סמכותי, נמרץ ונאה להחריד, דנזל וושינגטון נכנס לחדר כמו קפיץ. לבוש כולו בשחור הוא מפזר את החיוך הכה מפורסם שלו לכל הכיוונים, לוחץ ידיים לקומץ העיתונאים שממתינים לו ומציג את עצמו. "היי, אני דנזל ממאונט ורנון, ניו יורק". דממה נופלת על החדר. לרגע קצר נדמה שהנוכחים עומדים להתעלף.
וושינגטון ללא ספק מודע לאפקט המשתק שיש לו על אנשים פשוטים, והוא מעצים את האפקט הזה בכמה דרגות כשהוא מעניק לעיתונאים תשומת לב אישית ומדבר איתם בלבביות, בלי דיסטנס. כאילו זה הדבר שהכי מתחשק לו לעשות עכשיו. כבר פגשתי כוכבי קולנוע שנקטו את הטקטיקה הזאת, אבל איש לא ביצע אותה בשלמות כזאת.
"ירושלים?" הוא שואל בעניין כשהוא שומע מהיכן הגעתי כדי לזכות בכמה דקות מזמנו היקר. "הייתי שם לפני כמה שנים. בעיר העתיקה רדף אחריי רוכל ואמר שהוא יעשה לי 'Special Obama Price'! אתה מבין? הוא הולך לעשות לי 'Special Obama Price'!".
נו, והוא הציע לך דיל טוב?
"לא!" הוא משחרר צחוק מתגלגל שנשמע כמו הדבר האמיתי. כל החדר צוחק איתו, ולא בגלל שזה כזה מצחיק.
הסיבה שאנו מתכנסים היום בקומתו השנייה של מלון פאריסאי מפואר היא סרטו החדש של וושינגטון, "נקודת שוויון" - מותחן פעולה מינימליסטי ומדמם, שבמהלכו הוא משתמש באביזרים יומיומיים, דוגמת פותחן בקבוקי יין, גדר תיל ומקדחה, כדי לחסל ביצירתיות את רוב המאפיה הרוסית בבוסטון.
הסרט (המבוסס באופן רופף לחלוטין על "The Equalizer", סידרת טלוויזיה נשכחת משנות השמונים, שזכתה להומאז' משעשע ב"הזאב מוול־סטריט"), משיב את השחקן בן ה־59 (שלא נראה יום אחד מעל 45) אל העולם האלים של "נקמה בוערת", מותחן הנקמה הסדיסטי של טוני סקוט מ־2004, ומאחד אותו שוב עם הבמאי אנטואן פוקוואה.
בפעם הקודמת שוושינגטון שיתף פעולה עם פוקוואה, ב"יום אימונים מסוכן" (2001), זה נגמר בהופעה בלתי נשכחת ובאוסקר. הפעם השאיפות צנועות יותר, והשניים יסתפקו בשובר קופות, שיוביל לסרט המשך. אם זה יקרה, זה יהיה סרט ההמשך הראשון בקריירה שלו.
ב"נקודת שוויון" מגלם וושינגטון את רוברט מק'קול, אלמן בודד עם עבר מסתורי והווה לא בריא. בחייו הקודמים, שנותרים בגדר תעלומה עבור הצופים, הוא רכש לעצמו סט קטלני במיוחד של כישורים. כיום הוא עובד במחסן רחב ידיים לכלי בית וחומרי בניין, סובל מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD), קורא בשיטתיות ספרי מופת כמו "הזקן והים" ו"דון קישוט", מחלק עצות לחיים לאנשים המעטים שעימם הוא בא במגע ומשתדל לשמור על פרופיל נמוך.
למרות הדברים הנוראים שעשה בעבר, מק'קול הוא אדם טוב מיסודו, וכשהוא רואה אי צדק, הוא פשוט מוכרח להתערב לטובת אלה שאינם יכולים לעזור לעצמם. לכן, כשסרסור רוסי מפוצץ במכות יצאנית צעירה (קלואי גרייס מורץ, "קיק אס"), הופך מק'קול לקלינט איסטווד ב"בלתי נסלח" (או לליאם ניסן ב"חטופה"), והורג את כולם.
מה משך אותך לפרויקט הזה?
"המפיקים קנו את הזכויות ואמרו לי שהם רוצים לפתח מהקונספט סרט עבורי. שנה אחר כך נחת אצלי התסריט, קראתי אותו, ומייד אמרתי שאני בפנים. כמובן המשכנו לפתח את הסיפור ואת הדמות של מק'קול. למשל כל הקטע של ה־OCD זה משהו שאני הוספתי. בתסריט המקורי היה במק'קול משהו אובססיבי, אז התחלתי לחקור את נושא ההתנהגות הכפייתית. אנחנו לא יודעים הרבה על העבר שלו, אבל אנחנו יודעים שהיו שם הרבה אלימות וכאוס. מכאן הגיע הרעיון שהוא צריך שהכל יהיה מסודר, כי חייו היו ההפך המוחלט מזה. הוא נמצא במאבק שמעניק לו עומק, וזה יצר דמות מעניינת עבורי".
זו דמות אלימה מאוד.
"נכון. אבל האלימות מסוגננת. יש בה משהו היפר־מציאותי ואסקפיסטי. האם זו אלימות לשם אלימות? לטעמי לא. החלטנו, למשל, שמק'קול יחוס על חיי השוטרים המושחתים שהוא פוגש בדרך. למרבה הצער, אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו נחשפים לסרטונים שבהם רואים כיצד עורפים לאנשים את הראש. אבל צריך לעשות הפרדה. זה סרט. יושבים בחושך, אוכלים פופקורן, שותים קולה, וצועקים. כך היה תמיד, מאז הימים של 'קינג קונג'. כשאשתי צפתה בסרט היא כיסתה את העיניים בקטע שבו מק'קול משתמש במקדחה. היא לא יכלה להתמודד עם זה. אבל שים לב שכמעט לא רואים כלום. רק שומעים. הכל מרומז. זו פשוט מניפולציה אפקטיבית מאוד".
אתה נוהג לשוב ולעבוד עם אותם במאים.
"נכון. עבדתי עם טוני סקוט חמש פעמים, עם ספייק לי ארבע פעמים, עם אד זוויק שלוש פעמים, עם ג'ונתן דמי, ועכשיו גם עם אנטואן, פעמיים. כולם קולנוענים מצוינים, ואני סומך עליהם. יש בזה משהו מרגיע. אתה רואה איך דיקפריו עובד כבר שנים עם סקורסזה. חשוב למצוא אנשים שטוב לך לעבוד איתם, שיש לך התאמה איתם. זה הופך את המלאכה לקלה יותר".
זה החלק החשוב ביותר בשבילך כשאתה ניגש לבחור פרויקט? הבמאי?
"לא. התסריט הוא החלק החשוב ביותר. אם התסריט זבל, אז הסרט יהיה זבל. אולי זבל מבוים טוב, אבל עדיין זבל. לפעמים אתה קורא תסריט ונתקע, ואתה רק בעמוד 3. ולפעמים, אתה פשוט יודע. אתה אומר לעצמך: 'כן, זה מתאים'. גם הסוכן שלי יודע אילו סוגים של תפקידים מעניינים אותי".
דחית בזמנו את "שבעה חטאים". הציעו לך את התפקיד שהלך בסוף לבראד פיט.
"(צוחק) כן, זו לא היתה החלטה טובה. כשקראתי את זה על הדף זה היה קצת יותר מדי עבורי. כשראיתי את זה בסוף על המסך, דווקא לא. אבל כנראה התפקיד הזה פשוט היה מיועד לבראד".
וושינגטון. "לא חשבתי בכלל על הוליווד, לא מיהרתי להגיע לשם" // צילום: אי.אף.פי
למד עיתונאות
וושינגטון נולד בדצמבר 1954 בפרבר עני ואלים של ניו יורק. הוריו - מטיף שנאלץ לעבוד בשתי עבודות נוספות כדי לפרנס את המשפחה ובעלת מכון יופי - התגרשו כשהיה בן 14, ומעט לאחר מכן הוחלט לשלוח אותו לפנימייה צבאית, מה שכנראה הציל את חייו. "אם הייתי נשאר בשכונה, סביר להניח שהייתי כבר עמוק באדמה - או בבית הסוהר", אמר בעבר.
בשנות הקולג' נדבק בחיידק המשחק, לאחר שניסה קודם לכן כמעט כל תחום אפשרי אחר. "למדתי עיתונאות, וזה שיעמם אותי", הוא מספר. "שלחו אותי לסקר דיון בעירייה. איפה האקשן? איפה ההתרגשות? לא היתה לי תשוקה לזה. אחר כך למדתי גם ביולוגיה ומשפטים וקדם־רפואה. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. עד שהגעתי לתיאטרון".
את לימודי הדרמה בבית הספר למשחק בסן פרנסיסקו הוא לא חש צורך להשלים. במקום זה הצטרף לאנסמבל "שייקספיר בפארק" והופיע בכמה הפקות און אנד אוף ברודוויי. ב־1982 זכה בפריצה המשמעותית הראשונה, כשלוהק לדרמת בית החולים הטלוויזיונית "St. Elsewhere". אחר כך החל, במקביל לסידרה, להופיע ביותר ויותר סרטים.
ב־1987 זכה במועמדות הראשונה שלו לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה על "הזעקה לחופש", שם גילם פעיל זכויות אדם. ב־1989 זכה במועמדות נוספת, עבור "גלורי", שם גילם עבד נמלט שנלחם בשורות צבא הצפון במלחמת האזרחים האמריקנית. הפעם גם זכה.
בשנות התשעים הוא הפך בלתי ניתן לעצירה. מצד אחד, פצח בשותפות יצירתית פורה עם הבמאי ספייק לי, וזו העניקה לו כמה מתפקידיו הטובים ביותר. ב"בלוז" גילם חצוצרן ג'אז אנוכי, ב"מלקולם אקס" - את המנהיג השחור המיתולוגי מלקולם אקס (וזכה למועמדות ראשונה לאוסקר בקטגוריית השחקן הראשי), וב"יש לו את זה" - הפייבוריט האישי שלי בפילמוגרפיה של וושינגטון - גילם אסיר בחופשה, שמנסה לזכות מחדש באהבת בנו הכדורסלן.
כמו כן שיחק בשלל שוברי קופות, שבהם "תיק שקנאי" עם ג'וליה רוברטס, "פילדלפיה" עם טום הנקס, "כוננות מיידית" עם ג'ין הקמן, "אשת הכומר" עם וויטני יוסטון ו"אספן העצמות", שבו כיכב לצד אנג'לינה ג'ולי. ב־1999 רשם לעצמו מועמדות נוספת לאוסקר בקטגוריית השחקן הראשי, כשגילם את המתאגרף רובן קרטר ב"הוריקן", אך הסתפק בגלובוס הזהב.
ב־2001 זכה וושינגטון סוף סוף באוסקר בקטגוריית השחקן הראשי, כשגילם את השוטר המושחת אלונזו האריס ב"יום אימונים מסוכן". הדבר הפך אותו באופן רשמי לשחקן הקולנוע האפרו־אמריקני המצליח ביותר בהיסטוריה וקיבע את מעמדו כאחד השחקנים הגדולים ביותר בהוליווד, ולא משנה מאיזה צבע.
הרגע היחיד בראיון שבו וושינגטון משיל לרגע את תדמית המרואיין החביב ומתקשח מגיע כשאני שואל אותו אם לדעתו חל שינוי ביחס של הוליווד לסיפורים היסטוריים שעוסקים בשחורים. שכן למרות כוונותיהם הטובות, גם "הזעקה לחופש" וגם "גלורי", שהביאו לו את תהילתו המוקדמת, מוצגים דרך עיניהן של דמויות לבנות. האם הוא שותף לדעה הרווחת ש"ג'נגו ללא מעצורים" של טרנטינו, ו"12 שנים של עבדות" של סטיב מקווין, מייצגים סוג של פריצת דרך בכך ששניהם מוצגים דרך עיניהן של דמויות שחורות?
וושינגטון מנסה להתחמק באלגנטיות. "פפפ... וואו... איטס א קומפליקייטד קווסצ'ן, מאן!"
אני מתעקש. כעונש הוא נועץ בי מבט שיכול להרוג, ומתחיל איתי פינג־פונג קצר וקטלני, שגורם לי להרגיש כמו אית'ן הוק ב"יום אימונים מסוכן".
אז אתה לא חושב ש"12 שנים של עבדות" ו"ג'נגו" הם סרטים משמעותיים?
"משמעותיים עבור מי? עבורך?"
לא. עבור הוליווד. עבור הקהילה האפרו־אמריקנית. ראית את שני הסרטים?
"כן, ראיתי אותם".
וזה לא חריג בעיניך? במאי שחור, תסריטאי שחור...
"את 'ג'נגו' עשה במאי לבן. אז אתה שואל אם לדעתי במאי שחור היה צריך לביים אותו?"
לא. אני שואל אותך על נושא העבדות בקולנוע האמריקני. בכל זאת, זה לא נושא מאוד שכיח בהוליווד, במיוחד מנקודת המבט של העבד.
"לא נכון. ראית את 'שורשים'? זו מיני־סידרה שהוקרנה בטלוויזיה האמריקנית כבר לפני שלושים ומשהו שנים".
ראיתי את "שורשים", אבל כמו שאמרת, היא שודרה מזמן. ו"12 שנים של עבדות" נתפס כסוג של אבן דרך...
"עבורך".
לא, עבור רבים שכתבו על הנושא.
"אז עבורם".
אבל לא עבורך.
"אתה אמרת 'אבן דרך'. עבורי אבן הדרך היא 'שורשים'".
רק חסר שוושינגטון ידפוק פתאום על השולחן ויצעק "בום!" כפי שעשה באחת מהסצנות הגדולות שלו ב"יום אימונים מסוכן". זה לא קורה, למזלי.
בסרט "נקודת שוויון". אלימות מסוגננת
לא רואה הרבה סרטים
לאחר הזכייה באוסקר השני, וושינגטון נהיה יותר בררן ופחות לחוץ על עבודה. הוא ניאות לעשות סרט אחד בשנה (תמורת משכורת ממוצעת של עשרים מיליון דולר), ובזמן הרב שהתפנה לו בלו"ז ביים בעצמו שני סרטים ("אנטואן פישר" ב־2002, ו"The Great Debaters" ב־2007). שניהם זכו להערכת המבקרים, אם כי לא להצלחה רבה בקופות.
הוא מודה שאיבד עניין במשחק קולנועי בעשר השנים האחרונות, והוא באמת קצת נעלם מהרדאר אחרי "אמריקן גנגסטר" של רידלי סקוט מ־2007. "פשוט העדפתי לעשות דברים אחרים", הוא אומר.
למשל, תיאטרון. "זו היתה התשוקה הראשונה שלי - לעשות תיאטרון טוב. לא חשבתי בכלל על הוליווד. לא מיהרתי להגיע לשם. התחלתי בתיאטרון, והתאהבתי. אבל כשהילדים שלי היו צעירים וגרנו בלוס אנג'לס, לא יכולתי להתחייב להפקות בניו יורק. חשבתי שיותר חשוב להיות קרוב אליהם ולעזור בגידולם. כשהם בגרו ועזבו את הבית, החלטתי שהגיע הזמן לחזור לברודוויי". ב־2005 גילם את ברוטוס בהפקה מודרנית של "יוליוס קיסר" בברודוויי, וב־2010 זכה בפרס הטוני על תפקידו במחזה "Fences". לאחרונה סיים לככב בהפקה של
" A Raisin in the Sun". לדבריו, הוא מתכוון להמשיך לעשות הצגות פעם בארבע־חמש שנים.
מה ההבדל העיקרי בין משחק בקולנוע למשחק בתיאטרון?
"האנרגיה של הקהל והחומרים שאתה זוכה לעבוד איתם. קולנוע הוא מדיום של במאים. תיאטרון הוא מדיום של שחקנים. בתיאטרון אתה עובד עם חומרים של שייקספיר, של זוכי פוליצר וזוכי טוני. זה עולם אחר. כשהמסך עולה, הכל שייך לשחקנים, לטוב ולרע".
יש לך תוכניות לביים סרטים נוספים?
"בטח. יש לי משהו בקנה. אבל אני לא יכול לדבר עליו עדיין".
מי המודל שלך כשאתה ניגש לביים? עבדת עם לא מעט במאים אדירים.
"אני גונב קצת מכל אחד. אני לא רואה הרבה סרטים, אבל ככל שאני מתקרב לפרויקט שאני מביים, אני מתחיל פתאום לבלוע סרטים. לאחרונה ראיתי הרבה סרטים של קובריק. 'התפוז המכני', 'מטאל ג'אקט'. הדהים אותי איך הוא לא מזיז את המצלמה. בלי דולי. בלי קלוז־אפים. אני הולך לגנוב ממנו כמה דברים".
"טיסה" (2012), שבו מגלם וושינגטון טייס אלכוהוליסט שמבצע נחיתת חירום מטורפת והרואית בעודו שיכור ומסומם, אכן סיפק לו את תפקידו הטוב ביותר זה שנים (ומועמדות נוספת לאוסקר השחקן). אבל הסרטים שעשה מאז - מותחן הפעולה "טעון הגנה", קומדיית האקשן "אקדח כפול" ו"נקודת שוויון" - איתגרו אותו קצת פחות, ועיקר תכליתם היתה להתפיח קצת את חשבון הבנק שלו.
על דבר אחד אין ויכוח: גם בסוף שנות החמישים שלו, לוושינגטון עדיין יש את זה. הוא שומר על כושר בעזרת אימוני איגרוף, תחביב שאימץ לפני עשרים שנה, ושומר על פוקוס בעזרת ספר התנ"ך, שבו הוא מעלעל מדי יום, לדבריו. במשך השנים תרם מיליונים רבים לכנסיות ברחבי ארה"ב, ומאז 1993 הוא מדברר ומגייס כספים עבור מועדונים קהילתיים בשכונות מצוקה.
שנות השישים
בעבר סיפר כי חלק ממנו מצטער על כך שלא הפך למטיף, כמו אביו. "אולי התפשרתי כשהחלטתי להיות שחקן", אמר, "אבל לפחות ניתנה לי ההזדמנות לשחק דמויות גדולות, ולהטיף דרכן. אני לוקח מאוד ברצינות את הכישרון שניתן לי, ורוצה לעשות בו שימוש חיובי".
הפופולריות שלו אולי לא נמצאת ברמה שבה היתה באמצע שנות התשעים, כשהוכתר כ"גבר הסקסי בעולם" בידי המגזין "פיפל". אבל עם בסיס מעריצים נאמן והון המוערך בכ־190 מיליון דולר, הוא עדיין דורש ומקבל 20 מיליון דולר לסרט. בדומה לטום קרוז, ג'ורג' קלוני ובראד פיט - ברוב המקרים הוא מצדיק כל פני. השם שלו על הפוסטר משמש סוג של תו תקן: הצופים יודעים שבמקרה הכי גרוע, הסרט יהיה בינוני. כי דנזל לא עושה סרטים רעים.
"אני לא מתעסק בהגדרות של ז'אנרים", הוא אומר. "אני לא יודע מה זה סרט פעולה. זו קטגוריה שאנשים שמים אותך בתוכה. אני מגלם דמויות שמעניינות אותי, ואתם נותנים את הכותרת. זה כמו שאתם קוראים לי 'סלבריטי'. אני לא חושב שאני סלבריטי. מחר תקראו לי 'has been'. זה לא בשליטתי. אני שחקן. כמוכם, אני עיתונאי חוקר. אני פשוט מדווח אחרת מכם. אני לומד נושא, לומד דמות, ומגיש את הפרשנות שלי".
באופן לא מפתיע, הוא טוען שיום ההולדת ה־60 שלו, בעוד שלושה חודשים, לא מטריד אותו במיוחד. "אני לא מסתכל לאחור, אני פשוט מנסה להיות אדם טוב. כל אחד מאיתנו הוא 'עבודה בתהליך'. אני מקווה שאנחנו נהיים חכמים יותר עם השנים. דיברתי עם לורנס פישבורן לא מזמן, והוא אמר לי שבתרבויות המזרח, שנות השישים שלך הן השנים שנהיים מאסטרים".
עם אשתו פולטה פירסון וושינגטון. שמועות תקופתיות על בגידות // צילום: אי.פי
כבר 31 שנים הוא נשוי לאותה אישה, פולטה פירסון וושינגטון, ולמרות שמועות תקופתיות על בגידות ומסיבות פרועות, התדמית הציבורית שלו מעולם לא ספגה פגיעה משמעותית. ארבעת ילדיו מביאים לו לא מעט נחת. בנו הבכור, ג'ון בן ה־30, היה עד לא מזמן שחקן פוטבול מקצועי ששיחק ב־NFL וב־UFL. בקרוב יהיה אפשר למצוא אותו מככב לצד דוויין "דה רוק" ג'ונסון ב"Ballers", סידרה חדשה ומדוברת ב־HBO שאמורה להיות כמו "הפמליה", רק בעולם הספורט.
גם קטיה (28), והתאומים אוליביה ומלקולם (23) עושים את צעדיהם הראשונים בעולם המשחק והקולנוע. קטיה היתה עוזרת הפקה ב"ג'נגו ללא מעצורים", אוליביה עשתה תפקיד קטן ב"המשרת" של לי דניאלס ומופיעה באוף ברודוויי, ומלקולם סיים לאחרונה לימודי קולנוע באוניברסיטת פנסילבניה.
גם במישור המקצועי, העתיד נראה לא רע בכלל עבור וושינגטון. בקרוב יככב ברימייק חדש ועתיר כוכבים למערבון הקלאסי "שבעת המופלאים", שיבוים גם הוא בידי אנטואן פוקוואה. את התפקיד קיבל לאחר שטום קרוז פרש מהפרויקט. "התחלתי כבר לקרוא ספרים על התקופה", הוא אומר. "על סוסים, על אקדחים, על אפרו־אמריקנים. יהיה כיף.
"בנקודה זו של חיי, בשבילי, עושה לי טוב שיש לי מטרות. יש משפט שאומר 'חלומות ללא מטרות נשארים חלומות, וסופם לתדלק אכזבות'. אתה יכול לרצות להגיע להישגים בחייך, אבל מה אתה עושה בקשר לזה? אני משחק בהצגות, מביים, מפיק ועושה סרטים. יש עבודה שצריכה להיעשות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו