כשאורי חזקיה היה בן 15 הוא גילה שצביקה הדר, אז ז'וז'ו חלסטרה, גר מול בית הוריו בתל אביב. אז הוא החליט לעשות מעשה, כדי לשהות כמה שיותר קרוב לאחד הקומיקאים האהובים עליו: לעבוד אצלו. הוא לקח דף, טושים ומדבקות, והכין פלאייר פרסומי, שבו הציע את שירותיו כשמרטף לבתו הקטנה של הדר.
"ממש השקעתי בפלאייר הזה, עם צבעים ומסגרת שציירתי וכל מיני משפטים שיווקיים שכתבתי, ושמתי לו את זה בתיבה. אבל לא כתבתי שזה רק עבורו, אלא ניסחתי את זה כאילו זה פלאייר כללי שחילקתי לכל השכונה. קיוויתי שהוא יתקשר ושאני אעבוד אצלו, ועל הדרך אספוג מהאנרגיה ומהקסם שלו".
והוא התקשר?
"לא. אני לא יודע אם הוא בכלל ראה את זה. לא מזמן סיפרתי לו על העניין הזה, והוא היה לגמרי בהלם ולא ידע על מה אני מדבר. טוב, זה היה לפני עשרים שנה. יכול להיות שאשתו או הוא פתחו את התיבה וזרקו את זה יחד עם כל שאר המודעות שבטח חיכו להם. ניסיתי".
עשרים שנה אחרי, אורי חזקיה (35) יושב בפאנל של "מועדון לילה" המתחדש (ימי רביעי, 9 בערב, קשת) לצד אליל נעוריו, כשמצידו האחד ארז טל וישראל קטורזה, ומצידו השני אבי נוסבאום ודינה סנדרסון, והוא לא מאמין. "אני לא אשקר ואעמיד פנים של 'קול', כי אני מתרגש מאוד. אני עדיין מרגיש כמו הילד בן ה־21 שהשתחרר מהצבא ונתנו לו לעלות לבמת חובבים לשלוש דקות כדי לספר שבע בדיחות. אני מרגיש כמו בן אדם רזה שעשה דיאטה ועדיין מרגיש בפנים שמן. לא שכחתי את ההתחלה.
"את ההקלטות של 'הקומדי סטור' הייתי רואה בלופ. קטורזה הוא אחד הסטנדאפיסטים המובילים והמצחיקים שיש פה. וארז טל... נו, ארז טל. היה לי יומן של 'העולם הערב'. הכרתי בעל פה מערכונים שלהם".
כשאתה נולד בשכונה מנומנמת בירושלים לאמא שהיא מורה לגיאוגרפיה ואבא שעונה לשם מלאכי חזקיה ומקריין את החדשות ברדיו, סטנדאפיסט הוא לא בהכרח החלום הראשון שלך. "אצלי ההומור תמיד היה בווליום נמוך, מול החברים הקרובים. קצת חיקויים של מורים, ולעבוד על אנשים בטלפון. אף פעם לא הייתי המצחיקן של הכיתה, כי זה דרש ביטחון עצמי גבוה ומוחצנות שלא היו לי. לא חשבתי שאפשר להתפרנס מלספר את הבדיחות שלי.
"הדבר הכי מופרע שעשיתי בתיכון היה להביא את 'ספר הבדיחות הגדול', עם בדיחות מלפני קום המדינה, לשיעור ספרות שבו התבקשנו להביא ספר שהשפיע עלינו. אמא שלי נזפה בי על זה אחר כך וראתה בזה התחכמות מיותרת.
"בכלל, עם אמא מורה ואבא שמקריין חדשות, הכבוד לעברית בבית שלנו היה תמיד דבר מרכזי. תמיד יש שם דיונים סביב השפה. מישהו אומר 'לא אומרים גרב אחת אלא גרב אחד', ואז מישהו מתערב ואומר, 'אבל האקדמיה אישרה שאפשר גם וגם', ומשם זה הופך לסימפוזיון שלם על גרביים ושפה. כשהייתי ילד זה הרגיש לי קצת טרחני, אבל האמת שהשליטה בעברית נותנת לי המון כוח כשאני עומד על הבמה, כי יש ארסנל שלם של מילים שפחות משתמשים בהן ביומיום, ואם אתה רק שם אותן בתוך משפט, הן מצחיקות את הקהל".
"תבוא ביום רביעי ותעלה"
בגיל 15 עקרו ההורים וארבעת הילדים לתל אביב ("זה היה בזכות לחץ שלי. בכל פעם שהיינו מגיעים לדודים שלי בתל אביב הרגשתי שיש שם אנרגיה של חיים ועשייה"). בצבא שירת כמפקד קורס ביטחון שדה בבית הספר למקצועות התעופה בעובדה, ושם גם היתה הפעם הראשונה שהופיע מול אנשים.
"זה היה בסיס סגור, ומדי פעם היו ערבי הווי של היחידה. הייתי כותב עם חבר כל מיני בדיחות, והיינו מנסים את זה על החברים. פתאום גיליתי את העולם של הסטנד־אפ. התחלתי ללכת בסופי שבוע לצוותא, לראות את אדיר מילר, אסי וגורי וכל מיני קומיקאים שהיו בתחילת הדרך. המארגנת של הערבים כבר הכירה אותי בשלב מסוים, והכניסה אותי בחינם. גם אסי, גורי ואדיר הכירו את הפנים שלי. לפעמים הייתי מספר להם, לפני הופעה, על רעיון שיש לי לבדיחה, ורואה איך הם מיישמים את זה. שם נולדה לי המזימה להיות סטנדאפיסט.
"יום אחד ראיתי בעיתון מודעה שיש ערב חובבים בקאמל קומדי קלאב, ושהם מחפשים משתתפים. התקשרתי, ואמרו לי, 'תבוא ביום רביעי ותעלה'. ביקשתי מהמפקד שלי אפטר ונסעתי חמש שעות לתל אביב. עליתי על הבמה לשלוש דקות וחזרתי לבסיס".
והאנשים צחקו?
"צחקו, והייתי בטוח שאני סטאר ענק ושצריכים להכין פוסטר גדול שלי לגיחה הבאה. רק ששבוע אחרי זה, עם אותן הבדיחות, התרסקתי לחלוטין. הקהל אפילו לא חייך. וזה היה השיעור הראשון שלי בסטנד־אפ: אין חוקיות. מה שקורה על הבמה מושפע בכל פעם מחדש ממצב הרוח שלי, מהרכב הקהל, מהמקום. לפעמים הקהל לא מתחבר אליך, ולפעמים אתה עולה אחרי סטנדאפיסט אדיר כמו קטורזה או מילר, ואתה פשוט אבק שלהם.
"פעם חיכיתי ארבע שעות כדי לעלות לבמה לכמה דקות, והקהל לא הגיב בכלל. דממה מוחלטת. כשהגעתי הביתה התקשר אלי סטנדאפיסט מתחיל, שגם לו היה ערב גרוע, והציע לי להופיע איתו בצמד. מה שנקרא, צרת רבים. הוא חשב שהחצי שלי והחצי שלו ביחד ייתנו שלם מוצלח יותר.
"אני זוכר שהלכתי לישון באותו ערב בתחושה מאוד קשה, והבנתי שהדרך תהיה מאוד ארוכה. בכל מקרה אמא שלי לחצה עלי ללכת ללמוד באוניברסיטה לתואר כלשהו. הבטחתי לה שאני משתעשע עוד קצת עם הסטנד־אפ, ואז הולך ללמוד. ובאמת נרשמתי ללימודי קולנוע וטלוויזיה בתל אביב".
אמא בטח היתה גאה.
"סבלתי שם מכל רגע. זה כמו ילד שרוצה לבעוט כדורים לשער, וההורים רושמים אותו לחוג כדורסל. הראש שלי ממש לא היה שם. הייתי יושב בכיתה וחושב על שמונה הבדיחות שיש לי לספר בערב החובבים הקרוב. אחרי חודש, היתה לנו בחינה ראשונה וחברים הביאו לי 200 עמודים שצריך ללמוד למבחן. באותו רגע החלטתי לעזוב.
"הלכתי ללמוד בקורס פרסום, כי חשבתי שאני יכול להשתמש בפאנצ'ים שלי לפרסום. התקבלתי גם ללימודי משחק בבית צבי, אבל הבנתי משיחות עם תלמידים שם שהם לא חובבי קומדיות, אז החלטתי לוותר.
"המשכתי לחלום על סטנד־אפ, ובינתיים מילצרתי בבית קפה שכבר לא קיים. היו יושבים שם אלי ומריאנו, איתי שגב, מיכל ינאי ושלמה ארצי. אני זוכר שהייתי מגיש להם קפה ושואל את עצמי, מתי יגיע היום שגם אני אשב כמוהם לקפה שיגישו לי, ויהיה לי זמן לחשוב רק על בדיחות ושטויות".
התייעצת איתם על חומרים?
"בטח. והם היו מאוד נחמדים. הייתי מבקש עצות איך להשתלב בתעשייה, וכולם אמרו לי, 'פשוט תעשה ותעשה ותעשה'. זה נתן לי הרבה רוח גבית. אז המשכתי למלצר ולחלום, ואספתי עוד בדיחה ועוד בדיחה, עד שהיו לי מספיק חומרים למופע של 45 דקות.
"יום אחד הגיע להופעה שלי אורי האריס, שהיה המנהל של אלי ומריאנו, 'שלישיית פרוזק' ו'היהודים', והציע לייצג אותי. הייתי בערך בן 22, ואני זוכר שישבתי אצלו במשרד, כולי בהתרגשות. הוא לקח קלסר ריק, כתב על הכריכה 'הופעות אורי חזקיה', שם את זה ליד הקלסר של אלי ומריאנו, ואמר לי: 'בקרוב זה יהיה מלא בהזמנות'.
"הוא האמין בי. לקח אותי יד ביד לאורך כל הדרך. היה מתקשר אלי ב־2 בלילה לתת לי רעיונות לבדיחות, ולאט לאט התחלתי להופיע מול קהלים מחוץ לערבי חובבים, וכתבתי בדיחות לאחרים. כתבתי קצת ל'ערב אדיר' של אדיר מילר ולערוץ הילדים. פה ושם היתה לי איזו פינה בלייט נייט או גיחה לטלוויזיה ב'פספוסים', עשיתי קצת מוסיקה והוצאתי כמה שירים לרדיו.
"אני זוכר את הפעם הראשונה שהוצאתי חשבונית, וכתבתי בנושא התשלום 'בדיחה'. שיפשפתי עיניים. משלמים לי בשביל בדיחה! עד היום אני לא מאמין בסוף החודש שמשלמים לי על העבודה שלי".
בילדותו. "לא הייתי המצחיקן של הכיתה"
"הייתי אבוד ומבולבל"
אחרי שלוש שנים וחצי של עבודה משותפת, ספג חזקיה מכה קשה. אורי האריס, הסוכן והחבר הקרוב, נפטר מסרטן. "איבדתי את האדם שהאמין בי ודחף אותי קדימה", הוא אומר בעיניים נוצצות. "נשארתי לבד. הייתי אבוד ומבולבל, לא ידעתי מה אני עושה עכשיו.
"בסוף התקשרתי לאור דוידסון, חבר ילדות שלי עוד מימי הגן בירושלים, ואמרתי לו, 'תגיד, בא לך לעזור לי קצת עם הופעות? להיות אחראי על הסאונד? לעזור לי לסחוב דברים?' הוא בדיוק היה בתקופה של עבודות מזדמנות והיה פנוי להובלה. אז הוא הצטרף אלי להופעות.
"בלילות היינו מדביקים פוסטרים ברחבי תל אביב, נוסעים ברכב טרנטה לכל מיני פאבים שכוחי אל ברחבי הארץ ואוספים שקל לשקל. אני זוכר אותנו יושבים באוטו עם כמה עשרות שקלים ביחד וצוהלים כאילו שעשינו מיליון דולר. היינו מאושרים מכל כיבוש קטן.
"בפעם הראשונה שעשינו מופע בבית ציוני אמריקה בתל אביב והגיעו 110 אנשים, ישבנו בגינת דובנוב, מחזיקים את הספחים של הכרטיסים שנלקחו מהקהל ובוהים בהם עם חיוך של אושר. זה גם היה הרגע שהבנתי שאני יכול לעשות את זה, ושאני חייב ללכת עם זה עד הסוף. הייתי בן 26, ואמרתי לעצמי, מרגע זה אני עושה רק את זה. אני לא רוצה יותר לכתוב לאחרים, לא רוצה להיות פינה בתוכנית של מישהו שאני לא מתחבר להומור שלו, ולא רוצה להתפשר. אני רוצה להיות נאמן לעצמי".
אור, חבר הילדות שלו, פתח בינתיים משרד ייצוג אמנים, וחזקיה היה ממיוצגיו הראשונים. "התחלנו מסע ארוך של הופעות לחיילים במועדונים ומפגשים עם אנשים רלוונטיים. עשיתי למשל אודישן לתוכנית של יאיר לפיד, שהיתה ה־במה לסטנדאפיסטים. עדי אשכנזי ואדיר מילר הפכו לכוכבים בזכות הפינה שלהם שם. להיות בתוכנית שלו היה דבר נדיר, כמו להיות בקבוצת הכדורסל הכי טובה".
ולא קיבלת שם פינה.
"יאיר לא רצה אותי. פעמיים. זה היה מאוד מבאס, פגיעה קשה בביטחון האישי והמקצועי. כמה חודשים אחר כך הגיע טלפון מ'רשת', הזמינו אותי להשתתף בתוכנית חדשה שמיועדת ללייט נייט בשם 'צחוק מעבודה'. הרעיון היה שבכל שבוע יהיו סטנדאפיסטים שיתחרו ביניהם. אמרתי להם שעם כל הרצון שלי להיות בטלוויזיה, אני רוצה לעשות סטנד־אפ, לא להיות בריאליטי, אז אני מוותר. אחרי כמה שבועות התקשרו אלי ואמרו לי ששינו את הקונספט, ואין תחרות - אלא פשוט נבחרת של סטנדאפיסטים".
ובניגוד לכל הציפיות, התוכנית הפכה ללהיט בפריים טיים של ימי שישי בערב.
"כי היתה שם נשמה ענקית. שמו נבחרת של אנשים, חלקם לא לגמרי מוכרים, שפשוט רצו להתפוצץ על המסך. זה אולי לא היה הכי מהוקצע או הכי מתוחכם, אבל היו שם אנשים שהיה להם מה להגיד".
"מה להגיד" נשמע קצת מוגזם. זו לא תוכנית תחקירים.
"איך שאני רואה את זה, סטנדאפיסט הוא פילוסוף עם כוכבית. הרי מה אנחנו עושים? מסתכלים על החיים שמסביב, חושבים מחשבות, ואז מהגגים על זה. סטנדאפיסטים מסתכלים על העולם דרך משקפיים מיוחדים. בתוך כל ההומור על הבמה יש הרבה פעמים אמירות רציניות על החברה.
"השבוע, לדוגמה, יצא לי לקלוט שחברים שלי כל כך קצרים איתי בהודעות טקסט, שהם מְתקשרים רק באייקונים. בוכה, מחייך, קורץ, פוזל. לאנשים אין כוח לכתוב אפילו משפט. במהלך מאות שנים אנשים המציאו שפות עשירות במילים ובביטויים, ובסוף זה נגמר באייקונים. זה רק נדמה שאנחנו הולכים קדימה, אבל בעצם אנחנו הולכים אחורה. זה הכי האדם הקדמון, שהיה מצייר על קיר במערה".
וזה מצחיק?
"אם אקח את הסיטואציה ואטריף אותה, זה בהחלט יכול להפוך לבדיחה. חשבתי על זה שמי שהמציא את המצלמה, לפני מאה ומשהו שנים, בטח תכנן שהיא תנציח הסכמי שלום, את פריחת עצי הדובדבן ביפן או התפרצות של הר געש. הוא לא דמיין שרינת, בת 18, מראשון לציון, תעלה לפרופיל שלה בפייסבוק אלבום תמונות סלפי: רינת מחייכת, רינת מחייכת עם שפתיים בולטות, רינת מחייכת עם מצמוץ בעין שמאל, רינת מחייכת עם מצמוץ קטן יותר בעין שמאל. אנשים מעלים לרשתות החברתיות סידרת תמונות, שכל תמונה כמעט זהה לתמונה הקודמת.
"כולנו מתעדים הכל, כל היום. שקיעה? מתעדים. זריחה? מתעדים. הופעה של ליידי גאגא? מתעדים. הילד נפל ושבר את הראש? מתעדים. אחר כך לאף אחד אין זמן לפתוח את האלבומים במחשב ולראות את זה. אחרי מותי, למי בכלל יהיה זמן להסתכל בתמונות שלי? הרי כולם יהיו עסוקים בתמונות של עצמם.
"בקיצור, ככה המוח שלי פועל. כל הזמן יש לי הגיגים ומחשבות, שאני מתרגם לבדיחות. עבורי הפייסבוק הוא כלי עבודה מעולה. יש לי בדיחה שרצה לי בראש במקלחת? אני נכנס לעמוד פייסבוק, כותב את זה, ורואה מייד אם זה עובד או לא. לא עבד? הלאה".
"היו שנים שלא ראיתי שקל"
בינתיים, כל האנרגיה שלו הולכת על "מועדון לילה". התוכנית מצולמת מראש ("בשביל להוציא שעה של תוכנית אנחנו יכולים גם לצלם שש או שמונה שעות"), ועוסקת בעניינים אקטואליים.
"זאת עבודה מאוד מתישה, כל הזמן צריכים לחשוב על הברקות. לפעמים מה שכתבנו כל השבוע נדחק הצידה בגלל ענייני היום. הבוקר צילמנו את התוכנית הראשונה לעונה. לפני התוכנית ארז טל שלח לצוות בווטסאפ ידיעה על חנין זועבי וביקש לחשוב על בדיחות".
אתה ממציא את הבדיחות לבד?
"יש שני חברי ילדות שעוזרים לי לכתוב, רשף שי ויניב זוהר. יש לנו קבוצת ווטסאפ, ובכל פעם שלמישהו יש רעיון לבדיחה שאפשר לפתוח, אנחנו כותבים אותה וממשיכים לעשות פינג פונג, עד שזה מתגבש לבדיחה מצחיקה".
אתה חושב על הרייטינג?
"לא ממש. אני לא ילדתי את התוכנית הזאת, אני לא מרגיש עול על הכתפיים שלי. המטרה שלי היא להיות טוב בה ולהצחיק. אני מניח שאם זה היה ספיישל שלי או סיטקום שלי, היחס שלי היה אחר לגמרי. חוץ מהתוכנית אני ממשיך להופיע, ובכל זמן פנוי שיש לי אני קופץ לעשות ניסוי כלים בערבים פתוחים. זה שומר אצלי את ההתלהבות וההתרגשות. אני ממש מכור לעבודה הזאת".
הצחיק אותך "שיר הסלפי" של הפסטיגל?
"תראה, אפשר לצאת מזה די בקלות ולהגיד 'זה הכל בהומור, ופיספסתם את הבדיחה'. אבל אני חושב שזה קצת יותר מורכב מזה. הילדים הרי מעריצים את הפסטיגל, וההפקה של המופע ידעה שהדי.וי.די של המופע הזה הולך להיטחן אחר כך במאות אלפי בתים. אז היה אפשר לנצל את הכוח הזה כדי להעביר ערכים אחרים. הומור וצחוקים זה בסדר, אבל צריך גם איזון. האמת? אני מתגעגע לשירי הפסטיגל הישנים, כשגידי גוב שר 'אין לי כסף אין'".
למחאת המילקי התחברת?
"לי אין מילקי במקרר, אבל אני לא מנותק. אני רואה חברים שלא תמיד מסתדרים עם המחירים, וזה עצוב ודורש תיקון. אגב, אם המצב בישראל כל כך קשה, אולי אנחנו צריכים לחשוב על מעבר גורף של כולנו לברלין. נשכיר את המדינה לעובדים זרים או לסטודנטים של דאעש ונעשה קצת כסף על הדרך".
אפשר להתפרנס מסטנד־אפ?
"רק כשאתה נמצא בשפיץ של הפירמידה. גם סופר מתפרנס רק כשהוא שולף רב מכר אחרי רב מכר. היו לי שנים שלא ראיתי שקל מסטנד־אפ ועבדתי בחינם, רק בשביל החשיפה".
"מועדון לילה" זה השפיץ של השפיץ?
"לגמרי. אני באמת נמצא במקום שאין לי תלונות, יש לי מה לאכול ויש מה לקנות. מצד שני, עכשיו מתחילות החרדות, רק לא ליפול. האתגר האמיתי בעולם הבידור הוא להישאר לאורך שנים במקום יציב, ואת זה רק מעטים מצליחים לעשות. למשל, ארז, צביקה וקטורזה. שלושתם דוגמה לאנשי מקצוע מעולים, שיודעים להמציא את עצמם מחדש בכל פעם".
תרשה לי שאלה יהודית: דירה כבר קנית?
"אענה לך בתשובה ישראלית: יש על זה דיבור".
עם צוות "מועדון לילה". "עכשיו מתחילות החרדות, רק לא ליפול"
"מכוער זה היפה החדש"
בדרך ל"מועדון לילה", התחנה הנוכחית שלו, חזקיה עוד הספיק לעצור עצירת ביניים בקמפיין עבור המותג "ביסלי", לגרוף מאות אלפי צפיות לסרטונים שהעלה ליו־טיוב ולהשתתף בסרט "פלאות" של אבי נשר. "הבת של אבי ראתה אותי בהופעה והמליצה לו עלי. הוא הגיע, הזמין אותי לאודישן, ומשם זה התגלגל מהר. אפשר להגיד שבחודש של צילומים למדתי מה שלא למדתי בלימודי הקולנוע שלי. זה גם פתח לי תיאבון ליצור. בא לי לעשות סרט קולנוע וסידרת טלוויזיה".
וזה בדרך?
"מה שיפה היום זה שאפשר לקנות מצלמה, להתקין תוכנת עריכה ולצאת לדרך. בינתיים אני עושה כל מיני סרטונים עם חברים, ונהנה מזה. לא מזמן ערכתי סרט תיעודי של חצי שעה, שמסכם סיבוב הופעות שעשיתי לאחרונה בארה"ב".
אין מחשבות על משפחה?
"סיימתי לא מזמן קשר של שנה וחצי, אז זה לא שאני לא חושב גם על זה. אבל טוב לי גם עם הלבד שלי, בעיקר בתקופה הזאת של התוכנית, שדורשת הרבה מאוד השקעה ומחשבה. טוב לי שאני יכול ללכת לראות הופעה בכל זמן נתון או לעשות ערב של ניסוי חומרים בלי להגיד, 'רגע, אני אשאל את החברה'.
"חוץ מזה, אתה יודע, להיות בזוגיות זה לא תמיד ערובה לחיים טובים ומאושרים. אני רואה לפעמים זוגות שעדיף היה אם לא היו ביחד. אבל אני מניח שגם האהבה תגיע, ואז אשים את הסטנד־אפ בצד לתקופה".
אגב, מה הסיפור עם התספורת שלך, סטייל קריימר?
"מתברר שמכוער זה היפה החדש".