להפעיל כוח, וגם להושיט יד לריפוי

התגובה לגל הטרור המתעצם היא כטיפול בהתקף לב ברגע התרחשותו. בשלב הגורלי לא בוחנים אם החולה סבל ממשקל עודף ומיתר לחץ דם ומה היתה תוחלת החיים של הוריו אלא הפרמדיק, שמקדים את הרופא, פועל בעוצמה להחזיר את הלב דומם לפעימה סדירה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כך גם בירושלים. כרגע לא חשוב מה גרם למה ומה הצית את האש, מה תירוץ ומה סיבה ממשית. משמר הגבול בכוחות מתוגברים חייב להחזיר את הסדר על כנו. אם לא יעלה בידו, יוכפפו כמה פלוגות של חיילים סדירים לפיקוד המשטרה להפגין נוכחות בבירה. זה רע, אבל הרע במיעוטו.

רק שלאחר הנמכת הלהבות חוזר הצורך לבחון את נסיבות האירועים, מדוע כעשור לאחר הצלחת מבצע חומת מגן שבו ירושלים ובנותיה לבעור? ושמא תתפשט האשא גם ליהודה ולשומרון? הסיבות גלויות לכאורה. ההקצנה בעולם הערבי זלגה גם לסכסוך המקומי.

מי שמפיץ את הכזב כאילו ישראל מצויה בהליך של שינוי הסטטוס קוו על הר הבית יודע כי הוא שופך אש זרה על המדורה. סירובו של אבו מאזן לחדש את המשא ומתן מעודד חסרי תקווה משני צידי המתרס לנסות ולגייס את דתם למאבקם. לא היו סממנים מוקדמים ששני הפלשתינים ירצחו יהודים שבשכנותם הועסקו לבד ממידע בלתי משמעותי על "התחזקותם" הדתית.

אך גם לישראל היתה תרומה לתואנות הפלשתיניות. השתלחויות לשוניות בדבר שינוי הסטטוס קוו על הר הבית, לרבות הצעת חוק כושלת ומתסיסה, הן עובדה. בהגיען מח"כים קואליציוניים אין בעולם מי שיאמין כי הממשלה אינה עומדת מאחוריהן. ברגעי מתח כאלה נבון להפסיק זמנית את הבנייה בהתנחלויות, ובנימין נתניהו חייב להימנע מלהכריז בקולו (אף שהדבר נכון) כי לישראל זכות מלאה לבנות בירושלים.

כרגע נחוצה הפעלת כוח. יד על ההדק. עין בוחנת לעבר ההתרחשות היום על הר הבית בשעת התפילה. אך זה רק טיפול נמרץ. גם ישראל צריכה להושיט יד לשיקום, לריפוי יסודי. לתת הזדמנות לחלופה שתדחק לשוליים את מתווה הטרור. לפחות כדי שיהיה לה אליבי.

 

 זכות יסוד גוברת על סיכונים

החלטת ראש עיריית אשקלון איתמר שמעוני לשלול מערביי ישראל את הזכות הבסיסית לעבוד ברחבי עירו - אינה מתקבלת על הדעת. אם אינו יכול להתמודד עם זכות יסוד, עדיף שיפרוש מעבודתו, לא הם. "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" הטיחו ראשון הנביאים ואחיו באלוהים.

בארץ חיים שני עמים. בין הים לירדן ובגבולות הקו הירוק. בדו־קיום הזה יש סיכונים. לא ניתן למוחקם בהבל פה. הנשיא ראובן (רובי) ריבלין נתן השבוע ביטוי לדברים בדברו על היותה של ירושלים דו־לאומית אף שבריבונות ישראל.

באשקלון, כבכל מקום, צריכים פרנסי הציבור לצמצם את הסיכונים, אך לאיש אין פטנט לבטלם. חייבים להשלים עימם בכל אתר, בגנים באשקלון ובמגרש הכדורגל בסכנין ובכיבוד הסטטוס קוו בהר הבית.

איתמר שמעוני. החלטת ראש עיריית אשקלון  לשלול מערביי ישראל את הזכות לעבוד בעירו - אינה מתקבלת על הדעת. אם אינו יכול להתמודד עם זכות יסוד - שיפרוש // צילום: דודי ועקנין 

 להתחזק, למרות סימני השאלה

תצלום לרגע מהר נוף, ירושלים: לוחמת מג"ב אתיופית ניצבה בגפה מצוידת ברובה. בצל, אך נוכחת מאוד. המארגן זעק במיקרופון בקול מחוספס: "נשים, לעלות לגינה; הרב הורה שנשים עולות לגינה", אבל רובן נותרו במקומן. לרגע היה נדמה כי מדובר בהפגנה. מהמרפסות תקתקו מצלמות. הרמקול החריש אוזניים: "רדיו קול ברמה - להזיז את המכונית".

העצב על הרצח בבית הכנסת התפשט לאיטו. הבנות זרמו לרחבה, חלקן דוברות אנגלית. אמא ואבא החליטו לעלות לארץ. לא ציונים שעשו את המעשה הציוני ביותר. דווקא הם בסכנת חיים בארץ הקודש? אבל המסר נשמע חזק: להמשיך. רק להמשיך. להתחזק.

בבית הכנסת הסמוך לימד הרב עובדיה יוסף. שם התפללו עתה בדבקות. כמה כוח רוחני מוסיפה התפילה למתמודדים עם הרצח; וכמה עוצמה יש באמירות הנפוצות שצריך "להתחזק", אבל להישאר בלב עם סימני השאלה והתרסה בדממה כלפי בורא עולם.

אחד אמר כי עכשיו יהיו ברוך גולדשטיינים, ואחר שאסור להעסיק פלשתינים בשכונה, וכולם ציינו כי מחר ישכימו לשחרית בבית 

הכנסת שטרם נוקה מכתמי הדם, "ויתגדל ויתקדש שמיא רבא". 

 

 נדחפה אל הסדקים

טרם מלאו לממשלה שנתיים וכבר צצים הסברים למשבר המלווה אותה בהתמדה. התכנים משתנים, העילות מתחלפות, אבל התזזית קבועה.

בעיה אחת היא התחושה, שמהרגע הראשון לכינונה המתינו הבחירות הבאות מעבר לקיר. דימויי הפריימריז אפיינו את השערוריות. בסופו של יום היה קל לפתור את כל מה שנראה מדרדר בהכרח לבחירות חדשות. מדוע? מפני שלא היתה מחלוקת של ממש.

אווירה של סף בחירות מזמינה לשון מתלהמת, הליכה על הסף, איומים אין־קץ. מי זוכר בשנת 2014 את הוויכוח על השוויון בנטל? יש התקדמות? אין? לפי השאלות שהציגו שופטי בג"ץ בעתירת התנועה לאיכות השלטון הם תוהים שמא יועדף השירות הלאומי על פני הגיוס לצה"ל. זו בעיה מהותית. איש לא מתעניין בכך. הפוליטיקאים מהליכוד והבית היהודי ויש עתיד סיימו לסחוט את הלימון התקשורתי.

כך בכל עניין ועניין. מדוע חוק הלאום שהסעיר את נפתלי בנט עד כדי איום בפירוק הקואליציה הסתיים בניסוחים שיאשרו הכל ולא־כלום? מפני שהפוליטיקאים מיצו את מופעי הפריימריז בטלוויזיה וברדיו ובעיתונות, ופנו למקום אחר.

כך יקרה גם למע"מ 0. יש סיכוי שהזעקה הגדולה תסתיים במע"מ 2 או מע"מ 4, ושלום על ישראל. חוק לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית? נגוז, עם פציעות מיידוי אבנים ושנאה שבלב.

זה קורה בתרבות הדיון הפגומה מפני שברקע אין ויכוח בלי איום, מחלוקת בלי סחיטה וכל עניין ראוי להליכה על הסף.

במפלגות הימין טוענים שהכל קרה מפני שהממשלה אינה הומוגנית. אינה ימנית מספיק. כאילו נדרשה נוכחות ש"ס והחרדים במקום יש עתיד והתנועה. קואליציה של טלאים. לא כן. היא יכלה להיות הומוגנית אילו עסקה במה שמשותף למרכיביה. 

היה לה פוטנציאל לתת ביטוי לישותה הציונית, לעסוק במה שחשוב. מה עשתה לעידוד העלייה? להעמקת הגיור? ומדוע לא העניקה קרקע לזוגות צעירים, בני הארץ ועולים? ולא העמיקה בבתי הספר את השורש התרבותי הנשען על חוכמת ישראל במסגרת קונצנזוס לאומי?

תחת זאת נדחפה אל סדקי המחלוקת החילונית־דתית, וכמובן המדינית. היה לה פוטנציאל, ועדיין יש לה, וטרם מיצתה אותו. עדיף על בחירות מוקדמות.

יאיר לפיד. אווירה של סף בחירות מזמינה לשון מתלהמת, הליכה על הסף, איומים אין קץ. אין מחלוקת בלי סחיטה. עדיף לחברי הקואליציה לעסוק במה שחשוב // צילום: גדעון מרקוביץ

 הפאתוס התחלף בפשרה

אין צורך בחוק הלאום. הוא נכתב ואושר עם הקמת המדינה. "בארץ ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו," קבע דוד בן־גוריון עם ייסודה, ולאחר שהבטיח את זכויות המיעוטים והפציר בהם לעשות שלום הוסיף כי "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מה עוד נחוץ? לא כלום.

כאשר כיהן דן מרידור כשר המשפטים עלתה התביעה לחזור על המובן מאליו. הוא ניהל מאבק לקבוע כי ישראל לא רק יהודית אלא גם דמוקרטית. זה ענה על צורכי הלב.

אך חוק הלאום הפך לסוס דוהר לקראת הפריימריז בליכוד, ובהתמודדות בינו לבין הבית היהודי. בנוסח של זאב אלקין ואיילת שקד היה גיוון, יותר יהודי ופחות דמוקרטי. מייד נפתחו אולפני הטלוויזיה בפניהם. היעד הושג. גם בפני ציפי לבני, שכיושבת ראש ועדת השרים לחקיקה, שמטה את הנושא מסדר יומה באמצעים חריגים. בנימין נתניהו צפה כי הבחירות בשער וחבר לאלקין, אבל לא באמת רצה. הפאתוס התמוסס לטובת פשרה חסרת תקדים עם פעלול, אישור נוסח אחד כדי לקבל בפועל נוסח אחר. המחלוקת תתחדש אם שוב יגבר הרצון בבחירות מוקדמות.

המבקשים בכנות חוק לאום יכלו למצוא פתרון קל: לצטט בראשו את מגילת העצמאות של בן־גוריון, ולציין כי בכל מקרה של פרשנות משפטית שנויה במחלוקת - היא במעמד עליון. יש לגזור על פיה. היא חזקה מכל סעיף בחוק הבא אחריה, ומכולם יחד. זו הדרך לגרום לכל המתקוטטים לאבד עניין בחקיקה המיותרת אלא אם כוונתם לפגוע במיעוטים ובשפה הערבית. מאוס.

מתעוררת גם שאלה מבדחת: ואם הכנסת תתפזר לפני אישור החוק - האם ישראל תישאר ללא החותם "יהודית"? מילים, מילים, מילים. 

 

 האחרים ואולמרט

מרוב תהפוכות מתקשה כבר האזרח הסביר לעקוב אחרי המתרחש בזירה המשפטית המוקדשת לאהוד אולמרט. התובע אורי קורב הציג לאולמרט הקלטות מביכות בקולו בפרשת מעטפות הכסף של משה טלנסקי והדיון זינק דווקא ל"הולילנד". הנושאים מתזזים. נכון, כמו משוואה אלגברית סבוכה, אבל התשובה ברורה: חקירת הולילנד התרחשה כאשר בירושלים התנהל כבר משפט טלנסקי וראשונטורס.

זכורים לי רגעים באולמו של השופט דוד רוזן בתל אביב ששוחזרו עתה בירושלים. פרקליטה של זקן, עופר ברטל, שאל אותה אם כאשר יצא עד המדינה שמואל דכנר מחדרו של אולמרט, אמר לה כי הבוס שלה מבקש שיעזור לאחיו יוסי. זקן היססה, השתנקה מעט. לא רצתה להכחיש או לאשר. כל מי שנוכח באולם חש כי אינה דוברת אמת. גם השופט שנתן לכך ביטוי בפסק הדין.

רק עתה, לאחר שניאותה להעיד, נתגלו בין 6,000 המסרונים שהוחלפו בינה לבין ברטל כי כתבה לו בזמן אמת דברים ברורים: דכנר אכן סיפר לה כי אולמרט ביקש סיוע לאחיו יוסי.

יש דרמה גם בסוגיית הכסף. זקן הודתה כי לקחה לעצמה 40 אלף שקל. היכן עוד 60 אלף? שוב השתנקה. ברטל הפציר בה שתחזור על מה שסיפרה לו במשרדו. היא נרתעה, אבל בהפסקה ניגש אולמרט לברטל ותהה מדוע זקן אינה יכולה לומר כי לקחה את הכסף לעצמה? אם לקחה 40 שתאמר 100 אלף, והוא - אולמרט - ניצל.

ברטל הנדהם העיד על כך במשטרה. לא ידוע אם אמר לשוטרים מה היתה תשובתו לפנייה הישירה של הנאשם.

הקטע הדרמטי - והלא מפוענח - היה השבוע כשזקן אמרה לאולמרט בבית המשפט כי סיבך את עצמו, ולא רבים הבינו. זו הדרמה: היא עשתה עיסקת טיעון בלי חובה להעיד. למי נתנה את 60 אלף השקלים? "לאחרים". אולמרט נבהל. חש כי הנוסח "אחרים" מקרב את הפגזים לעברו. הוא לחץ עליה להימנע מעיסקה, והיא ניאותה.

אילו הסכים אהוד לעיסקת הטיעון, היתה זקן יוצאת מהמשחק בלי להעיד ובלי למסור קלטות. ההמשך ידוע, כשמצבה החמיר הפכה לעדת מדינה. אולמרט חשש מפרעוש משפטי וכפה עליו הר כגיגית. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו