על הספה עם טוביה

"איך אפשר לטפל בבעיה ושמה מריה?" הוא שמו של אחד השירים החביבים מתוך "צלילי המוסיקה", אחד ממחזות הזמר האהובים ביותר בכל הזמנים. הנזירות ששרות את השיר מתרעמות על כך שמריה, שרוצה להצטרף לשורותיהן, אינה מתנהגת לפי הכללים, וקשה לביית אותה ועל ידי זאת לתייג אותה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

עם כל ההסתייגויות המובנות מאליהן מההשוואה, גם טוביה טננבום קשה מאוד להגדרה ולתיוג, והוא עצמו עושה כל שביכולתו כדי להוסיף על העמימות והחמקמקות של דמותו. האם הוא ימני (הוא מתעב שמאלנים אכולי שנאה עצמית)? האם הוא שמאלני (הוא מעריץ את ג'יבריל רג'וב)? אין לדעת. טננבום עושה כל מה שהוא יכול כדי לסכל כל מאמץ לתייג אותו. 

במסגרת התחקירים שביצע עבור שני הספרים (שיצאו לאור בהפרש של שנתיים זה מזה), הוא התחזה לנוצרי, למוסלמי, לגרמני, לפולני ולירדני; כמו זיקית הוא החליף את זהותו בהתאם לסביבה האנושית שאליה  נקלע, והשתמש בדמויות המומצאות שלו כדי להוציא מבני שיחו אמירות שמן הסתם היו נמנעים לומר, אילו ידעו את זהותו האמיתית (יהודי־אמריקני־ישראלי). 

מה שהופך את הספר למעניין יותר הוא העובדה שטננבום דובר וקורא את שפות בני שיחו - למשל ערבית. כמו כן, הוא גם יודע לצטט מהקוראן, אך משום שהאנשים שעימם הוא נפגש אינם מודעים לזה, הם משוחחים ביניהם בחופשיות; הוא קורא את השלטים שמרואייניו נושאים בהפגנות וכך חושף בלי בעיה את הניסיונות לעבוד עליו או לשקר לו. על פי דיווחו, יש מעט מאוד אנשים, במיוחד כאלה המעורבים בסכסוך באזורנו, שאינם מנסים לעשות זאת.

הטכניקה של טננבום פשוטה: הוא טייל בארץ (פעם בגרמניה ופעם בישראל ובשטחים) במשך חודשים אחדים, "פתח מיקרופון" ונתן לאנשים שאיתם הוא נפגש לדבר.

בני שיחו יכולים להיות מנהיגים כמו הקנצלר לשעבר הלמוט שמידט או חנאן עשראווי, סופרים כמו עמוס עוז ובתו פניה, עורכי עיתונים כמו ג'יובני די לורנצו ("די צייט") ועמוס שוקן - וגם נהג מונית מקרי, בעל פאב או סטודנט. כמו הילד שזועק "המלך הוא עירום", הוא שואל את מרואייניו באופן אגרסיבי שאלות קשות ומביכות, כאלו שאינם יכולים או אינם רוצים לענות עליהן. התמצאותו בדת, בפוליטיקה ובתרבות מפליאה - ומסייעת לו לחשוף די בקלות את נקודות החולשה בטיעוניהם של אנשים שאיתם הוא מתעמת.

•   •   •

"תפוס ת'יהודי", שנכתב לאחר הביקור בישראל ובשטחים, זכה להד תקשורתי נרחב בישראל בעיקר בשל אייטם טלוויזיוני שעסק בספר, והציג קליפ של סיור ב"יד ושם" בהדרכת איתמר שפירא (אחיו של הטייס־הסרבן יונתן שפירא). בקליפ שפירא הסביר לחברי קבוצתו הזרים, שבמרחק קטן מהמקום שבו הם עומדים אירע טבח - בפלשתינים בדיר יאסין ב־48'. 

המסקנות המעניינות ביותר של טננבום מששת החודשים שבהם חרש את הארץ ואת השטחים נוגעות למעורבות של העמותות (NGO) הזרות הפועלות כאן, רובן ככולן אירופיות. כמעט ללא יוצא מן הכלל עוסקות עמותות אלה, לטענתו, רק במשימה אחת: לחשוף את העבירות לכאורה שמבצעת ישראל נגד הפלשתינים. גם אם רשימת העמותות שאיתן נפגש היא אקלקטית, מצטיירת תמונה מבהילה למדי של אלפי אנשים שעוסקים בנחישות ובמסירות רבה בהשחרת פניה של ישראל בכל פורום אפשרי. 

בין היתר, ראויה לציון החשיפה של המעורבות הבלתי מובנת של "רופאים ללא גבולות"  - שלכאורה אמורים להגיש סיוע רפואי באזורי מצוקה - במאמץ ההסברתי האנטי־ישראלי, ובנוסף גם בתפקיד השלילי מאוד שממלא הצלב האדום בסכסוך. לדברי טננבום, פעילות אנשי הצלב האדום, שאותם הוא מכנה "אדוני הארץ האמיתיים", מלבה את הסכסוך במקום לנסות לפתור אותו, וחורגת מכל מנדט שיש לארגון השוויצרי הפרטי הזה: "סוכניו חורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה בחיפוש אינסופי אחר סיפורים שיציירו את ישראל כמחרחרת מלחמה וכפושעת מלחמה", הוא כותב. 

פעילות העמותות מבוצעת בעיקר על ידי מתנדבים אירופאים, המונעים לדבריו על ידי יזמים בעלי אג'נדה אנטי־ישראלית ברורה, ועל ידי השקרים שבהם מלעיטים אותם הפלשתינים, שפשוט ממחיזים להם סצנות מבוימות, שאמורות לפתוח להם את הלב - ואת הכיסים. תיאור ההפגנה המתוזמנת בבלעין, לדוגמה, הוא ממש מלאכת מחשבת. "אין עובדות שישכנעו אותו", אומרת אשתו של הרב אריק אשרמן, נשיא "רבנים למען זכויות אדם". "הוא פשוט פעיל זכויות אדם, זאת הפרסונה שלו". מכאן אפשר להסיק שאשרמן מוכן לקבל כל שקר - ובתנאי שהוא אנטי־ישראלי. 

•   •   •

עוד קובע טננבום כי לעמותות המתנדבים הללו יש מניע נוסף, חמור ואפל יותר: "באיזה מקום אחר יוכל אדם לתרגל את תשוקתו או תשוקתה האפלה ביותר לשטח נקי מיהודים, ועדיין להיחשב ליברל?" הוא שואל. המסקנה שלו עגומה מאוד: "אפשר היה לקוות כי בעידן ה'נאור' שלנו האירופאים לא יהיו שטופי שנאה באותה מידה וכי גרמניה, עם עברה המוכתם כמנהיגת השמדת היהודים, לא תעמוד הפעם בראש עדר שונאי האדם האירופי - אבל השנאה חסרת הפשר ליהודי מסרבת לגווע". 

בהפגנה נאה של השניות המאפיינת את דמותו, כפי שהוא מציג אותה, טננבום אומר כי הוא מתעב את היהודים "שונאי עצמם", כמו שהוא קורא להם (בעיקר אינטלקטואלים־ליברלים־שמאלנים) ומאוד אוהב את הפלשתינים, שגאים בזהותם, חמים ולא מתביישים במי שהם. "אילו היתה לי בת אהובה", הוא מודה בגילוי לב, "הייתי מעדיף שהיא תינשא לפעיל חמאס גאה מאשר ליהודי שונא עצמו".

•   •   •

ב"אני ישן בחדרו של היטלר" מנסה טננבום להתחקות אחר שורשי שנאת היהודים בגרמניה ולבדוק האם השתנה משהו מאז השואה ועד היום. גם כאן, אחרי שישה חודשים של שיטוט ברחבי גרמניה, הוא מגיע לאותה מסקנה עגומה: "השנאה ליהודי אז והשנאה ליהודי היום - היא אותה שנאה ממש". באיסוף החומר השתמש טננבום, בעל שורשים בגרמניה, באותה טכניקת התחזות, ונכנס באומץ לב רב לגוב האריות: הפגנות ניאו־נאציות ומקומות בילוי החביבים על גלוחי הראש.

כשקראתי את הספר הזה הפריעו לי מעט הניסיונות המאולצים להפגין הומור בכל מחיר. אני מבין את המניע - הנושא כל כך מדכא שחייבים להקל מעט על הקורא, אבל התוצאה לא כל כך מוצלחת.

עם זאת, מדובר בצמד ספרים המציגים יחד תמונה קודרת מאוד של המציאות היהודית־ישראלית באירופה ובישראל. אפשר להתווכח עם טננבום, אפשר לא להסכים עם מסקנותיו - אבל בוודאי אי אפשר לבטל את מפעלו. לקורא הישראלי שרוצה באמת לקבל תמונה רחבת זווית על העולם שבו הוא חי - מדובר בקריאת חובה. ¬

"אני ישן בחדרו של היטלר",

הוצאת סלע מאיר, 336 עמ'

"תפוס ת'יהודי", 

הוצאת סלע מאיר, 400 עמ'

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו