בחודש הבא ולראשונה ב־56 שנות חייו יעזוב דב מורן את הכל וייסע לבקתה מרוחקת בשווייץ. כזו שהגישה אליה מסובכת, כזו שבה במקום קיוביקלים וראשים טמונים במסכי מחשב, הנוף היחיד שיראה הוא עצים, הרים ואגמים. "זו הפעם הראשונה בחיי שאני עושה זאת, מעולם לא הייתי לבד לכל כך הרבה זמן", הוא מעיד, "אני בן אדם שישן ארבע־חמש שעות בלילה ובשאר הזמן אני משוחח, עונה על אי־מיילים, אף פעם לא לבד. אבל עכשיו אני רוצה להגשים דברים שעוד לא הספקתי, כמו לכתוב. אני כותב הרבה, והכתיבה היא אהבה ראשונה שלי. זה לא שאני לא אענה על מאות האי־מיילים שיגיעו, אבל זה הולך להיות ניסיון מאוד מעניין עבורי".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
האהבה הראשונה של מורן סימנה בצורה לא רעה את העקשנות ואת הרוח היזמית שתאפיין אותו בחייו הבוגרים. כשהיה נער ושימש כתב צעיר ב"מעריב לנוער", הוא הצליח להשיג ראיון בלעדי עם יורם גאון - משימה שהיתה קשה בתקופה ההיא אפילו לכתבים מעיתונים גדולים. אבל העקשנות והיצירתיות של מורן תמיד שמו אותו צעד קדימה, והן המשיכו ללוות אותו כל הדרך עד להמצאת הדיסק־און־קי ("החסן נייד" על פי האקדמיה ללשון), בסוף שנות ה־90, שנבחר לאחד מעשרת הגאדג'טים החשובים במאה ה־20 (במקום הראשון נבחר הווקמן).
הדיסק־און־קי הפך את מורן למיליארדר ולאחת הדמויות המעניינות ביזמות ובהיי־טק הישראלי והעולמי. היכולות הוורבליות שלו (בדרום קוריאה, למשל, הוא מרצה באולמות מלאים באלפי אנשים), המנהיגות הטבועה בדמו ובעיקר ההתלהבות שלא פגה עם הגיל ממשיכות להעניק לו את הדרייב, גם לאחר שחווה נפילה כואבת למדי עם חברת מודו, שלא צמחה לפי התכנון והפסידה למשקיעים יותר מ־100 מיליון דולר.
בשנתיים האחרונות עסוק מורן בקידום ובגיבוש "קומיגו", מערכת שמשלבת בין הטלוויזיה הביתית, הטאבלט והממיר. אבל הראיון עימו, כמו כל ראיון עם מוח סטארט־אפ חד ומפתיע, לא יכול אף פעם להיות יחסי ציבור למוצרים שלו, אלא במהרה הופך לשיחה שקופצת מנושא לנושא במהירות הפלאש.
"מוכרים בנזיד עדשים"
יש שאלה אחת שחוזרת ונשנית כשפוגשים אנשים שעשו את זה בהיי־טק, ושבאמת שינו את השדה באופן היסטורי. השאלה הזו מתבקשת, כי אחרי הצלחה כל כך גדולה יש הבנה אמיתית ששום דבר לא ישחזר אותה. ובכל זאת האנשים האלה קמים בבוקר וממשיכים לעבוד. למה? למורן יש תשובה די קפקאית לעניין. "אני יזם, כל חיי הייתי יזם, וזה לא משהו שאפשר להפסיק יום אחד. היום שלי מלא, החיים שלי מלאים, ואני נהנה מכל רגע. אני מוקף באנשים צעירים שמפרים אותי ואני אותם. יש משמעות".
ציינת אנשים צעירים, אבל יש עוד משהו שהיית יוצא דופן בו בתחילת הדרך; מספר הנשים שעובדות בחברה שלך גדול, ומדובר בתחום שהוא מאצ'ואיסטי מאוד, שלא לומר שוביניסטי.
"לנשים יש דרך מחשבה שונה מאוד, ואני חושב שבהנהלה של חברה צריך מגוון דעות ומבטים שונים של אנשים ברמות ובגישות שונות. הפן הזה של נשים שחושבות אחרת מגברים, היה בעיניי חלק מההצלחה הגדולה של אם־סיסטמס (החברה שפיתחה את הדיסק־און־קי; ע"ר). לכן, אם אני יכול לאתר נשים שרוצות להיות שותפות להנהלה - בכיף ובשמחה".
אתה קצת מיתמם. ההיי־טק הוא העבדות המודרנית. מגיע שלב מסוים שבו חלק מהנשים נושרות בעל כורחן; בוחנים את יכולת העמידה שלהן בחברות תובעניות. כמה יזמות מצד נשים יש? כמה נשים יושבות בצמרת של חברות ההיי־טק?
"נכון, קשה יותר למצוא בתחום הזה נשים, אבל חשוב להבין דבר אחד - קשה לנשים? קשה גם לגברים. ההיי־טק אינו עולם קל. אתה עובד קשה, נוסע הרבה - זה לא תשע עד ארבע והכל טריוויאלי. יש נשים שמוכנות לעשות את הדבר השונה הזה בחיים שלהן, ויש כאלה שפחות - וזה לגיטימי לחלוטין. גם גברים הולכים ועושים חודש מילואים. פתאום, אופס, מישהו נעלם לך לחודש. זה קל? גם זה קשה לחברה. אבל כמו שלמדנו להסתדר עם זה שגברים יוצאים למילואים, צריך ללמוד להסתדר גם עם זה שנשים יוצאות לחופשות לידה. ולגבי היזמות - אולי הן יוזמות פחות בגלל שיש להן פחות אגו. כשמישהו מקים חברה, חלק מזה נובע מאגו טהור. נשים מסתכלות מהצד ואומרות לעצמן, 'וואללה, זה מירוץ ממש לא בריא'".
אבל את הכתבה הזו יקראו יזמים צעירים שהאגו בהחלט מניע אותם, ויגידו 'אני רוצה גם'. מה אתה אומר להם?
"שלא תבין לא נכון - אני מאוד בעד יזמות, בעד יצירתיות ובעד להקים סטארט־אפים - ממש לפתח פה תרבות של סטארט־אפים שגדלים לחברות ועושים דברים טובים. מצד אחר, אני אומר ליזמים צעירים שרוצים להיכנס, שלפני שהם קופצים למים האלה, שיידעו שמדובר במים קרים מאוד. לחלקם זה מתאים, לחלק אחר לא. זה בסדר גם לגלות שאתה לא יזם. לא רק מי שמקים סטארט־אפ הוא נפלא וכל השאר לא נפלאים".
זו אמירה מעניינת מאוד, כי נדמה שזה הפך להגדרת הישראליות החדשה: להקים סטארט־אפ, למכור אותו מהר ולרוץ לספר לחבר'ה.
"זו דוגמה מעולה בעיניי ונכונה מאוד, אבל יש הרבה סיבות לתפיסה הזו, והן עמוקות. השיטה הישראלית בנויה ככה שפעמים רבות אין לחבר'ה הצעירים האלה ברירה והם נאלצים למכור את החברה שלהם בשלב מאוד מוקדם. הם מסתפקים בכמה מיליונים שהם מקבלים, אף שהם היו יכולים למכור את החברה בסכומים גבוהים יותר. בארה"ב, לדוגמה, יש סיוע גדול יותר ליזמים; אצלנו היזם מגיע לעמק המוות מהר וצריך להחליט מה לעשות. אני לא חושב שהסטארטאפיסט הישראלי המצוי רוצה לגמור ולרוץ לספר לחבר'ה או לעשות את המכה באמריקה. אבל המדינה לא תומכת בו, ואפילו מקשה עליו".
איך היא מקשה?
"כמעט אין קרנות שמשקיעות בחברות סטארט־אפ מבטיחות. ואז החברות הללו נכנסות למצב שנקרא 'עמק המוות', שאומר שיש לך כבר מכירות, מצבך לא רע, אבל אתה לא יכול להנפיק את החברה. למעשה, לא רק שלא תנפיק - אתה יכול לפשוט את הרגל במצב הזה, וזה קרה בישראל לחברות רבות. אז כדי למנוע את המצב חייבים לעשות את מה שהמנכ"לים הצעירים האלה עושים - למכור את החברה בנזיד עדשים.
"רק שתיים־שלוש קרנות בישראל עוסקות בתחום ההשקעות בסטארט־אפים, וגם זה רק מהתקופה האחרונה. מי שאמורות היו להיות הבעלים של הקרנות האלה - חברות הביטוח - פשוט לא פועלות בתחום. כשאני הייתי ב'אם־סיסטמס' היתה חברה אמריקנית שליוותה אותי יד ביד, ידעה בדיוק מה קורה בחברה שלי באותה רמה שאני ידעתי. המקבילה של החברה הזו בישראל היא נניח 'מגדל'; אבל פה זה לא קורה".
ובכל זאת, בכל הזדמנות מדברים פה על המוח היהודי ועל אומת סטארט־אפ. המדינה לוקחת קרדיט שלא מגיע לה?
"יש הרבה אנשים טובים שאכפת להם ומשתדלים. גם יאיר לפיד וגם נפתלי בנט, מותר לומר, מנסים ורוצים. אבל אתה יודע, זה מסוג הדברים שבמשך המון שנים כבר נחרץ עמוק וקשה מאוד לשנות אותו".
"בעתיד הטכנולוגיה תתחבר יותר לגוף האדם". מורן // צילום: יוסי זליגר
"העיתונאים היו ציניים"
המילניום החדש, יגידו המבקרים, לא האיר פנים למורן. שני מיזמים שלו קרסו אל תוך עצמם ועוררו גל ביקורת. הצהובונים בישרו על כך שאיבד את מגע הקסם, עיתונאי הכלכלה כבר האשימו אותו בהפסד כספים של משקיעים. הוא עצמו איבד עשרות מיליוני דולרים מכיסו הפרטי, אבל בעיקר, הוא מודה ממרחק הזמן, הוא הרגיש פגוע.
ממה נעלבת כל כך, הרי ככה זה עיתונאים, ככה זה ישראלים.
"יש את הנטייה הזאת בישראל להגיד - 'הוא לא יצליח', ורוב הדברים אכן לא מצליחים. כשזה מצליח, כל אלו שהתנבאו לשלילה שוכחים שאמרו משהו, ולכולם יש חלק בהצלחה. כשהייתי במודו (מכשיר הטלפון שמורן ניסה לפתח ועלה בהפסד של 120 מיליון דולר למשקיעים; ע"ר), שהיה אתגר מטורף, חלק מהעיתונאים בחרו להיות מאוד ציניים, גם ברמה של פגיעה בחברה. היו עיתונאים שהייתי מגדיר כמיליטריסטים במלחמה שהם ניהלו נגד מודו. זו היתה חברה שלא לקחה אגורה שחוקה אחת מהציבור, חשוב לי שתכתוב את זה - היא לא לקחה אגורה מכספי פנסיה של אף ישראלי. אין ישראלי אחד, פרט לי, שהפסיד כסף במודו. ואז בא מישהו שכותב 'איזה יופי שמודו נסגרה'. אני חושב שזה דבר נורא".
אולי כי גם התרגלת להיות "הבן יקיר לי" של מדורי הכלכלה?
"אני מודה שלאורך השנים תמיד פירגנו לי ורוב העיתונאים תמיד היו הוגנים כלפיי. אבל אני גם סבור שיש רצון אצל חלק מהעיתונאים, שהם מרי נפש, לכתוב 'הנה הוא נכשל'. עם אם־סיסטמס מכרתי מוצרים בסכום של יותר ממיליארד דולר. רציתי לשנות את העולם ואני מרגיש שעשיתי את זה. אם זאת לא הצלחה בעיני אנשים, אז אני לא יודע מה היא הצלחה. אני עצמי מסופק - ויודע שהצלחתי".
לאן לדעתך הולך ההיי־טק העולמי? יכול להיות שניתקע עם טרנד פיתוח האפליקציות ולא נחזור לחומרה ולדברים עם קצת יותר עומק?
"יש אפליקציות ששינו עולם, ולכן זו טעות להתייחס אל כולן כאל מקשה אחת. קח לדוגמה את ווטסאפ, ותראה איך היא שינתה את הדרך שבה אנחנו מתקשרים. בעיניי, זו יצירת אמנות. העולם צועד לכיוון טוב יותר וזה יבוא לידי ביטוי גם בהיי־טק ובייחוד בכל מה שקשור לגוף האדם. אנחנו הולכים לראות הרבה יותר קישורים בין הטכנולוגיה לגוף האדם; כל נושא הרפואה, רפואה ביתית, המובייל - הכל יתקשר זה עם זה ויהיה מחובר לגוף האדם. עברתי בחודש האחרון ניתוח קטרקט. זו טכנולוגיה מטורפת. יש קרן לייזר שמרסקת את העדשה שאיתה נולדתי, העדשה הטבעית שלי, שואבת את החלקים השבורים החוצה ותוקעת לי במקומם חתיכת פלסטיק. ופתאום, וואו, יום אחרי זה אני רואה הרבה יותר טוב. זו טכנולוגיה שמשלבת חומרים עם פיזיקה ולייזר".
אני יודע שאתה לא מחבב, בלשון המעטה, את הטרנד הישראלי של לימודי תואר שני במינהל עסקים בארה"ב.
"נורא, נורא. מיותר, הם הולכים כמו עדר. מישהו שרוצה להיכנס לעולם ההיי־טק, שיעשה משהו יותר טוב עם הזמן שלו מאשר תואר שני במינהל עסקים בארה"ב".
300 אי־מיילים בסופ"ש
הוא נולד לבית בית"רי. ההוד וההדר היו חלק מהמשפחה עוד בפולין. אביו הגן על יהודים, הבריח מעפילים ונשק ושילם על כך מחיר יקר: גם ישיבה בכלא וגם אובדן הרכוש הרב שהיה למשפחה. מורן גדל במשפחה עשירה שאיבדה הכל בשל יהדותה, אבל חיזקה אצלו את יהדותו. הוא לא היה תלמיד מצטיין בתיכון ברמת גן שבו למד, אבל כשהגיע לחיל הים הכישרון החל לצאת החוצה כשהיה אחראי למחלקת המעבדים של החיל.
יש לו ארבעה ילדים, ואשתו, הילית, שעברה תהליך ארוך של חזרה בתשובה, בורחת מאירועים תקשורתיים כמו מאש. גם הוא, מצידו, אינו מוותר על השבת, שבה הוא משלים קריאה בספרים שלא הספיק לקרוא. במוצ"ש, כאשר ידליק שוב את המחשב, יחכו לו שם 300 אי־מיילים שעליהם יענה עד לאשמורת שלישית. המשפחה מתגוררת בכפר סבא בבית מרווח אך לא מנקר עיניים, אבל בקרוב תעבור לבית חדש במושב ירקונה, סמוך למשרדים של מורן.
כמו כל מי שרשם קילומטרז' נאה של הישגים עסקיים ואישיים במדינה, גם מורן זכה להצצה לעולם הפוליטי, אבל בינתיים הוא בחוץ. "מעניין אותי וחשוב לי מה קורה במדינה הזאת", הוא אומר, "פה נחיה, ופה אני רוצה שיחיו ילדיי וילדי־ילדיי. לכן חלק מהפעילויות שלי הן בנושא חינוך, ואני עוקב מקרוב אחר הנעשה בהיי־טק, אבל גם אחר המתרחש בתחומים רחבים יותר, כלכליים ומדיניים. אני מעורב בפוליטיקה, אבל אין לי שום צורך להיכנס אליה; זה עולם של אנשים שרובם מאוד צרי אופקים".
אז איך המעורבות הפוליטית באה לידי ביטוי?
"אני מדבר עם כמה שרים באופן קבוע בטלפון, הם מתייעצים איתי ומשוחחים איתי בשיחות לא מחייבות. קיבלתי הצעות נדיבות מאוד ממפלגה גדולה בבחירות האחרונות - אבל לא הסתדרתי עם האנשים שעמדו בראשה. נשארנו חברים טובים, ולצערי מה שחששתי שיקרה למפלגה הזו, אכן קרה לה".
שאלה שמן הסתם מטרידה הרבה יהודים: אתה יודע כמה כסף יש לך?
"כן, אני יודע. יש לי אנשים שמנהלים לי את הכסף ואומרים לי בדיוק כמה יש לי. אני מודה שלא הייתי 30 שנה בבנק ולא הוצאתי כסף בכספומט".
אז זה אף פעם לא היה בגלל הכסף?
"תראה, בשנת 1990, לפני 24 שנה, הייתי בחובות אישיים נוראיים. אם־סיסטמס כבר היתה, אבל היה לי עליה חוב של 100 אלף דולר - המון כסף בזמנו. הדירה שהיתה לי ברמת גן היתה שווה אז 70 אלף דולר, וכנגד החוב בבנק שיעבדתי אותה. אילו הבנק היה מתעורר יום אחד ואומר, 'רגע, תביא את הכסף', הוא היה לוקח את הדירה שלי ועוד הייתי נשאר חייב. אבל כבר אז ידעתי שיהיה בסדר, וכולם האמינו לי שהאמנתי שיהיה בסדר. אז לשאלתך - לא, זה אף פעם לא היה בשביל הכסף".
מורן נתקף דחף נוסטלגי. "יש לי עוד סיפור, ככה לראש השנה, שלא סיפרתי אף פעם", הוא אומר, "בסוף שנות ה־80 גרתי עם אשתי בלונג איילנד ולרגל אירוע משפחתי היא נאלצה לחזור לישראל בדחיפות. קנינו בכל מה שהיה לנו כרטיס טיסה, ואני נשארתי ליום פגישות במנהטן למחרת. נגמרה לי המשכורת ונותרו לי 2.5 דולר בכיס. הייתי ברחוב 32, ליד המדיסון סקוור גארדן, והייתי חייב לחכות לפגישה בערב, במעלה העיר. הייתי רעב ונכנסתי לסניף מקדונלד'ס. הכסף איפשר לי לקנות כוס שוקו וסלט. הזמנתי. אני בחליפה, יושב במקדונלד'ס, ופתאום מתיישב מולי הומלס ומתחיל לספר לי את סיפור חייו. אחרי כמה דקות הוא שואל אם אפשר לקחת שלוק מהשוקו שלי. מה יכולתי לעשות? נתתי לו. הוא לקח שלוק ארוך, ואז הכוס נשמטה לו מהיד אל תוך הסלט שלי ועל המכנסיים שלי. הוא מיהר לברוח מהמקום ואני ישבתי שם מטפטף ועם שוקו על העגבנייה - בלי דולר וכמה שעות לפני פגישה חשובה. אתה חושב שבאותם רגעים עניין אותי שיבוא יום ואני ארוויח הרבה מאוד כסף?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו