קלייב שואו

קלייב אואן בכלל לא מתלהב מהרעיון של להיות כוכב הוליוודי זוהר. קחו לדוגמה את ההמולה שהיתה סביבו לפני כעשור, כשהשם שלו נזרק לאוויר כמי שעשוי להיכנס לחליפה של ג'יימס בונד. באותם ימים תאגיד 007 בדיוק נפרד מפירס ברוסנן, אואן היה בשיא התהילה עם מועמדות לאוסקר על תפקידו בסרט "קרוב יותר" (2004), סקרים הצביעו עליו כעל השחקן המועדף על המעריצים, ואחרי שדניאל קרייג קיבל את הליהוק, השמועה היתה שזה קרה רק כי אואן דחה את ההצעה הנחשקת. רק לפני חצי שנה הודה אואן שאף אחד לא באמת הציע לו את הג'וב, אבל הוא גם לא היה בעניין מלכתחילה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"מעולם לא רציתי להיות כוכב קולנוע", סיפר בעבר השחקן הבריטי השרמנטי, שיחגוג בחודש הבא יום הולדת 50. "בתור ילד, היחידים שהשתוקקתי להשיג חתימות שלהם היו שחקני ליברפול. אספתי חתימות של קווין קיגן וג'ון טושאק, ותליתי אותן על קיר החדר שלי ממש כמו אוצרות. מגיל צעיר התמכרתי לליברפול, הייתי אוהד שרוף, וגם שיחקתי קצת בעצמי. יש לי צילומים מהילדות, שבהם אני משחק כדורגל בחצר, לבוש במדי ליברפול. בכל פעם ששודר משחק שלהם בטלוויזיה, לא הייתי מתיישב לצפות לפני שלבשתי את מדי הקבוצה האדומים".

אני פוגש אותו ביום של גמר המונדיאל, וזה הדבר היחיד שבאמת מעניין את האיש. "בתקופה הזאת אין ראיון שאני לא מתחיל עם סמול טוק על משחקי גביע העולם", הוא אומר לי בחיוך, "אני פשוט לא מסוגל להתאפק. כמובן קיוויתי שאנגליה תגיע למקום יותר גבוה. צפיתי בכל המשחקים, וממש נהניתי, הבאסה היחידה היתה שדווקא את השביעייה של גרמניה לברזיל החמצתי, כי הייתי בטיסה. כך פיספסתי את המשחק הכי מטורף שהיה. היית מאמין איזה חוסר מזל?"

עכשיו אואן הולך לטלוויזיה. הוא מצטרף לשורה ארוכה מאוד של כוכבים הוליוודיים שעברו את הכביש, דוגמת קיפר סאת'רלנד, מתיו מקונוהיי, וודי הארלסון, קווין ספייסי, קווין בייקון ואפילו גלן קלוז. שלא כמו רבים מחבריו, הוא לא בחר בסידרת מתח, אלא דווקא בדרמה; לא סתם דרמה - אלא דרמת בית חולים; ולא סתם דרמת בית חולים - אלא אחת שמתרחשת דווקא בשנת 1900.

ב"The Knick" (קיצור שמו של בית החולים) מגלם אואן את ד"ר ג'ון ת'אקרי, המנתח הראשי, שהוא פורץ דרך בתחומו ופונה לטכניקות לא קונבנציונליות כדי להציל חיי אדם. ת'אקרי עצמו מכור לאופיום ולקוקאין נוזלי, מאפיין די שכיח בעת ההיא. מאזן הכוחות בבית החולים משתנה כאשר הנהלת המוסד ממנה מנתח חדש שיעבוד תחת ת'אקרי, ד"ר אלג'רנון אדוארדס - אדם שחור שסיים לימודי רפואה באוניברסיטת הרווארד, ולאחר שנים של התמחות באירופה מגיע עם כישורים שיכולים לסייע לרופאי בית החולים, אף כי נוכחותו של רופא שחור אינה מוצאת חן בעיניהם.

אבל מה שבאמת משגע את התעשייה ומעלה את קרנה של הסידרה הוא זהותו של הבמאי - אשף הקולנוע סטיבן סודרברג, שביים עשרות סרטים וגרף פרסים רבים (ראו מסגרת). "אני מכיר את סטיבן זה שנים, אף כי לא עבדנו יחד קודם לכן", מספר אואן. "הוא צילצל אלי, הסביר לי בקווים כלליים במה מדובר, ואחר כך שלח לי את התסריט. קראתי אותו רק כמחווה של נימוס. לא שהיה לי איזה אנטי גורף נגד טלוויזיה, פשוט לאורך הקריירה העדפתי להתנסות במגוון רחב ככל האפשר של תפקידים, והתמסרות לדמות אחת לאורך זמן ממושך זה משהו שלא בהכרח קוסם לי. הרעיון להתחייב על צילומי עונה שלמה של עשר שעות מאוד הרתיע אותי.

"אבל אחרי קריאת הפרק הראשון הבנתי כמה תחקיר עומק נעשה, ואיזו פיסת תוכן מקורית יש בסידרה הזאת. אז החלטתי ללכת על זה. בתור שחקן אתה נמשך קודם כל אל החומר המוצע לך - ברגע שיש לך ביד משהו איכותי שמושך אותך מייד, אתה נזכר בדיוק מה הסיבה שבגללה אתה נמצא במקצוע הזה.

"רבים לפניי אמרו שהיתרון ביצירות טלוויזיוניות הוא הזמן הממושך להתעמק בדמות, להניע סיפור בקצב מסוים. הם צדקו. הדמות שלי עוברת מסע לאורך עשרת הפרקים של העונה הראשונה, וזה מאפשר לחשוף כיצד נראו חייו של רופא לפני יותר ממאה שנה. התפקיד שלי כשחקן הוא לא לנסות להתחבב על הקהל, אלא להעביר בצורה הטובה ביותר את סיפור הדמות שלי".

יהיר ובוטה. כדוקטור ת'אקרי, מתוך הסידרה // צילום: HBO

סצנות של ביתורים

ההימור של ערוץ הכבלים סינמקס מבית HBO מסתמן כהימור מנצח. הסידרה, שעלתה בארה"ב לפני חודש (ותשודר החל ממוצ"ש גם אצלנו, ב־yes Oh HD וב־yes VOD), זכתה לשבחים רבים מהמבקרים, וגם הרייטינג רושם עלייה מתמדת בכל שבוע, על אף פלטפורמת השידור בערוץ הלא מוכר. עונה שנייה כבר הוזמנה, וגם אותה יביים סודרברג. אואן, שהחל את הקריירה שלו ב־BBC, משמש גם אחד המפיקים.

הסידרה כוללת סצנות גרפיות מאוד של ניתוחים וביתורים למיניהם, מחלות שכבר חלפו מן העולם, חוסר שוויון בין המינים ובין גזעים - והכל מתרחש במרכז ניו יורק. "אני מסכים שיש סצנות לא קלות לצפייה, אבל זה גם מה שמושך את העין", אומר אואן. "אין פה המצאה; זאת באמת היתה הפרקטיקה הרפואית בתחילת המאה הקודמת. כבר בפתיחת הפרק הראשון הצופה מקבל את זה ישר בפנים - 'ברוך הבא ל־1900'".

עד כמה זה ריאליסטי?

"כל ההמחשות נעשו בעזרת תמונות ארכיון שהשגנו. כל הניתוחים מבוססים על מקרים רפואיים אמיתיים. סט הצילומים היה מרחץ דמים זוועתי לפעמים, וזה היה יכול להיראות הרבה יותר נורא. הסצנות המאתגרות עבורי היו מחדר הניתוחים, דווקא מכיוון שמדובר במעין תיאטרון של בית החולים.

"לזכותו של סטיבן ייאמר שהוא זז מהר, ומרגע שאתה עולה על הסט אתה עובד כל היום, בלי הפסקה. הוא לא מבזבז איתך רגע. זה מעלה את הרף אצל כולם ומצריך משמעת שיא, כמו גם למידה של הרבה טקסט. אבל מכיוון שהוא שולט בעניינים באופן מוחלט, והתסריט תפור עד הסוף - אני רק צריך להגיע לעבודה ולשחק, בלי שום דאגות. זה לא עניין מובן מאליו בתעשיית המשחק".

מה למדת על התקופה ההיא שלא ידעת?

"הדמות שלי מבוססת על רופא אמיתי ששמו וויליאם הולסטד, מי שכונה אבי הרפואה המודרנית, ועל הספר 'גאון על הקצה', שנכתב עליו ועל חבורת הרופאים ששעטו קדימה בדרך לגילויים פורצי גבולות. גיליתי למשל שרק בשלב מאוחר הם החלו לחבוש כפפות - לא מטעמי היגיינה, אלא כי כלי העבודה בחדר הניתוחים לא היו נעימים לאחיזה, בגלל החומר שממנו הם היו עשויים. אף אחד לא ידע איך הוא יוצא מהניתוח, מוות היה אופציה כמעט ודאית".

מה משך אותך לדמות של המנתח?

"זו לא דמות שהיית רוצה להתעמת איתה במציאות. זה אדם יהיר מאוד, אבל בגלל האמביציה והביטחון, אנשים סולחים לו על אופיו הבוטה, מה גם שבכל אותה תקופה הוא צרך כמות לא מבוטלת של סמים. לא מעניינת אותי דמות של רופא חביב שמציל את הילדה הקטנה ומסיים כל פרק במוסר השכל. זאת לא דרמה תקופתית אופיינית, בטח לא מהסוג שאני מכיר מבריטניה.

"למרות שהדמות שלי מורכבת וקשוחה, ואפילו מוזרה, התעקשתי שת'אקרי לא יהיה גזען אידיוט, אלא יציג גזענות נגד הרופא השחור מתוך הבנה שפציינטים לא יסכימו שהוא יטפל בהם. מי שקורא מחקרים וספרים מאותה תקופה מבין שלא היה היתר לשום רופא שחור לעבוד בבתי החולים. רופאים שחורים טיפלו רק בחולים שחורים. אני מאמין שבפרויקט הספציפי הזה יש גם כלי חינוכי - להבין איך נראתה אז ניו יורק: יש פרספקטיבה רחבה של כל המעמדות שחיו בעיר - מהגטאות העניים, דרך המהגרים החדשים ועד לאצולה שמימנה את בית החולים. הצופה מקבל פה אינפורמציה מאסיבית של לימודי היסטוריה".

איך אתה היית מתמודד עם החיים ב־1900?

"כנראה לא הייתי מחזיק מעמד יותר מדי זמן (צוחק). תוחלת החיים אז היתה מאוד קצרה".

20 שנות נישואים

אואן נולד בקובנטרי שבמערב אנגליה, רביעי מבין חמשת בניהם של פמלה וג'ס אואן. האב, זמר קאנטרי, נטש את המשפחה כשקלייב היה בן 3. כעבור 16 שנים הם נפגשו שוב, אך לא נשארו בקשר. אמו נישאה שוב כעבור זמן קצר לכרטיסן ברכבת, שגידל עימה את הילדים.

אואן היה תלמיד מצטיין. בגיל 13 נבחר לשחק את דודג'ר בהצגה "אוליבר טוויסט", וחיידק הבמה החל לשבש את הישגיו בלימודים. הוא התקבל לקולג' לדרמה מאונט־ויו בלונדון, והחל לנדוד בין עבודות מזדמנות. בגיל 20, אחרי תקופה ממושכת שהיה מובטל והעביר את זמנו במשחקי ביליארד בברים מקומיים, החליט לנסות מחדש את קריירת המשחק והתקבל לאקדמיה המלכותית של אמנות הדרמה. עוד לפני שסיים את לימודיו כבר החליף את גארי אולדמן במחזה שבו הופיע.

כשסיים את הלימודים פנה לתיאטרון שייקספירי, שם, ב־1988, כיכב לצד שחקנית צעירה ששמה שרה ג'יין פנטון בתפקידים הראשיים של "רומיאו ויוליה". השניים התאהבו, נישאו ב־1995 וחיים יחד עד היום בלונדון, שם הם מגדלים את בנותיהם האנה (17) ואיב (15). בקרוב יחגגו 20 שנות נישואים, עניין לא שכיח אצל כוכבי הקולנוע.

"אני כל כך מעריך את מה שיש לי בבית עם אשתי והילדות, כך שאין שום סיכוי שאהרוס את זה", הסביר אואן בעבר בראיון ל"פלייבוי". "היו לי בסרטים כמה סצנות מיטה במחיצת שחקניות, אבל הכל במסגרת של סרטים. זה היה נחמד אבל זו לא אהבה, כך שאין לי שום בעיה עם זה. מערכת היחסים שלי עם שרה ג'יין היא כל עולמי. היא יהלום מוחלט".

ההתחייבות לעבוד על "הניק" חייבה אותו להיעדר מהבית לתקופה ארוכה מכרגיל, משום שהצילומים מתקיימים בניו יורק. "זה הדבר הראשון שעלי להשלים איתו. לשמחתי, אנחנו מצלמים די מהר".

האופי היציב של אואן בחייו האישיים, נטולי הכותרות הצהובות, מתבטא היטב גם ברזומה שלו. בשנות התשעים הופיע בבריטניה במגוון סרטי טלוויזיה ואף כיכב בסידרה "המהמר", שנמשכה שתי עונות. רק בתחילת שנות האלפיים זכה להכרה בינלאומית, כשכיכב בסרטו של רוברט אלטמן "פארק גוספורד".

כעבור שנה החל לבסס את מעמדו בסרטים הוליוודיים דוגמת "זהות כפולה" (עם מאט דיימון), "עיר החטאים" (לצד ברוס וויליס ומיקי רורק), "הילדים של מחר" עטור השבחים ו"קרוב יותר" (לצד ג'וליה רוברטס, ג'וד לאו ונטלי פורטמן), שזיכה אותו במועמדות לאוסקר ובזכייה בגלובוס הזהב ובפרס BAFTA של האקדמיה הבריטית לקולנוע, בתור שחקן המשנה הטוב ביותר. הוא הקפיד תמיד להתרחק מקומדיות קלילות.

"הקו שהינחה אותי תמיד הוא עבודה עם האנשים הטובים ביותר, כדי לקבל את מרחב היצירה המקסימלי עבורי. כשאני מקבל תסריט, אני בוחן את הדמות שלי ונשאר בנקודת המבט שלה, שם בצד את כל הדמויות האחרות. אני לא מדמיין ויזואלית כיצד סצנה כזו או אחרת אמורה להיראות, אלא רק מרוכז בדרך שבה עלי לשחק.

"קח לדוגמה את 'קרוב יותר'. שבע שנים לפני ששיחקתי בגירסה הקולנועית הייתי חלק מהאנסמבל של המחזה, אלא שבתיאטרון גילמתי דווקא את הדמות הגברית השנייה, זאת שבסרט גילם ג'וד לאו. החוויה של צילומי הסרט הזה היתה נדירה, כי הסתכלתי על אותו סיפור מנקודת המבט של דמות אחרת. הייתי למעשה במחזה שונה לחלוטין. כך עליך לנהוג בתור שחקן: לעמוד מול מה שבא לעבר הדמות שלך".

בשנה הבאה יככב אואן בסרט האקשן "האבירים האחרונים", לצד מורגן פרימן (וגם איילת זורר), על חבורת לוחמים שיוצאים למסע נקמה לאחר שהמאסטר שלהם נהרג. הוא מיועד לצלם עם ג'וליאן מור את סרט הדרמה "Maggie’s Plan".

בעוד כמה חודשים יחזור אואן לניו יורק של שנת 1900 ויתחיל את צילומי העונה השנייה של "הניק", שאליה יגיע מפוכח יותר, לדבריו. "בצילומי העונה הראשונה התלוננתי כל הזמן בצחוק שאין סיכוי שאהיה אי פעם רופא. סצנות הניתוחים צולמו בלי יותר מדי קאטים, והייתי צריך להישאר כל הזמן בדמות, בלי שיהיה ספק שאני נמצא כל הזמן בשליטה מלאה, ושיש לי בראש את כל הידע הרפואי. בְסרט אפשר לפעמים לצלם דיאלוג אחד במשך ארבעה ימים, אבל כאן היו לי 12 עמודי טקסט ביום וכמה סצנות מורכבות של ניתוחים, ואני עוד צריך להצטייר כגאון. אוי ואבוי".

בילדותך, אמא שלך חלמה שתהיה רופא?

"האמת היא שלא. אבל רק בשביל הפרוטוקול, אני רוצה לציין שאני ממש לא נבהל ממחטים ומדם". 

עם נטלי פורטמן ב"קרוב יותר" // צילום: Bob Mayson

גירסת הבמאי: סודרברג מספיד את הקולנוע 

"היוקרה האמיתית נמצאת בטלוויזיה"

קלייב אואן, איברים כרותים ופרובוקציות הם אמנם חלק מהבאזז שנוצר בחודש האחרון סביב "הניק", אבל הסיפור האמיתי הוא הבמאי סטיבן סודרברג (51).

בשונה מדיוויד פינצ'ר, שביים את הפרקים הראשונים של "בית הקלפים", וממרטין סקורסזה, שביים את הפיילוט של "אימפריית הפשע", סודרברג התחייב להוביל את "הניק", וביים בעצמו את כל הפרקים.

"קיבלתי לידיי את התסריט כשהייתי בדרכי לפסטיבל קאן בשנה שעברה, בידיעה מוחלטת שאני לוקח פסק זמן מקצועי מהקולנוע", אומר לי סודרברג. "מייד אחרי הקריאה הבנתי שאני הראשון שקורא את התסריט, ושהאדם הבא אחריי יחטוף אותו. מדובר פה בשילוב של ז'אנר הדרמות הרפואיות בטלוויזיה עם גישה שונה מאוד מכל מה שהורגלנו אליו עד היום. תרחיש מוכר, עם קול אחר.

"המשימה הראשונה היתה להכין נאום לאשתי, שיסביר לה מדוע למרות ההבטחה שאני לוקח הפסקה, אני הולך להיעדר מהבית לפרויקט בן עשר שעות. היא הבינה, ולמזלי היא גם אוהבת את קלייב. ליהקתי אותו כשלב מקדים, עוד לפני שמכרנו את הסידרה".

את הפריצה הגדולה רשם סודרברג ב־1989 עם סרט הביכורים שלו, "סקס, שקרים ווידאוטייפ". בשנת 2000 זכה באוסקר על בימוי "טראפיק" (והיה מועמד לפרס גם על "ארין ברוקוביץ'"). מאז הספיק לביים שלאגרים, שבהם טרילוגיית סרטי "אושן" ו"מג'יק מייק". בתחילת השבוע צייץ בטוויטר תמונה מסט צילומי סרט ההמשך "מג'יק מייק XXL", כשאת המושכות העביר לבן טיפוחיו גרגורי ג'ייקובס, והוא עצמו מעורב בשם בדוי.

לפני שנתיים הצהיר סודרברג על כוונתו לפרוש מהקולנוע, ולאחר מכן סייג ואמר כי יסתפק בשנת שבתון. את המעבר למסך הקטן עשה עם סרט הטלוויזיה "חיי עם ליברצ'ה" עטור הפרסים, בכיכובם של מייקל דאגלס ומאט דיימון.

"הגישה בסידרה החדשה היתה של סיפור בהמשכים בעשרה פרקים, ואז הרכבתי הכל על לוח מחיק ענק, שהיה תלוי במשרד", הוא מספר ומראה לי באייפון שלו תמונות של טבלת הענק שצייר למבנה הסצנות בכל פרק. "כשקלייב הגיע ביום הראשון, הצבעתי על הלוח ואמרתי לו: הנה הסידרה.

"עשינו עונה שלמה, עשר שעות, ב־73 ימים. לשם השוואה - את 'אושן 12' צילמנו במשך 80 ימים. זה מפחיד לעבוד כל כך מהר, אבל הייתי חייב לחוש את הפחד הזה כדי להיות ערני. זה משהו שאני כבר לא מפיק מעשייה קולנועית. להוציא סרט זו עבודה ארוכה ומפרכת, שמסתכמת בטלפון מהאולפנים בסוף השבוע הראשון עם הנתונים: 'הסרט עשה ככה וככה בקופות'. זה לא מרגש אותי יותר. לדעתי, מי שהולך היום לקולנוע מוריד ציפיות מראש".

זה הספד לז'אנר הקולנועי?

"הנדל"ן התרבותי היוקרתי לא נמצא יותר באולמות הקולנוע. השיח הוא סביב סדרות טלוויזיה, ולא סרטים. אני לא יכול להעלות במוחי סיבה שתגרום לי לחזור לביים סרט קולנוע בשלב שבו אני מצוי כיום. יש לי שורה של פרויקטים בקנה, כיוצר וכמפיק - אף לא אחד מהם למסך הגדול.

"סדרות טלוויזיה מציעות כיום הזדמנות יוצאת דופן לגולל סיפור. יצירות של דיוויד צ'ייס ('הסופרנוס'), וינס גיליגן ('שובר שורות') ומתיו וויינר ('מד מן') הן הכיוון שבו אני רוצה ללכת. הצעד הבא לדעתי הוא במאים שיטביעו את החותם האישי שלהם ביצירות טלוויזיונית ולא בקולנוע".

הסיפור האמיתי. סודרברג // צילום: רויטרס

dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו