טרור עם תעודה כחולה

מעד לתמונות התפילין, הטליתות וספרי הגמרא החמוצים מדם; מבעד למראות שהטילו אותנו השבוע באחת אל ימים אחרים של טבח, פוגרומים ופרעות, ודרך עלילת הדם המודרנית "אל־אקצא בסכנה" - עוד מעט ימלאו לה 100 שנה - הצטייר השבוע הכפר ג'בל מוכאבר, שממנו יצאו המרצחים, כאבסורד הירושלמי במירעו. פעם, כשהיסטוריונים וחוקרים יכתבו את תולדותיה של האינתיפאדה הירושלמית, יתפוס ג'בל מוכאבר, או בעברית "הר האדירים", מקום מרכזי.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ההר הזה - שלפני שנים לא רבות תושביו לחמו בבג"ץ כדי שתוואי גדר ההפרדה ישאיר אותם בישראל - נחרש מאז בשנאה, בהסתה ובעיקר בעשרות מפגעים ופיגועים. מכאן יצא לפני חמש שנים המחבל עלא אבו דהים, גם אז באין מפריע, בדרכו לישיבת מרכז הרב, שם טבח למוות בשמונה תלמידי ישיבה ופצע תשעה נוספים. ברחוב הראשי של השכונה ירו כבר ב־2001 ארבעה מצעירי הכפר על שוטרים, ושנה אחר כך סייעו שניים מתושבי השכונה, האחים רמאדן ופעמי משאהרה, לפעיל חמאס מוחמד אל־ארל, להוציא אל הפועל את פיגוע ההתאבדות באוטובוס 32, ליד צומת פת, שבו נרצחו 19 בני אדם ונפצעו 74.

שורת המפגעים מג'בל מוכאבר מזכירה את שורת המפגעים מבני חמולת קוואסמה החברונית לאורך שנים רבות. מכאן יצאו היורים במאבטחים ובשוטרים ליד ג'בל מוכאבר ב־2006, ובספטמבר 2008 הוציא מתוכו הכפר מחבל דורס ראשון: קאסם מוגרבי, שדהר ברכבו אל תוך קבוצת חיילים בכיכר צה"ל בירושלים, ופצע 17 מהם. מוגרבי נורה אז על ידי קצין צה"ל ונהרג. 

רק בפברואר האחרון הוגש כתב אישום נגד ארבעה מתושבי השכונה, שהואשמו כי תיכננו לבצע פיגוע ירי באולם שמחות בשכונת בית וגן בירושלים. על פי התיאור בכתב האישום, הארבעה התכוונו להתחפש לחרדים ולהיכנס לאולם מהכניסה הראשית עם שאר המוזמנים, ואז לפתוח באש ללא הבחנה ממיני עוזי, שניסו לרכוש. חודש אחר כך (במארס האחרון) הוגש כתב אישום נוסף, הפעם נגד עזיז עויסאת, בן 49, אף הוא מג'בל מוכאבר. עויסאת מואשם בכך כי בהשראת אסון הגז בשכונת גילה, ניסה לבצע פיגועים באמצעות חיתוך צינורות גז בתשעה בניינים בירושלים. עויסאת גם הואשם בתקיפתו של נחום וייספיש, חרדי תושב ירושלים, באמצעות גרזן. 

את השרשרת הלא מפוארת הזאת חותמים שלושה: נאיף ג'עאביס - קרוב משפחתו של עלא אבו דהים, הרוצח במרכז הרב, אף הוא מג'בל מוכאבר - שהשתמש רק לפני ארבעה חודשים בטרקטור שברשותו כדי לדרוס למוות את אברהם וואלעס, חסיד "תולדות אהרון", באתר בנייה במרכז ירושלים; ועכשיו גם שני בני הדודים, רסאן ועודאי אבו ג'מאל, רוצחי ארבעת המתפללים והשוטר בבית כנסת בהר נוף השבוע.

הילולות אחרי פיגועים

לא רק בעזה ובבית לחם חילקו השבוע סוכריות. גם בג'בל מוכאבר, ולא בפעם הראשונה. בלילה שבו נהרגו שבעה חיילי גולני בנגמ"ש בשכונת סג'עייה בעזה, התארגנה בג'בל מוכאבר חגיגה ספונטנית, שכללה ירי של זיקוקים באוויר, שיירת מכוניות שהשמיעו צפירות מחרישות אוזניים, וקריאות "אללה אכבר". תושביה היהודים של שכונת ארמון הנציב תיעדו את המחזה שארך כמה שעות מחלונות בתיהם, באמצעות הטלפונים הסלולריים שברשותם. הילולת ענק נערכה גם אחרי הטבח בישיבת מרכז הרב בחורשה הסמוכה לשתי השכונות, ואת הקריאות "הוא שאהיד", ממש כמו השבוע, קשה היה להחמיץ.

כבר שנים שתושבי ג'בל מוכאבר אוחזים בחבל הירושלמי משני קצותיו. מצד אחד - הם נהנים מהטבות חומריות, הן בתחום הבריאות והן בתחום התעסוקתי והסוציאלי. כמו 300 אלף תושבי מזרח ירושלים, הם זכאים לקצבאות הביטוח הלאומי, ומתענגים על מנעמיה של הדמוקרטיה הישראלית: חופש תנועה, חופש ביטוי ולעיתים גם חופש הסתה, וגם רמת שכר גבוהה פי כמה מזו שברשות הפלשתינית. 

מצד אחר - שורת המפגעים שהוציא הכפר מתוכו בשנים האחרונות וביטויי האהדה הפומביים שתושבי הכפר מפגינים כלפי המפגעים, אינם מותירים מקום לספק באשר למקומם התודעתי.

האבסורד הירושלמי הזה מגולם במילים מפורשות שכתבו אנשי השב"כ במסמך שחיברו על המציאות במזרח ירושלים עוד לפני הפיגוע האחרון: "המפגעים הירושלמים", כך כתבו שם, "מנצלים את היכרותם האינטימית עם זירת הפיגוע ואת חופש התנועה שלו הם זוכים בתוקף מעמדם כתושבי העיר. מתווה הפיגועים - המבוצעים בדרך כלל בידי מפגע בודד או בידי תשתית מקומית - הם בעיקר פיגועי ירי, דריסה, דקירה ותקיפה.

"בעבר", נכתב עוד במסמך, "שימשו המזרח־ירושלמים כחוליה מסייעת בביצוע פיגועים, בדרך כלל בהכוונת תשתיות מן החוץ (רצועת עזה ואיו"ש). הטרור הפלשתיני השתמש במזרח־ירושלמים, תוך ניצול יתרונם... התנועה החופשית והנגישות לכל מקום, וכן בשל היכרותם עם השטח ועם האוכלוסייה. לפיכך שימשו המזרח־ירושלמים כסייענים, אשר עסקו באיסוף מידע לקראת פיגועים, ברכישת אמל"ח וחומרים שאינם נמכרים באיו"ש, וכן בתפקיד מובילים של המפגעים אל יעדי הפיגוע".

השינוי, אומרים בשב"כ, התרחש כבר לפני כמה שנים, כאשר תושבים ממזרח ירושלים לא הסתפקו עוד בסייענות, אלא עברו לקדמת הבמה והחלו לבצע בעצמם פיגועים. במסכת הזאת נטלו חלק מרכזי תושבי השכונות הערביות של דרום ירושלים, ובמיוחד תושבי ג'בל מוכאבר.

השב"כ המליץ כבר במסמך שנכתב כאמור עוד לפני הפיגועים האחרונים, "להגביר את צעדי ההרתעה, כולל הריסת בתי המחבלים, לחזק את הסנקציות מול משפחות המחבלים, לפעול לחיזוק הנוכחות הביטחונית הישראלית במזרח העיר ולמצות את הדין עם עבירות פליליות בתחום של סחר ואחזקת אמל"ח". 

השב"כ המליץ אז בפני קובעי המדיניות, "לפתח כלים מינהליים, כגון הגשת כתבי אישום, גם אל מול כוונות לבצע פיגוע, עוד בטרם הכנות קונקרטיות". עכשיו, חודשים רבים אחרי שנכתבו הדברים הללו, על רקע מציאות של אינתיפאדה ירושלמית, שעוד מעט ימלאו לה חמישה חודשים, מקבל הדרג המדיני החלטות ומאמץ לא מעט מן ההמלצות ההן.

 

מיישרים קו עם חמאס

האם אפשר לצייר פרופיל משותף למפגעים ולרוצחים האחרונים שפעלו בירושלים, ולאלה שקדמו להם? גורמי הביטחון משיבים על כך בחיוב. כמעט כולם היו דתיים אדוקים, רבים מהם היו מקורבים לחמאס, או מזוהים עימו, אך לא מופעלים ארגונית על ידיו. חלק מהם הם בני משפחה או שכנים של מפגעים קודמים ושל משוחררים במסגרת עסקאות כאלה ואחרות, וכמעט כולם הושפעו ישירות או בעקיפין מההסתה הבוטה בעניין אל־אקצא.

מוחמד שומאן למשל, שדקר את החיילת ברכבת הקלה בירושלים בחודש מארס האחרון, סיפר לחוקריו כי חש חובה דתית לפעול נגד הכיבוש הישראלי. מוחמד שוויש ועדנאן רג'בי שתקפו בסכין אזרח ישראלי באזור שמעון הצדיק באביב 2012, סיפרו בחקירתם כי מעצר חבריהם מ"שבאב אל־אקצא", גוף המזוהה עם חמאס, שמבקש לשמור על המסגד כטריטוריה מוסלמית בלבד, הניע אותם בפעולתם. גם הצעירים מא־טור שתקפו רכבים ישראליים בחודשים האחרונים וגם פעילי החזית הדמוקרטית מעיסאוויה, כמו הצעירים מאזור שועפט, סיפרו בחקירותיהם עד כמה הושפעו מההסתה בעניין הר הבית.

ההסתה הזו נמשכת בינתיים. נאן ז'אק זילברדיק ואיתמר מרקוס מ"מבט לתקשורת פלשתינית" ציינו השבוע שמחמוד אל־הבאש, יועצו של אבו מאזן לענייני דת, אימץ למעשה בשבועות האחרונים את הטרמינולוגיה והאמונה הדתית של חמאס, שמציג את השלום עם ישראל כהפרה של חוקי האיסלאם. 

אל־הבאש הדגיש כי לפי השריעה האיסלאמית, "אדמת פלשתין כולה היא אדמת ווקף", וכי "מוטל איסור הלכתי למכור, להקנות בעלות או להקל את ההשתלטות ולו על מילימטר ממנה". בעניין הר הבית אמר אל־הבאש: "כל מסגד אל־אקצא, כולל חצרותיו, ספסליו, גומחותיו וחומותיו, כל אלה הם אדמת ווקף וח'ראג (כלומר אדמה ששייכת למוסלמים)... הכיבוש הוא זה שיעזוב". אל־הבאש, צריך לציין, דיבר כמעט בשפת חמאס, שבסעיף 11 של האמנה שלו מגדיר את אדמת פלשתין כולה כווקף איסלאמי.

לכך צריך להוסיף את המשך ההתבטאויות של אחדים מבכירי הרשות הפלשתינית לאחר רצח המתפללים והשוטר הדרוזי בהר נוף השבוע. אבו מאזן אמנם גינה, אך יועצו, סולטאן אבו אל־עינין,  מיהר לשבח את הפיגוע כ"פעולת גבורה", כינה את המחבלים "שאהידים" ופירסם באתר הפייסבוק שלו תמונות קשות עם שלוליות דם וגופות 

המתפללים. גם דובר פת"ח, ג'אמל טיראווי, הוציא בשם סיעת פת"ח במועצה המחוקקת הודעה כי התנועה "מברכת על פעולת ירושלים... מברכת על פעולת בקשת השהאדה (מוות למען אללה) בירושלים, ומלווה לגן עדן את השאהידים של משפחת אבו ג'מאל (שני הרוצחים שביצעו את הפיגוע השבוע; נ"ש).

פת"ח, שאבו מאזן עומד בראשותו, מיהר לחגוג את הטבח, ובדף הפייסבוק שלו דיווח על "חלוקת ממתקים בערי הגדה, מתוך שמחה על פעולת ירושלים, שהתבצעה כנקמה על הוצאתו להורג של השאהיד יוסוף רומני (הנהג שנתיחה פתולוגית קבעה שהתאבד; נ"ש) ובתגובה להפרות במסגד אל־אקצא".

 

"אל־אקצא בסכנה"

יוני דחוח הלוי, לשעבר ראש אגף מידע במשרד החוץ, סגן אלוף במודיעין, וכיום חוקר ב"מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", ציין לאחרונה כי גדודי חללי אל־אקצא, הזרוע הצבאית של פת"ח, חוזרים הלכה למעשה למאבק המזוין. הלוי מזכיר כי ב־26 ביולי 2007 הורה אבו מאזן על פירוק כל המיליציות החמושות והקבוצות הצבאיות או הסמי צבאיות שאינן סדירות בשטחי הרשות הפלשתינית, וכי צעד זה כלל גם את גדודי חללי אל־אקצא, אלא שעל רקע הלחימה בעזה השתנתה התמונה. גדודי חללי אל־אקצא כבר קיבלו אחריות פורמלית ליותר מ־30 פיגועי טרור, חלקם בירושלים או בעוטף ירושלים, למשל הירי לעבר מחסום קלנדיה, הירי על החייל ופציעתו ליד האוניברסיטה העברית וכן ירי בצומת גוש עציון. הלוי מציין כי "לא ידוע אם אבו מאזן, שעומד בראש פת"ח, נתן את הסכמתו להקמתה מחדש של הזרוע הצבאית של פת"ח".

בג'בל מוכאבר לא עסקו השבוע בדקויות הללו. הכפר, שבחלקו המזרחי גובל בשכונת תלפיות מזרח היהודית (ארמון הנציב), הולך ומתנתק מהמסכת הישנה של מרקמי חיים משותפים עם השכנים היהודים. לפני שנים רבות ערכו היהודים קניות בג'בל מוכאבר, אך כבר שנים לא מעטות שהמציאות הזאת אינה קיימת. 

עבדאללה, תושב ג'בל מוכאבר שעוסק בעבודות בניין, טען השבוע כי מה שמעניין את מרבית התושבים בשכונה הוא להבטיח את מקומות העבודה שלהם ואת המענקים הכספיים מהמדינה. "חמאס", הוא סיפר "משפיע על האווירה, ומה שקורה באל־אקצא משגע אותנו". שאלתי אותו, ולאחר מכן גם תושבים נוספים, האם ייתכן שמציגים בפניהם מצג שווא. אמרתי להם שישראל דווקא עושה הכל כדי להגן על קודשי המוסלמים, ובכלל דבקה בהחלטה לאסור על יהודים להתפלל בהר. עבדאללה וחבריו פסלו את האפשרות מכל וכל. "אל־אקצא אכן בסכנה", הם משוכנעים, וישראל אכן עומדת להתיר תפילת יהודים במקום. רבים מהרוצחים תושבי ג'בל מוכאבר האמינו אף הם בכך. 

במסורת היהודית יש המאמינים כי נעריו של אברהם חנו בהר האדירים, הוא ג'בל מוכאבר, בעת שיצא להר המוריה, הוא הר הבית, כדי לעקוד עליו את יצחק בנו. במסורת המוסלמית לעומת זאת יש הסבורים שעומר אל־ח'טאב שהגיע לירושלים ב־640, ראה מפיסגת הרכס הזה - ג'בל מוכאבר - את ירושלים, כרע אפיים ארצה וקרא: "אללה אכבר". 

גם השבוע, בהר נוף, קראו הרוצחים "אללה אכבר", אך מסיבות שונות לחלוטין, והעלו את העימות מדרגה נוספת במסלול הדתי. 

•   •   •

"אבו מאזן לא מייצג אותנו"

 

שלט קטן עם חץ וכיתוב "לסוכת האבלים" נישא בפינת הרחובות בשכונה הירושלמית ג'בל מוכאבר - מפנה לבית של משפחת אבו ג'מאל. הצעירים נשאו את הכיסאות והקימו את הסוכה, מישהו כבר דאג לקפה מר ולכוסות פלסטיק. השכונה נראית שלווה למרות הנוכחות של המשטרה בכניסה, אך המתח מורגש היטב - להקות של ילדים בגילי העשרה עומדות ליד פחי הזבל, שבעת הצורך יבערו וישמשו למחסומים מאולתרים. 

בפנים חמורי סבר מדברים הצעירים על צוות מהטלוויזיה הישראלית שכרגע עזב את המקום. ליד הבית כתבת מהטלוויזיה הטורקית בשפה הערבית מקריאה טקסט לכתבה. "השאהידים של משפחת אבו ג'מאל נהרגו בפעולה הרואית בדיר יאסין", היא אומרת. המפיק שלה מסביר ששכונת הר נוף נבנתה על חורבות הכפר הפלשתיני דיר יאסין. כך כתב גם האתר הפלשתיני המרכזי, "מען". 

הצעירים שעוסקים במלאכת הקמת האוהל מהנהנים בהסכמה, לדברי הכתבת. לא כולם ששים לדבר עם התקשורת, אך אלה שמתראיינים - לא מסתירים את דעותיהם. "השאהידים האצילים הקריבו את החיים שלהם למען מסגד אל־אקצא הנעלה. הם ראו מדי יום כיצד הישראלים מתנכלים למתפללים, פוגעים ומחללים את אל־אקצא והחליטו להילחם. אל־אקצא שייך לנו, רק לנו", אומר נידאל שקייראת, מתושבי ג'בל מוכאבר, קרוב־רחוק של משפחת אבו ג'מאל. 

נידאל, בשנות השלושים לחייו, עובד בעיר העתיקה, נשוי עם שלושה ילדים. הוא מסרב לגנות את הפיגוע וקורא לו "פעולה". להר נוף הוא קורא דיר יאסין, בדיוק כמו הכתבת הטורקייה. כאשר נשאל על קורבנות חפים מפשע, נידאל מניד את הראש, מסתכל במבט חלול - "ישראל היא הפושעת. ישראל הרגה בעזה, ישראל הרגה בקלנדיה. אנשים לא יסבלו את זה". 

לידו עומדים כמה בחורים עם שיער ארוך וזקנים, חלקם מעטרים את ראשיהם במטפחת שחורה, הקשורה בסגנון מסוים, כזה שרואים לעיתים בקטעי וידאו שצולמו במחנות ג'יאהדיסטיים מסוריה או מעיראק. הם אינם מעוניינים לדבר עם תקשורת זרה או ישראלית, אך מסכימים לענות לשאלות של הטלוויזיה הפלשתינית. חוסאם, בן דוד של המחבלים, מתייחס לגינוי של ראש הרשות הפלשתינית אבו מאזן. "הוא לא מייצג אף אחד חוץ מעצמו, הוא בטח לא מייצג אותנו. אז שייזהר במילים שלו", הוא אומר בבוז. 

חוסאם ואחרים בג'בל מוכאבר לא מכירים בהשפעה של אבו מאזן על המתרחש במזרח העיר. לגבי הארגונים האחרים - הם מעדיפים לשתוק. על הבית עצמו אין גרפיטי שהיה מזהה השתייכות ארגונית כלשהי, ואף שהחזית העממית וחמאס בירכו על הפיגוע, המשפחה אומרת שהשניים לא היו קשורים לשום ארגון. 

על הבית עצמו מתנוססים דגלים פלשתיניים. לא הרחק מכאן, בשכונת סילואן, בכל הבתים הסמוכים לביתו של עבד אל־רחמן אל־שלודי, המחבל שדרס למוות תינוקת בת שלושה חודשים בתחנת הרכבת הקלה, אין מחסור בדגלים ירוקים. בלילה הבית של אל־שלודי נהרס. בג'בל מוכאבר יודעים שהבית של אבו ג'מאל הוא הבא בתור, אך אינם חוששים מכך. 

נידאל אומר שהרס הבית רק יגרום למעגלים נוספים של שנאה בג'בל מוכאבר, "ובכל פלשתין". "גם ככה אין לנו חיים. תהרסו את כל הבתים, ובסוף האדמה שאתם עומדים עליה תתקומם עליכם", הוא אומר. 

באוהל שהוקם יושבים המבוגרים. הם שותקים ולוגמים קפה רותח. אבו מוחמד, שכן של משפחת אבו ג'מאל, מאשים את האירועים באל־אקצא בהסלמה הנוכחית אך מסייג: "אנו מתנגדים להרג של חפים מפשע, כל חפים מפשע, ואנו שואפים לחיות בשלום עם הישראלים, אך הם לא רוצים שלום איתנו. הם הורגים פלשתינים בכל יום, אולי בגלל זה השניים האלה עשו את אשר עשו". אבו מוחמד לא משתמש במושגים "פעולה הרואית" ולא משבח את השכנים המחבלים, אך הוא מדבר בשקט־בשקט, אולי כדי שהצעירים המזוקנים שמתגודדים בכניסה לאוהל לא ישמעו. 

הפער בין הדורות ניכר היטב. אבו מוחמד שעוד זוכר את המלחמה ב־1967, היה רוצה לבחור בשלום. הילדים והנכדים שלו לא מסתירים שפניהם למלחמה. 

קסניה סבטלוב

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו