אלכס חולה עבודה

בסטודיו החזרות האינטימי של אלכס אנסקי במרכז תל אביב, ברחוב צדדי ושקט מול היכל התרבות, תלויה תמונה מטרידה של אסי דיין ז"ל. היוצר המחונן נראה בה יושב על כן מוגבה, עירום כביום היוולדו, בטנו נשפכת במשמניה, מבטו רדוף ורגליו משתרבבות למטה ברישול. מין ילד מגודל, מתריס, אבוד. אנסקי מביט בתמונה, שצולמה לפני שנים אחדות לכתבה עיתונאית, ופולט: "כמה שאני מקנא באסי על הצילום הזה".

אתה היית מוכן להצטלם כך, בעירום מלא?

"לא, ברור שלא. אני מקנא בו על השחרור הנפשי והרוחני שהוא הגיע אליו. על אותה חירות שהוא לקח לעצמו, ועוד במודע. כאילו אומר: אני יודע מה אתם רוצים ממני - ואני מביא לכם את זה ישר לפנים".

למה התמונה בכלל תלויה אצלך? הרי לא הייתם חברים.

"לא, הוא אף פעם לא הזמין אותי לסרטים שלו. אני מחזיק בה כי בעיניי היא מסמלת את מה שקרה למדינה. תביט באסי. הילד היפה המוצלח, נציג הצבר הישראלי, הפך לשבר כלי. התבגר, השמין, התעייף, הסתמם, ולבסוף מת. אני מרגיש שזה התהליך שעובר על כולנו. בתמונה הזאת יש כל מה שהמדינה הזאת לא מעוניינת להראות". 

צריך להיזהר בימינו עם אמירות נפיצות כאלה. תשאל את אורנה בנאי וגילה אלמגור.

"אני, בניגוד אליהן, לא הייתי אומר שאני מתבייש במדינה. בחירת המילים שלהן לא היתה מוצלחת, וגם העיתוי. אבל אני יכול להבין את המצב הבעייתי של להיות ישראלי. מגיל חמש אתה גדל להיות חצוי. כל המתחים כאן קורעים אותך לכיוונים מנוגדים. להיות ישראלי זה לגדול עם שריטה".

ואתה, כשחקן וכשדרן, אוהב להתייחס לשריטה הקולקטיבית הזאת.

"לרוב אני דווקא נהנה לשפוך עליה טבסקו. פעם אמרתי בשידור שלהגיד 'בעזרת השם' זאת התפרקות מאחריות, ושאסתפק בזה שהשם לא יפריע. אתה יודע כמה תגובות זועמות קיבלתי על זה? 'מי הוא שידבר ככה? איך מאפשרים לשדר דברים כאלה על חשבון המסים שלנו?' אז לא, אני לא חושב שאני שייך לקונצנזוס. אני חופר וחותר בתוככי הקונצנזוס ומנסה להבין אותו דרך האמנות".

"אם יעשו סרט על חיי, אני לא מתאים לגלם את עצמי" // צילום: יח"צ

אל תטעו בטון הכאילו פסקני: אנסקי יעדיף תמיד לפזר את הרוטב החריף שלו מתוך כוס עדינה של שמפניה. אם אסי דיין הזריק לתרבות הישראלית קוקטייל של אקסטזי ויצר הרס עצמי, אנסקי היה ונשאר כדור הרגעה, שמקבלים עם מרשם רופא. הוא האיש המכובד שממנו תקנו בית לגיל הזהב, לא סמי הזיה. ובינינו, כמה הרס עצמי יכול להיות לאדם שקצב דיבורו יכול להיות איטי יותר מצמיחת שיניים.

בגיל 75 הוא מקפיד להיות עסוק, כדי להישאר שפוי. בחול המועד סוכות, במסגרת "פסטיבל מספרי סיפורים" בתיאטרון גבעתיים, הוא יעלה מחזה יחיד חדש, "נפילה בשידור חי" - מונודרמה שעלילתה נעה באזור הדמדומים שבין הפיקציה והחיים האמיתיים. 

במחזה, שכתב אריה קרישק וביים אלכס כגן, מגלם אנסקי שדר רדיו ותיק בשם עברי גולן, שעורך בשידור חשבון נפש מכאיב עם עצמו ועם הקריירה שלו, בעוד הוא חושף באוזני המאזינים (הקהל בהצגה) את מערכות יחסיו עם דמויות מפתח בחייו. בשלב מסוים הוא מאבד את שפיותו, נועל את עצמו באולפן ומפטפט ללא הפסקה - עד שהשידור נקטע והוא יורד סופית מהאוויר, אחרי 35 שנים מאחורי המיקרופון.

מה מתוך כל הנאמר בהצגה לקוח מהביוגרפיה שלך? למשל, האם המאהבת מעיין, שהשדר מדבר עליה בערגה כה גדולה, קיימת במציאות?

"אלה אינם חיי וזו לא אוטוביוגרפיה. אין לי מעיין כזאת. השדר מדבר על אחיו שנהרג במלחמה, ואני בן יחיד. המחזה עוסק באדם שחייו נדפקו. באיש עם המון כעס, תסכול וחוסר אונים לתקן. זה לגמרי לא אני".

ועדיין, לא היה לך אומץ לקרוא לשדר בשמך? יהודה לוי עושה את זה עכשיו בטלוויזיה.

"יהודה לוי לקח את זה צעד אחד קדימה. צריך אומץ לעמוד מול אנשים שישאלו 'זה נכון מה שרואים?' במחזה שלי, השדר הוא אדם שגמר את הקריירה. אני, בניגוד אליו, עדיין ממשיך. באופן פרדוקסלי, אם יעשו סרט שיסכם את חיי, אני לא מתאים לגלם את עצמי. אני עובד בלי הפסקה, לא נח לרגע".

"אני לא שייך לחבורת השדרנים הצעקניים" // צילום: משה שי

פשע תרבותי

זה נכון. אנסקי היה במשך שנים פסקול היקיצה האולטימטיבי ("שבע אפס שבע" בגלי צה"ל, ואחר כך ברדיו האזורי); מיצב עצמו כאביר ההשכלה ("שעה היסטורית" עם פרופ' מיכאל הרסגור המנוח); שירת כאבא לאומי ("קולה של אמא" בימיה הגדולים); והיה חבר במיליה אליטיסטי, שהילתו התנפצה בשערורייה גדולה (דן בן אמוץ ואמנון דנקנר).

הוא היה אורח קבוע בטלוויזיה החד־ערוצית, ובהמשך הגיח לטלנובלות בערוץ 2 ("השיר שלנו", האלופה") ולסדרות נוער ("חצויה"). נכון להיום הוא מנחה אירועים, פרזנטור במצח גבוה (התזמורת הפילהרמונית), משחק בתיאטרון הספרייה (אחרי שפוטר לפני שנתיים מהבימה) ומגיש בגל"צ תוכנית שבועית אישית, "פתוח בשבת", שבה הוא "דן בענייני השבוע שחלף ומכותיו".

היום יש מגמה של התבהמות גדולה בשידור. יש כמה תוכניות שמתמחות בזה.

"מה אגיד לך, ליבי לא עולץ למשמע התוכניות האלה. אני לא שייך לחבורת השדרנים הצעקניים, שהיא מאוד פופולרית היום, ואני לא נהנה ממנה. אנחנו בעידן שבו איש הישר בעיניו יאמר וישיר ויצעק ויקלל. כל עוד אתה מספק את הסחורה בפרסומות לתוכנית שלך, ואתה עושה זאת עם פעיות וגעיות, אתה יכול להמשיך. אבל הם מכוונים למשהו שאני כבר לא מכבד: הצעקנות. דברי חכמים בנחת נשמעים".

לא מדגדג לך להעלות את הרייטינג עם איזו הטחת "חלאה" כלפי מאזין?

"אני לא אטיח ולא אטרוק ולא אלבין פנים, כשם שאני לא עושה את זה במסעדה או בתור לסופר. לכל אדם יש המעגל התרבותי שלו והגבולות שלו. אצלי החסם הוא ההורים שלי. אני יודע היטב, כבר מגיל צעיר מאוד, מה יבייש את אבי ומה יכתים את אמי: בורות, טיפשות, התנשאות, יוהרה וטעם רע.

"אתה יודע מה המילה שהיתה הכי שנואה על אמא שלי? בידור. זה היה בזוי בעיניה. היא דיברה 12 שפות, וידעה מונולוגים ושירים. תמיד אמרה לי ששפות יותר חשובות מפספורט. אבל אני מרדתי. רציתי רק שפה אחת, עברית".

הוריו של אנסקי, השחקנית גיזלה ובמאי התיאטרון אליעזר, נפטרו לפני עשורים שלמים, אבל הוא מדבר עליהם כאילו הם חיים. מההתפתלויות שלו על הכיסא ניכר שאחיזתם בנימי נפשו לא קהתה עם השנים.

"זה מוזר שאדם בגילי מדבר על אבא ואמא, אבל בזמן האחרון זה מעסיק אותי יותר ויותר. אולי בגלל שהגעתי לשלב בחיים שבו אפשר לערוך חשבון נפש. אני בעצמי אבא וסבא, ויכול להזדהות עם דברים שעברו עליהם. הנכדים פותחים בך את התוכנה הזאת". 

הוא לא שוכח תקרית מכוננת אחת עם אביו, לפני שנים רבות, שצרבה בליבו כווייה חזקה, עד שלדבריו, "אילו יכולתי לתקן משהו אחד בחיים, אם היו נותנים לי צ'אנס לרוורס, הייתי חוזר לשם ועושה דברים אחרת.

"באחד הבקרים השמעתי בשידור קטע מהאופרה 'נבוקו' של ורדי, ואמרתי בתום לב: נפתח את היום עם הצלילים האלוהיים של מקהלת העבדים מתוך 'אאידה'. כשסיימתי את התוכנית הלכתי לבקר את אבא שלי בביתו, ואיך שאני נכנס הוא אומר לי בטון מצמית: 'בגללך לא אצא עכשיו מהבית. אתה ביישת אותנו, את גלי צה"ל ואת כל המאזינים'. שאלתי אותו באימה, 'אבא, מה עשיתי?' והוא מסתכל עלי ככה, במבט נוזף: 'אאידה!? אאידה!? ועוד בכזה ביטחון?' 

"בשביל אבי ואמי, פשע תרבותי היה גרוע מפשע פלילי. עדיף היה לו נתפסתי גונב בראש חוצות, יורה או רוצח. כמה שלא ניסיתי להסביר, שום דבר לא עזר. עד היום אני חי את זה. מה לא הייתי נותן כדי לחזור לרגע ההוא באולפן, ובמקום לפלוט 'אאידה' הייתי אומר 'הבה נתענג על מקהלת העבדים מתוך נבוקו'.

"בגלל התקרית הזאת הפכתי לאדם חרדי. אני כל הזמן חרד מהמאזין שיסתכל עלי ויגיד לי בארסיות: 'האומנם? באמת? זה בטוח כמו שאתה אמרת?'"

אחרי מות אביך גילית גם שקר שהוא שיקר לך.

"אבא היה ציוני נלהב, והוא תמיד רצה שאהיה הישראלי החדש, הצבר. הוא היה גאה בישראל עד יומו האחרון. לא רצה שאהיה גלותי ונרדף. כדי להוכיח זאת, הוא תמיד אמר לי: 'אני אף פעם לא הלכתי עם הטלאי הצהוב בבולגריה, כשכל העדה הסתובבה איתו'. כילד הייתי גאה מאוד בזה שאבא שלי לא הלך עם טלאי. והנה, אחרי מותו אני פותח את הארגזים שלו עם כל התמונות, ופתאום אני מוצא תמונה (שתלויה בסטודיו; י"ל), שבה הוא ואמא נושאים טלאים צהובים, ודווקא אני, הילד, מצולם ביניהם בלי טלאי. עברה בי טלטלה. אמרתי לעצמי, 'אבא, למה היית צריך לשקר כך?' אני לא יכול להשתחרר מזה. אבי כל כך הושפל שם, כל כך כאב לו, עד שהוא נאלץ לשקר לבנו יחידו".

אתה לא משקר לילדיך?

"כל הורה מסתיר כישלונות מפני ילדיו. אף אחד לא רוצה שיהיו עדים למפלות שלו. אני משער שעשיתי את זה, אבל מן הסתם באופן לא מודע.

"באחת מתוכניות 'מאסטר שף', מיכל טעתה בעברית ונפלט לה משהו בסגנון 'עשרה כפות'. היא מייד אמרה, בשידור, 'סליחה, אבא'. בהזדמנות אחרת היא אמרה שהיא פוחדת שאני אתאכזב ממנה, שאתבייש בה. אז אני משער שזה מחלחל גם לדור הבא". 

נזפת בה על הטעות?

"בשום פנים ואופן. להפך, אמרתי לה שזה היה מאוד נחמד ומאוד אנושי, וכולנו צחקנו".

היא ילדה של אבא?

"אני חושב שהיא ילדה של אמא בלב, וילדה של אבא בראש. היא מתקשרת אלי הרבה, מספרת מה עובר עליה, מתייעצת איתי בענייני הנחיה, משתפת אותי בכל צעד חשוב בחיים שלה, עסקי או אישי. היא מאוד מקשיבה לי, אישיות יפהפייה. יש בינינו קשר קרוב. היא מקור לגאווה ואושר בשבילי". 

אנסקי מביט בערגה בתמונה ייצוגית נוספת, שבה הוא ישוב בפנים נוגות לצד מיטת חוליו של פרופ' מיכאל הרסגור, שבוע לפני מותו בפברואר 2011. "אני מתגעגע אליו מאוד", הוא מרכין ראש, "התוכניות איתו היו בשבילי כמו מים צוננים במדבר".

היום יש כמעט תחושה של בוז כלפי מי שנחשב למשכיל.

"נכון. אתה רוצה להחריב לי לגמרי את מצב הרוח? אני מאוד רגיש לזה. כשאני מגיע לגלי צה"ל, שואלים אותי השומרים הצעירים בכניסה 'לְמי אתה?' ואני עונה תמיד: 'לנתן אלתרמן'. ואז הם שואלים: 'באיזו קומה הוא יושב?' לא מזמן סיפרתי לאחד הצעירים שאני עובד על מונודרמה. אז הוא שאל: 'מה זה, אפליקציה?'

"והשפה העילגת. פגשתי חבורה של מורות והזדעזעתי: איזה עוני של התבטאות. שאלתי את עצמי מי כאן מלמד את מי, הן את התלמידים או התלמידים אותן? זה פשוט מטריף עלי את דעתי. קראתי באיזשהו מקום שמישהו כתב 'נחש הקיש'. כשמדברים אלי בשגיאות, אני מרגיש כאילו מרמים אותי. למשל, זבן בחנות. זה מעורר אצלי באופן אוטומטי חשד שעובדים עלי במשהו.

"הכי צורם לי המצב בטלוויזיה. אני לא מוכן ששחקנים ומגישים ישתמשו רק ב־17 אותיות מתוך ה־22 בעברית. אני לא מצליח להבחין שם בין 'מה שלומך' לבין 'מה שמך'".

אתה לא מרגיש קצת דינוזאור בעידן הזה?

"אני מאמין שבגל"צ בודקים מי הקהל שלי ואומרים, טוב, בואו נשאיר אותו, הוא מכסה לנו משבצת נכונה. מנגד, יש הרבה חיילים צעירים בתחנה שאוהבים לעמוד ולהקשיב לי כשאני משדר. במובן הזה אני מרגיש שיש לי עדיין חיבור לצעירים, הם מסוקרנים ממני".

"הכי צורם לי המצב בטלוויזיה" // צילום: משה שי

אני בכלל בן 50

בריאליטי - איך אפשר שלא לדרוך על המוקש הזה - הוא לא צופה, "בגלל השעמום שמטפס במעלה הגרון", אבל בכל זאת מקפיד לעקוב אחרי הבת ב"מאסטר שף". במיוחד הוא לא מצליח לעכל את "האח הגדול". "זה פלא בעיניי. מה זה הזיוף הנמוך הזה? האח הגדול הוא ג'ורג' אורוול, סיוט, פאשיזם, אובדן חירות האדם, מצלמה שאומרת לך מה לחשוב ואיך להתנהג, אקדח שמכוון לרקתך. והנה, פתאום זה הפך למין תוכנית טלוויזיה קלילה עם ארז טל. האמנות לוקחת זבל ושמה אותו בפח - ובאה הטלוויזיה ועושה ממנו ריאליטי".

אתה עצמך הופעת בתור מורה ב"היפה והחנון".

"כן, כמו דן כנר לפניי. זה היה בשלב האודישנים, והייתי צריך להראות ל'יפות' את גוף האדם, כמו בשיעורי ביולוגיה. אני שואל את הבחורה איפה הלב, והיא עונה לי 'זאת הקיבה'. אני שואל מי זה הרצל, והיא מצביעה על פידל קסטרו. כולם היו בטוחים שזה מבוים, אבל למרבה הצער, זה היה אמיתי".

לא היית חייב להשתתף.

"אל תשכח שאני לא לורד מכובד שזה 'לא יאה לו'. אני שחקן, ושחקן יעשה 80 אחוזים מכל מה שיגידו לו, חוץ מתפקידים שהוא לחלוטין סולד מהם. שנית, כל אחד מאיתנו זקוק למידה מסוימת של בהייה. זה סוג חדש של אדם מודרני: הומו־בוהֶהמיקוס. כולם בוהים בסלולרי, בערוצי הטלוויזיה בלילות, וזה מזדחל גם לפריים טיים. הבל והיטמטמות. אבל הקפדנו שזה לא יבזה את הבנות, לא יעליב אותן".

במה אתה צופה בלי נקיפות מצפון?

"מבחינתי, הפיסגה היא 'לונדון וקירשנבאום'. לא זו בלבד שהם מעולים, הם גם מאוד נהנים. אני מקנא בהם נורא על ההנאה הצרופה שלהם בשידור. הייתי שמח להצטרף אליהם כצלע שלישית".

עבר את השואה כילד קטן. "התפזרנו בכפרים ובעיירות ושם נעלמנו לגרמנים"

אנסקי נולד ב־1939 בסופיה בירת בולגריה. את שנות השואה עשה כילד קטן, בהתחמקות מהנאצים ("המשפחה שלי ברחה עם כל יהודי סופיה והתפזרה בכפרים ובעיירות, ושם למעשה נעלמנו לגרמנים"). מייד בתום המלחמה עלה לארץ עם הוריו, ובין השאר שיחק בתיאטרון הילדים של אביו, "בָּמָתֵנוּ", בתל אביב.

ב־22 השנים האחרונות הוא נשוי לחמוטל, לשעבר מנהלת לשכת המסחר ישראל־צרפת. מנישואיו הראשונים, לעיתונאית ומחברת ספרי הבישול שרי אנסקי, יש לו שני ילדים: מיכל (34), בשלנית ושופטת "מאסטר שף", והלל (28), סטודנט לאמנות המתגורר בגרמניה. את בתה של חמוטל, שירה (37), בנקאית שמתגוררת בפאריס, מונה אנסקי במניין ילדיו, ולבנה בן החמש, איתמר, הוא מתייחס כאל נכדו, לצד נכדתו דניאלה בת השלוש, בתה של מיכל.

"אני חושב שאני סבא מצחיק. איתמר אוהב להתחפש, אז אני הולך איתו לשוק וקונה איתו תחפושות. שנינו יוצאים לרחוב, אני בכובע קאובוי והוא בתחפושת זורו או ספיידרמן, ואנשים מסתכלים עלינו וצוחקים. בחופש לקחתי אותו ל־15 הצגות, בעיקר הצגות ילדים, אבל גם כמה של מבוגרים, כי הוא מאוד אוהב לראות אנשים על במה. מזל שאני לא צריך לקנות כרטיסים, שאני מכיר אנשים, אחרת זה היה עולה לי ביוקר".

הגיל המתקדם מעסיק אותו, אבל לא בדרך שגרתית. בהתחלה הוא מבקש שאציין שהוא בן 50 בלבד, "כי 25 שנה מתוך כל השנים העברתי בשינה עמוקה". אחר כך הוא אומר שהוא "מחפש את הגיל, אורב לו. בודק יום יום מתי הוא יקפוץ. אני יודע מהחברים שלי איך גיל 75 אמור להיות, ואני מגלה שאני די שונה מהם.

"אם תשאל אותי, אני ממש מחכה להיות זקן. כשקוראים לי 'אדון', אני עדיין מסתכל מסביב לבדוק על מי הם מדברים. כשאני משווה את עצמי לאחרים, ברוך השם, אני לא מרגיש בא בימים.

"יש כמה דברים שגיליתי עם הגיל. למשל, שביזבזתי המון זמן בחיי על שטויות. בגיל 75 אתה מתחיל לחסוך את כל ההתעסקות בזוטות. אתה רוצה להיות ספציפי בדברים שאתה עושה, כי חבל על הזמן".

אתה בריא?

"בריא לחלוטין, למרות שאני הולך המון לרופאים, סתם כדי להתיידד איתם. אני לא היפוכונדר, אני פשוט מכין את עצמי ליום פקודה".

אין עייפות? מכאובים רגילים?

"כמעט שלא. אני די נשמר. אני חייב להיות בכושר טוב בשביל הפרנסה, למרות שאני עושה אפס כושר. שום התעמלות. דווקא חמוטל הולכת לחדר כושר. המקסימום שאני עושה זה לקחת את האוטו ולהביא אותה מהספורט שלה".

יש אמנים בגילך שנמצאים במצב כלכלי קשה.

"יש הרבה אמנים במצב לא טוב. רוב היוצרים נמצאים בעשירון החמישי או השישי. אני, תודה לאל, מתפרנס מקריינות, הנחיה, פרסומות, גלי צה"ל, תיאטרון ופנסיה. בוא נגיד שזה מביא אותי לתפר התחתון של המעמד הבינוני. לפחות בעניין הדירה והאוטו כבר לא צריך לדאוג בגילי".

כל המרכיבים האלה אמורים לסדר לך הכנסה מכובדת.

"אני לא מתלונן לרגע. שיימשך כך". 

איך התזונה שלך?

"אני לא אוכל ג'אנק, אבל גם לא טבעוני. בעיקר אוכל פירות ושותה קפה ותה".

הבת שלך לא מדרבנת אותך לאכול בריא???

"מיכל חוטאת בחטא כבד מאוד: היא יודעת לבשל - אבל לא מבשלת. היא לא כל כך חרוצה. היא מעדיפה לעשות משהו זריז ברבע שעה ולקבל את המחמאות. אני תכף הולך אליה, והיא בטח תחתוך משהו תיק־תק: קצת מנגו וכוסברה, תערובות, צימוקים, ארבע תאנים - ועל הכל מיץ רימונים, וזהו. כל מיני דברים משונים, אבל יוצא טעים".

בתו מיכל אנסקי. "היא לא כל כך חרוצה" // צילום: מאיה באומל בירגר

בשבוע שעבר עלה שמו בהקשר של טקס פרסי האוסקר בהוליווד, אבל דווקא לא מטעמנו. התברר שבולגריה בחרה בסרט שבו הוא משתתף לצד מוני מושונוב, "רפסודיה בולגרית", כמועמד שלה בקטגוריית הסרט הזר. אנסקי הפך לתקווה התורנית של ישראל בדרך לפסלון הנכסף.

"קצת הגזימו עם השמחה כאן", הוא מצנן את ההתלהבות, "רק בינואר האקדמיה האמריקנית תקבע אם הסרט יעלה לגמר".

איך הגעת לככב בסרט בולגרי?

"זה סיפור אהבה בין צעירה יהודייה ושני נערים, נוצרי ויהודי, על רקע מלחמת העולם השנייה. אחד המפיקים, איש הקולנוע הישראלי־בולגרי ניסים לוי, שחלומו הגדול היה להרים את הסרט הזה, הזמין אותנו לגלם את בני הדור המבוגר. אני ומוני חברים ותיקים. הצטלמנו שם בתחילת השנה. אני משחק חבר של סבתא של אחד הנערים. מוני ואני למדנו בעל פה את השורות, בלי להבין מה אנחנו אומרים. זה היה מצחיק מאוד".

אתה לא זוכר את השפה מהבית?

"אני זוכר מעט מאוד בולגרית, ברמה של ילד קטן".

אתה מדמיין את עצמך על הבמה עם הפסלון?

"כבר דאגתי לחייט שיתפור לי חליפה שכל הוליווד תדבר עליה (צוחק). אבל ברצינות, אני ממש לא מתעסק בזה. אין לי מחשבות מאוחרות על קולנוע בינלאומי. וחוץ מזה, קשה לחיות במקביל לרוברט דה נירו. אנחנו אמנם דומים מאוד במראה ובכישרון, אבל בכל פעם שיש תפקיד - הוא גונב לי אותו".

אילולא הפך לשחקן, אנסקי היה מגשים את שאיפתו הנושנה: להיות ארכיטקט. "זה היה חלום חיי. ארכיטקטים תמיד נראו לי אנשים גדולים מהחיים. בונים בניינים שנשארים! לעומתם, השחקן או השדר גומרים את הערב - וכל מעשיהם נמוגים לשכחה".

על איזה בניין היית רוצה להיות חתום?

"הייתי בונה בית ספר ומכניס בו הכל. מיקרו־קוסמוס של עולם פנטסטי: אולם תיאטרון קטן, היכל קונצרטים, כיתות מאובזרות, בריכת שחייה. בבית הספר שלי הילדים היו רוצים להישאר. הם היו מאושרים שם".

ואתה מאושר?

הוא מתלבט דקה ארוכה. "אני לא יודע אם אני מאושר, אבל יש הרבה דברים שגורמים לי אושר קטן. קונצרט, למשל. ספר טוב. ערב של בלט. אני מאושר לדעת שהעיניים שלי עדיין עובדות".

אין בך פחד שיכבו לך את המיקרופון, כמו לַשדר במחזה שלך?

"זה יגיע יום אחד. כל דבר חייב למות ולהיעלם. לתהילה ולאהבה יש תאריך תפוגה. כמו לקוטג'. יבוא יום שבו קולי לא יישמע. אני מוכן לו. אבל אני מקווה שהוא עדיין רחוק". 

yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו