זה קרה השבוע לפני 20 שנה. ג'ף באקלי הוציא את אלבום הבכורה שלו "Grace" ונחשב מייד לאחת ההבטחות הגדולות במוסיקה האמריקנית של שנות ה־90. שלוש שנים לאחר מכן, כשהוא מת בפתאומיות בגיל 30, הוא הפך למיתוס של ממש: דור שני למוסיקאים מופלאים שהלכו לעולמם בגיל צעיר, אך המשיכו להשפיע מאוד על עולם הרוק.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אף על פי שג'ף הספיק להוציא רק אלבום אחד, קולו המשיך להדהד עוד שנים רבות, ולא רק במולדתו. רדיו הד, טראביס, דאבז, פלסיבו, קולדפליי ואפילו אצלנו - נינט, למשל - הזכירו אותו כסוג של מנטור רוחני שלהם, בעיקר בדרך שבה שר.
ג'ף היה בנו של היוצר והזמר האמריקני הנפלא טים באקלי, שמת בגיל 28, כשג'ף היה בן 9 (וסיפר שפגש את אביו רק פעם אחת, בגיל 8). ב־1993, אחרי שניגן בגיטרה ושר בלהקות ג'אז ופאנקי שונות, הוחתם ג'ף בחברת תקליטים גדולה והוציא מיני־אלבום שהוקלט בהופעה אקוסטית בבית קפה קטנטן בניו יורק. איש לא ציפה לשלב הבא בקריירה שלו.
באוגוסט 1994 יצא אלבום הבכורה שלו, "Grace", שכלל גירסה ייחודית ל"הללויה" של לאונרד כהן, ובעיקר חומר מקורי שכתב והלחין באקלי ובו יצר מיזוג אישי בין מוסיקה עממית, ג'אז, סול שחור ורוק לבן, כשמעל לכל השירה הווירטואוזית המאוד מיוחדת, המשלבת עדינות ועוצמה, זעקה ובכי, יופי טהור וחספוס בלוזי.
המבקרים היללו אותו כשילוב מקורי בין ואן מוריסון ללד זפלין. האלבום נמכר בשני מיליון עותקים. אמנם לא מייד, אבל במשך העשור אחרי שיצא. עם שירים כמו "חסד", "פרידה אחרונה", "יין לילך" ו"חיי נצח", ג'ף לא ניסה ללכת בעקבות אביו מבחינה מוסיקלית. יותר מכך, בגלל השם "באקלי" הוא שויך תחילה למחלקת הסינגר־סונגרייטרז הפולקיים כמו אביו, אבל הוא בכלל ראה את עצמו כזמר רוק, כמעט פרוג. מורכבות המוסיקה שלו הפכה אותו לאחד הקולות היותר מרתקים בעיצומה של החזרה לרוק הבסיסי בארה"ב (נירוונה ושות').
מסתורין סביב מותו
אחרי הוצאת האלבום יצא באקלי למסע הופעות ארוך והחל כותב שירים לאלבומו הבא. הוא החל להקליט את השירים בהפקת טום וורליין (מלהקת טלוויז'ן) ואחר כך לבדו, אך במאי 1997, תוך כדי העבודה על האלבום, טייל באקלי אל נהר המיסיסיפי, קפץ למים כשהוא לבוש בכל בגדיו וטבע. סיבות המוות נשארו עלומות והוסיפו למסתורין סביב דמותו. שלא כמו אביו, גופתו לא נשאה סימני שימוש בסמים, הוא לא היה בדיכאון והוא גם לא הותיר מכתב התאבדות. רמז יחיד למחשבותיו בתחום היה בשיר הנושא של "Grace", שבו הוא אומר: "הזמן שלי הגיע. איני פוחד למות".
מותו של באקלי הפך אותו מייד למיתוס רוק ולא קטע את הוצאת אלבומיו. ב־1998 הופיע אלבום כפול "My Sweetheart The Drunk", שכלל בעיקר סקיצות. אחר כך יצאו לו כל מיני אוספים ולא פחות מחמישה אלבומים בהופעות חיות.
במלאות עשור ל־"Grace" יצא האלבום בגירסה מיוחדת, מבושלת מחדש, ובצירוף אלבום בונוס שכלל קטעים נדירים בהופעות ובגרסאות שונות לחלק משירי האלבום. מעניינות במיוחד גרסאות הכיסוי של באקלי לשירים של אחרים שהוא אוהב, והן מלמדות על המקורות שעליהם בנה את הצליל המיוחד שלו.
הוא בוכה את "אוטוסטרדה אבודה" של זמר הקאנטרי האנק וויליאמס; צורח את "יין התמסח" של "סקרימינג" ג'יי הוקינס; עירום וחשוף לגמרי בשירים של שני אמנים נערצים עליו במיוחד - "האישה האחרת" של נינה סימון ו"מאמא, היית במחשבתי" של בוב דילן; זקן ושחור בבלוז של בוקה ווייט; מתפרע בביצוע מדהים ל"קנגרו" של אלכס צ'ילטון ועוד. לשני האלבומים מצורף גם די.וי.די ובו סרט דוקומנטרי שמתאר את יצירת האלבום, וכן קליפים לחמישה שירים מתוכו. מושלם, גם עשרים שנה אחרי.