים שלהם יחד, כי הוא נוסע לאט. לי זה מטריף את השכל".
ואיך אתה עם המשפחה של עידן?
"ממש מצוין. הם גרים בירושלים, אז אנחנו מתראים רק כשהם באים לתל אביב, או כשאנחנו נוסעים לאחותו במבשרת ציון".
יש מחשבות על חתונה?
"לא. לא מעניין אותי. נראה לי שגם אם הייתי סטרייט, לא הייתי מתחתן. אני בא לפעמים לאירועים, לחתונות, ואומר, מה, זה עדיין קורה? זה כמו לאכול פטוצ'יני אלפרדו בקפולסקי. אבל אני כן מבין את הרצון בחיבור הרוחני הזה ובטקסיות הזאת".
ומה עם ילדים?
"אני קצת על הגדר. מצד אחד רוצה להתעניין באופציות של פונדקאות בחו"ל, ומצד שני מחכה לראות מה קורה בארץ. יכול להיות שתהיה בקרוב אינפלציה בכל מי שרוצה להביא ילדים בפונדקאות, כי כולם מחכים. אני לא יכול לדחות את זה יותר מדי, כי תמיד יהיו לי פרויקטים ותמיד אני אסע לחו"ל ותמיד יהיו לי הופעות. אני גם מכיר את עצמי: יום אחד אתעורר בבוקר ואגיד, אוקיי, היום זה קורה. עשרה חודשים אחרי זה אני אהיה עם עגלה. אבל להגיד לך שבא לי עכשיו להוציא על זה חצי מיליון? זאת חוצפה שאין כדוגמתה".
סקעת היה רק בן 6 כשעמד לראשונה על הבמה בפסטיבל שירי הילדים בעיר הולדתו, כפר סבא, וכבר 27 שנים הוא מסרב לרדת ממנה. לתודעה הציבורית פרץ לפני יותר מעשור, בעונה השנייה של "כוכב נולד". מאז ועד היום הוציא שלושה אלבומים - "הראל סקעת" (2006), "דמויות" (2009) ו"שוב מאושר" (2012) - כולם הגיעו למעמד של אלבום זהב. הוא קטף את תוארי זמר השנה ושיר השנה כמעט בכל מדיה אפשרית, עשה סיבוב הופעות מצליח, כיכב במחזמר וייצג את ישראל באירוויזיון.
את הקרב עם הראל מויאל ב"כוכב", שעבור המעריצות האובססיביות היה לא פחות מהקרב בין דוד לגוליית, סיים סקעת כשידו על התחתונה, בהפרש של פחות מארבעה אחוזים. סיפור הסינדרלה של הלוחם הרגיש ממעלה אדומים ניצח את הזמר המהוקצע מבית הספר למשחק.
"אני מקווה שיום אחד מישהו יאמין לי, אבל ברגע ההכרזה הרגשתי שאלוהים שם לי את היד על הראש ואומר לי, יאללה, צא. צא לדרך".
תכף תגיד שלא רצית לזכות.
"רציתי, והתאכזבתי, כי בכל מקום אתה רוצה להצליח הכי הרבה שאתה יכול, אבל רציתי שזה ייגמר כבר. די סבלתי, והרגשתי שאלוהים עשה לי טובה גדולה".
בוא נעשה לזה סוף אחת ולתמיד: היתה או לא היתה יריבות עם הראל מויאל?
"ברגע שמגיעים לאותה תחרות שני גברים באותו גיל, שונים כל כך בתכלית ההוויה שלהם, ולשניהם קוראים הראל, זה בידי שמיים, ונוצרת תחרות, אם תרצה ואם לא. הראל הוא בן אדם מקסים, ושנינו נקלענו למין צוואר בקבוק כזה של מריבות. אני מניח שבגלל שעשו מזה עניין, זה הפך להיות עניין גם אצלנו. אני אף פעם לא התייחסתי לזה יותר מדי, אבל תמיד קיבלתי את הריקושטים ממנו. בכל ראיון הוא היה יורד עלי וממציא עלי כל מיני דברים. היה בי לפעמים דחף לענות, אבל אמרתי, אני לא שם. לא משחק את המשחק הזה".
סקעת על הגג. "החלום שלי זה לעשות אלבום בתימנית" // צילום: זיו קורן
"זה הרגיש לי פאתטי"
מי שניהל את מויאל בזמנו זה אסף אטדגי, ששופט איתך היום בתוכנית. יש משקעי עבר?
"הסתדרתי איתו אז הרבה יותר טוב משהסתדרתי עם הראל. ביני לבין הראל היתה מין מחיצה, שלא נבעה ממני, ובאיזשהו שלב כבר הרמתי ידיים. אמרתי, טוב, הבן אדם לא רוצה להיות חבר שלי - שלא יהיה חבר שלי. עם אטדגי הסתדרתי מצוין. הוא ניסה לרכך את כל הדבר הזה, כל המלחמה הזאת, שנהייתה נורא קשה, והיה לו פרטנר, כי אני לא רציתי להיות שם, זה לא עניין אותי. באמת, זה הרגיש לי פאתטי ממש. הרגשתי כמו ילדה בת 12 שנמצאת במלחמה מי המגניבה של הכיתה, ואני לא אוהב להשתתף במלחמות כאלה. זה לא אני".
ומצד שני, בן אדם לא תחרותי לא טס לאירוויזיון.
"היום, בדיעבד, אני יכול להודות שלא נהניתי כל כך. הייתי מאוד לחוץ על השיר ועל הקול שלי. בזמן שכולם יצאו למסיבות וחגגו, אני הייתי מסתגר בחדר כמו בן אדם רדוף. הייתי ממש בלחץ כי השיר היה קשה מאוד, והיה לי שם בעיות עם השקיעה והזריחה".
על הבעיות האלו עוד לא שמעתי.
"אני יודע שזה נשמע דבילי, אבל השמש בנורבגיה זורחת עד 11 בלילה, וזה שיבש לי את כל הימים. לא ישנתי טוב. אבל זו היתה חוויה מדהימה, ובזכותה אני עושה עכשיו אלבום בצרפת".
לפני כמה שנים אמרת לי בראיון שאנחנו צריכים לנסוע לתחרות בלי קשר להישגים שלנו. אתה עדיין חושב ככה?
"לא בטוח. היום התחרות הזאת נמצאת במקום אחר, ואחרי שהבנו שההישגים שלנו לא קשורים אלינו, זה קצת לדפוק את הראש בקיר. אם לא היו חצאי הגמר, הייתי אומר, ניחא. אבל בגלל שיש את חצאי הגמר, אנשים משקיעים המון, ואז אפילו לא עולים לגמר. זה מעצבן".
אתה זייפת שם על הבמה.
"זה לא היה זיוף. זו היתה קפיצה של הקול, משהו שרק זמרים מבינים. אני לא אכנס לזה, אבל מי שבוחר ללכת למקומות האלה של קפיצה בקול הוא מתאבד שיעי. או שזה קורה, או שזה לא קורה. זה מושפע ממזג אוויר, שינה, אם הגרון שלך היה רטוב מדי או לא.
"תוך כדי החזרות של התחרות, שיניתי את הביצוע והעליתי את הסולם עוד ועוד ועוד, וזאת היה טעות. כשזה קרה הרגשתי את זה, אבל לא שמעתי. גם באולם לא שמעו את זה. בטלוויזיה זה היה נורא, ואחר כך עוד שידרו את הקטע הזה שוב.
"כשאתה שם, זה כל כך לא מעניין אותך. כולנו היינו באופוריה, כי שעה לפני שהאירוויזיון התחיל הם חילקו פרסים, שהם החשובים, של כל הפן המקצועי: כל המוסיקאים באירופה בוחרים שלוש קטגוריות: הזמר, השיר וההופעה הכי טובים. ואני הייתי הראשון אי פעם שזכה בכל שלושת הפרסים. אז כולם היו בטוחים, כמובן חוץ ממני, שאנחנו זוכים. וזה לא קרה".
כי כולם אנטישמים.
"כי זה גדול מאיתנו. זה באמת גדול מאיתנו".
היית עושה את זה שוב אם היו מבקשים ממך?
"לא נראה לי. לא".
"לא רציתי להפוך למכונה"
שני האלבומים האחרונים של סקעת לא הצליחו לשחזר את ההצלחה של אלבום הבכורה המצוין. "אני בוחן הצלחה בנהירה של אנשים לקופות", הוא אומר, "אז במובן הזה הצלחתי. נכון שזו לא היתה התפוצצות, כמו האלבום הראשון. באלבום השני, ובעיקר בשלישי, אמרתי, בא לי לעשות משהו אחר. בן אדם שלא מחפש, בן אדם שלא הולך ובודק ויוצא מהגבולות של עצמו - בעיניי לא רק שזה לא כיף, הוא גם לא יתפתח, ויצטער על זה באיזשהו שלב. הוא יהפוך להיות מין מכונה משומנת היטב, שמתנוונת".
איך זה הרגיש לך באותם ימים?
"מצד אחד, מאוד כיף שהלכתי עם עצמי, ומאוד אהבתי את השירים, ובהופעות שלי היה לי כיף. אבל מצד שני, היה קצת מבאס. בן אדם שמוציא שיר והוא לא מתפוצץ - זה מבאס. לא יכולתי להתבאס עד הסוף, כי הקהל כן קיבל את זה. בגלגלצ היתה תחושה שאין חיבור".
אולי כי ציפו ממך למשהו אחר? לעוד "ואת"?
"כן, מצפים שאביא שוב את 'ואת' או את 'הנני כאן'. שאהיה השנסונר הרומנטי. אבל חלק מהדרך שלי בתור אמן, חלק מההתפתחות שלי, זה ללכת ולחפש".
אחרי ההצלחה הגדולה באלבום הראשון, האכזבה מחוסר הצלחה יותר גדולה?
"תלוי מאיזה חומר אתה עשוי. כשהגעתי ל'כוכב נולד' ובחרתי לשיר את 'בתוך', כולם אמרו לי לא. לפני שעליתי לבמה, בא אלי אחד הבוחנים במוקדמות ואמר לי, 'תקשיב, זה לא שיר מוכר, זה לא איזה להיט, תשיר את 'מעלה מעלה' של צביקה פיק'. ברבע השעה לפני האודישן עשיתי חזרות על 'מעלה מעלה'. ואז, שנייה לפני שעליתי, אמרתי, לא, אני שר את 'בתוך'.
"סיימתי את האלבום הראשון, שהיה הצלחה מאוד גדולה, והתחלתי לקבל שוב אותם שירים, כמו 'ואת'. גם אני התחלתי לכתוב בסגנון דומה. יכולתי ללכת לשם, אולי גם הייתי צריך, אבל מבחינתי, מה שצריך לעשות זה מה שאתה מרגיש שצריך לעשות.
"האלבום השני שלי היה לגמרי אלבום יציאה מהארון. מבחינתי, זה מה שהתאים לי. זה מה שרציתי בגיל 27, שנייה לפני שאני יוצא מהארון, ועם הדברים שעברתי בחיים האישיים שלי".
התאכזבת שגלגלצ לא פירגנו?
"הרגשתי שיש ציפייה שאשנה קו, או שאחזור לקו הקודם, ולא רציתי. אמרתי, אני עושה מה שאני רוצה, אני חוזר לדברים שלי. ובאיזשהו שלב, בדו־שיח איתם, הבנתי שזו לא מלחמה שאני רוצה להיכנס אליה, היא סתם תלכלך אותי, תלכלך את העשייה שלי.
"תמיד כשדיברנו איתם, התשובה שלהם היתה, 'הראל סקעת מצליח מצוין גם בלי גלגלצ, אז אם שיר אחד שלו לא יהיה בתחנה, לא יקרה שום דבר'. האמת - זה נכון. להגיד לך שזה מושלם מבחינתי? לא, כל אחד רוצה להיות בכל המקומות, בכל התחנות, להגיע לכל הקהלים. אם הייתי מרגיש שזה פוגע בי בשטח, נראה לי שהייתי מאוד מתאכזב".
עוברות לך לפעמים מחשבות של למה עשיתי, או למה לא עשיתי, או איך הייתי יכול לעשות אחרת?
"לא, לחלוטין לא".
אחד הדברים שאיפיינו את הקריירה שלך, לפחות בהתחלה, היה המעריצות האובססיביות. זה היה גם בעוכריך?
"אני התפרסמתי בשיא של תקופה מסוימת, תקופת סלבריטאות. האנשים שיצאו מ'כוכב נולד' היו מאוד גדולים, ואתה עלול להתבלבל. אז אני לא התבלבלתי כי אני לא בן אדם כזה, וגם כי היה לי את יזהר אשדות, שהפיק את האלבום הראשון, ואת אסף אטדגי. יזהר חווה את זה בתיסלם, הוא היה עם עפרה חזה, הוא עשה את אדם, והוא פתאום קלט שאני שואל אותו המון שאלות דווקא מהמקום ההפוך - לא דווקא איך להיות יותר נערץ, אלא איך אני יכול לצמצם את זה. אמרתי לו שאני לא ארגיש זמר עד שלא אוציא אלבום שלי. למה? כי התבססתי על קאברים ועל מעריצות, ולא הייתי רוצה שככה תיראה הקריירה שלי. לא יכולתי להתחבר למקום הזה, שבאים לראות אותי בגלל המראה שלי.
באירוויזיון. "לא זייפתי" // צילום: GettyImages
"השיער שלי מאפיר"
"אם תשים לב, אף פעם לא פימפמתי את הסלבריטאיות שלי. גם אחרי שיצאתי מהארון, ויש לי בן זוג שהוא באמת אחד האנשים הכי יפים בארץ, אתה לא תראה אותנו הרבה במקומות, לא תראה אותנו מצטלמים או עושים הפקות אופנה יחד. אף פעם לא רציתי לפמפם את הסלבריטאיות שלי, כי החלום שלי לא היה להיות הנערץ היפה מהטלוויזיה, אלא להיות זמר".
אתה מרגיש פחות יפה מבעבר?
"לא, אבל השיער שלי בצדדים התחיל להאפיר, ואני שמח. יש לי קמטים ליד העיניים, ואני אומר, איזה כיף. כי אני יודע שאני נראה פלסטיק, קצת נקי מדי. כולם חושבים שאני מאופר כל הזמן, אבל אני ממש לא".
בוקר אחד התעוררת וראית שהשיער האפיר?
"לא, זה התחיל מאז הסכסוך שלי עם הד ארצי. פתאום יצאה לי שערה לבנה ראשונה, כנראה מהסטרס. יש לי שערות עבות, אז ראו אותה בבירור".
וזה מפריע?
"ברגע הראשון כן, כי עברת לשלב הבא של החיים, ואתה לא יכול להתעלם מזה. יוצאים לך קמטים. אז אתה אומר, אוקיי, אנחנו מתבגרים. הבפנים הולך ומשתבח, הנפש, אבל הגוף הולך ומזדקן".
גם המעריצות שלך גדלו. היום הקהל שלך יותר מגוון?
"בהופעה הראשונה ב'נגה' כל השורות הקדמיות היה בעיקר נשים ובנות, ומאחור כל השאר. לאט לאט זה הלך והתחלף. אגב, בחברת התקליטים שלי, כשאני אומר דבר כזה, הם נורא כועסים עלי. אומרים לי, 'מה, אתה לא רוצה את הצעירים?' ואני אומר: אני מאוד רוצה את הצעירים, העולם שייך לצעירים. אבל אני רוצה צעירים שיבואו ויקשיבו לי, לא יסתכלו רק על המראה שלי".
גברים באים להופעות שלך?
"יש לי כמה מעריצים שבאים להמון הופעות, את אמא שלי זה תמיד מצחיק. אני לא אפול לקלישאה שאתה חושב עליה, הם נראים הכי גברים, בריונים כאלה, גדולים. הם באים אחרי ההופעה אל מאחורי הקלעים, ואנחנו כמו ילדים, מתחבקים ומתרגשים וזה. לאנשים זה נראה בהתחלה מצחיק".
בשנתיים האחרונות הוא חי על הקו שבין תל אביב לפאריס, שם הוא מקליט אלבום ראשון באנגלית ומנסה, לראשונה בקריירה, להצליח היכן שנכשלו רבים.
"לא הייתי מגדיר את זה שאיפה ולא הייתי מגדיר את זה חלום", הוא מנמיך ציפיות. "אלא כעבודה. לפני שבע שנים, לפני שהיה יוטיוב, כשהיה לך חלום להצליח בחו"ל, היית צריך לעבור לשם. היום אתה יכול לעשות את זה גם מהארץ, עם גיחות קצרות לחו"ל.
"אני מסתכל על זה כעוד צד של העבודה שלי. כמו שאני עושה אלבום בארץ, או הפקה של תוכנית חדשה - יש גם זרוע חדשה של מוסיקה באנגלית. מה יהיה עם זה? לא יודע. נפתחה דלת, נכנסתי".
כשמדברים על קריירות בחו"ל מתארים משהו מאוד גדול, עם 50 אלף איש. יש לך שאיפה כזאת?
"יש שאיפה גם ל־50 אלף בארץ. החלום שלי זה לפתוח את הקופות הכי גדולות שיש, ברמה של פארקים".
רבים לפניך ניסו לפרוץ באירופה ולא הצליחו. למה שאתה תצליח?
"יכול להיות שיש אנשים שפשוט מנסים להיות משהו שמתאים לאירופה. אני לא הולך לשם כדי להתאים את עצמי אליהם. ברור שיש חוקים שאתה הולך לפיהם, אבל אם אתה לא מביא את עצמך, אז מה תביא? אנחנו לא יכולים להביא פופ אירופי או אמריקני, כי אנחנו לא מחזיקים את זה".
מה אתה חושב על ההשתלטות של המוסיקה המזרחית בשנים האחרונות?
"אני חושב שזה יהיה מאוד צבוע מבחינתנו להגיד שהם השתלטו על התעשייה, או שהם עשו פה מהפכה, כי הם תמיד היו כאן. אפילו לא נעים להגיד 'הם'. הז'אנר הזה תמיד היה, תמיד בעט, חברים שלי ומשפחה שלי אהבו אותו, הם אפילו טיפה יותר מתחברים אליו מאשר לז'אנר שלי. ברגע שהרדיו איבד טיפה מהחשיבות שלו והטלפון הסלולרי התחיל להיות הרדיו הפרטי שלך, הכל התחיל לצוף".
מה אתה חושב על המוסיקה עצמה?
"כמו בכל הסגנונות, יש זמרים איומים ושירים איומים שיוצאים ומושמעים ברדיו, ויש שירים טובים. יש קהל להכל".
אתה בעצמך ממוצא תימני, לא חשבת מתישהו לחזור לשורשים במוסיקה?
"החלום שלי זה לעשות אלבום בתימנית. כבר שנים אני מדבר על זה עם פיטר רוט, שהשתתף בהפקה של האלבום השני שלי ויש לו זיקה לתימנים. ואז נכנס כל הגל הזה של הזמר המזרחי, אז באיזשהו מקום אמרתי: טוב, אם אני אוציא עכשיו משהו כזה, זה יהיה פאתטי. ראית שהמזרחית עובדת אז פתאום אתה עושה אלבום בתימנית? אבל אין לי ספק שעוד אעשה את זה".
"השתדלתי להגיד את האמת"
ביום שלישי השבוע נרשמה הופעתו הראשונה של סקעת בלב הפריים טיים, הפעם בתפקיד השופט. מי שציפה לשופט מתוק, אולי מלוקק, כמו סקעת של פעם, קיבל משהו אחר לגמרי. "כשהגעתי ל'כוכב' כמתמודד, רציתי שיגידו לי את האמת. הייתי הולך למאחורי הקלעים ומבקש מריקי גל ומצדי צרפתי שיגידו לי מה עוד אפשר לעשות, מה לא בסדר. אני חושב שמאוד חשוב להגיד לבן אדם את האמת".
וזה גם מגניב להיות השופט הרע.
"מאז שסיימון קאוול לקח לעצמו את תפקיד הקשוח הציני והמגניב, יש לא מעט שרוצים להיות שם. אבל אתה מבלבל בין אמירת האמת לבין להיות הרע. שופטים שהם מאוד מגעילים כלפי המתמודדים, רק כי הם באים לחזק את הפרסונה הטלוויזיונית שהם רוצים לייצר לעצמם, מכבסים את זה ב'אני אומר את האמת'. בתור אחד שהיה שם ורצה שיגידו לו את האמת, אני חושב שזה חשוב. אבל יש גם דרך לעשות את זה. כשופט השתדלתי בכל האודישנים להגיד את האמת, גם אם היא מאוד נוקבת. כשאתה בן אדם טוב ואתה עושה את התפקיד שלך, אז אף אחד לא יכול להיעלב מזה".
נשמע כמו מוקי בעונה הקודמת.
"לא כל כך ראיתי מה שהוא עשה בעונה הקודמת, אבל אני לא חושב שהוא מנסה להיות רע. אני מכיר אותו מהחיים האישיים, וזה לגמרי הוא, רק קצת יותר מחודד, בשביל הטלוויזיה. עם יותר שפיצים".
אם כבר מדברים על אמנים שלא מפחדים להגיד מה שהם חושבים, מה חשבת על פרשת עמיר בניון?
"אני חושב שהוא בן אדם משוגע, אמיץ, שלא רואה אף אחד ממטר, ואני מאוד אוהב את זה. לא תמיד אני מסכים איתו, אבל באיזשהו מקום הוא נתן לאמנים כאפה שתעיר אותם, הראה להם שהם פחדנים. אנשים מפחדים להביע את הדעה שלהם. לפעמים זה בצדק, כי אם תגיד איזשהו משהו שהוא טיפה לא ציוני במהלך מבצע צבאי, יכתשו אותך בלי להקשיב בכלל למה שאתה אומר. אבל זה קצת מבאס".
מה חשבת על השיר שהוא כתב?
"שהוא היה טיפה קיצוני מדי. במיוחד בעם כמו שלנו, שמכלילים אותנו בלי בכלל להסתכל פנימה. אז זה עוול שאסור לנו לעשות לאחרים. אני מבין מאיפה זה בא לו, אני יודע שהוא לא מתכוון שכל הערבים הם כאלה, ושזאת היתה השראה שבאה לו באותו רגע. הוא אולי טיפה קיצוני בצד הזה, היהודי־ציוני, לכולנו חורה כשאנחנו רואים את התמונות האלה של הפיגועים, בא לנו למות. אבל מצד שני, אתה יודע על איזו במה אתה עומד. וזה היה קצת קיצוני מדי".
יוצא ממך רוע אמיתי לפעמים?
"כשאני מתעצבן על המשפחה שלי או על חברים שלי, שהם הדבר הכי חשוב לי. זה רוע שנובע מכאב. למשל, יש לי חבר מאוד קרוב, שלא דיברתי איתו שלושה חודשים כי הוא שיקר לי. כשאנשים משקרים לי, גם אם זה השקר הכי קטן, אני לוקח את זה קשה כי אני מרגיש שמזלזלים בי, שחושבים שאני טיפש ושלא אעלה על זה. כולם משקרים בקטנה, אבל אותי זה מרתיח. כשאנשים משקרים לי, במיוחד קרובים אלי, שלא יתקרבו אלי, כי השטן יוצא ממני. ואז אני נהיה רע. לא רגיש. גם אם מישהו מתנצל. פעם הייתי מחוק מזה. היום אני מבין שזאת סטייה שלי, שאני חייב לטפל בה, אז אני קצת יותר מפויס". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו