הנשיא פרס, כדרכו, הציג בכנס הכלכלי בדאבוס את חזון השלום של ישראל בצורה מכובדת. יש רק להצטער על כך שבדו-שיח הפומבי שלו עם סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלשתיני, לא התייחס למדינת ישראל במפורש כאל מדינת העם היהודי. "מדינת פלשתין לעם הפלשתיני ומדינת ישראל לעם הישראלי", אמר, וחזר על כך כמה פעמים. ייתכן שזו היתה סתם טעות מצידו, וייתכן שלא רצה לעורר ויכוח מיותר עם בן שיחו. אך כך או כך - חבל. שכן סוגיה זו היא בעצם לב הבעיה בינינו לבין הפלשתינים. יש האומרים כי "איננו זקוקים להכרת הערבים, ברור שאנחנו מדינת העם היהודי", אך אם זה כל כך ברור, מדוע הצד הערבי מסרב לומר זאת? סירובם של הפלשתינים אינו עניין של סמנטיקה, אלא הכרזה שאין הם מכירים בזכותם של היהודים למדינה משלהם! ולא זו בלבד אלא שבעיניהם היהודים אינם עם, כי אם דת. ואם הם אינם עם, לא מגיעה להם מדינה ואין להם הזכות להגדרה עצמית כמו לעמים אחרים. יש להניח שלפחות בחלקה נובעת עמדתם גם ממניעי מגננה. שהרי הפלשתינים, או לפחות המשכילים שבהם, יודעים שטענתם להיותם "עם" או "אומה" מושתתת על כרעי תרנגולת מבחינה היסטורית ועובדתית. לא אחר מהלאומן הפלשתיני-אמריקני פרופ' רשיד חלידי, ידידו של הנשיא אובאמה מימי שיקגו, אישר שהערבים החיים בפלשתין החלו לראות בעצמם ישות לאומית נפרדת רק בתחילת המאה ה-20 בעקבות התפוררות האימפריה העות'מאנית, ובתגובה לציונות. מבחינה זו המועמד הרפובליקני ניוט גינגריץ' צדק. "העם הפלשתיני" הוא אכן המצאה חדשה, גם אם מסיבות מדיניות, דמוגרפיות או אחרות השתרשה בעולם הנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים". אם מישהו יבקש לדעת מדוע השיחות שהתקיימו לאחרונה בעמאן, או תהליך השלום בכלל, לא התקדמו, לא יצטרך לחפש את הסיבות רחוק: לא רק הגבולות, ולא רק הביטחון, ואפילו לא רק ירושלים או הפליטים, אלא בעיקר הדחייה המוחלטת של הפלשתינים, במוצהר או שלא במוצהר, את ההכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי. אין בכך כל חדש, כי גם בכל הפרקים הקודמים של התהליך המדיני, לרבות כאלה שנוהלו על ידי ממשלות שמאל, הפלשתינים הבדילו בין הכרה פורמלית "מפני שישראל קיימת" לבין הכרה בזכות העם היהודי למדינה. בשנים האחרונות אפשר להבחין בטביעות האצבעות של תעמולת ההכחשה הפלשתינית גם בהתבטאויות של גורמים שונים בעולם. למשל, שישראל היא "מדינה קולוניאליסטית" ובלתי חוקית שגזלה, כביכול, את אדמתו של עם אחר. וכפי שכתב בהקשר זה המשפטן אלן דרשוביץ: "מכל האומות בעולם, ישראל היא החוקית ביותר. אך למרות שנוסדה על בסיס החלטות של חבר הלאומים, האו"ם והכרזת העצמאות שהוכרה על ידי רוב העולם, ישראל היא היחידה שעצם הלגיטימיות שלה מוכחשת בידי אויביה. וגם אחרים מטילים בה ספק. והוא הוסיף: "גם על מדינות אחרות מותחים לפעמים ביקורת, אך רק לגבי ישראל הופכת הביקורת לשטנה, לדה-לגיטימציה ולקריאות להשמדתה". חבל שלעיתים מקורן של הקריאות האלה בדברים שנאמרים ונכתבים דווקא על ידי בני עמנו בארץ ובחו"ל.
X
