בריכה. בשביל מה זה טוב?

הקיץ בארץ מציף על פני השטח תופעות שיש להוציא מחוץ לחוק. מזג האוויר החם, הלח, הדביק והמהביל (מקווה שלא שכחתי כלום) מטשטש אותנו וגורם לנו לזלזל בקודי הלבוש וההתנהגות המקובלים במדינות מתוקנות. אחת מטראומות הילדות שלי קשורה לשכן הזקן שלי שמשון, שבקיץ היה יורד לחצר לשפוך את הפח בתחתוני סבא ובלי חולצה, ועל כתפיו מפלי שיער אפורים שגולשים מטה. כששמשון היה מתקרב לחדר הזבל, אפילו החתולים היו מתחבאים בפחים. אז תארו לעצמכם איך הרגשתי אני, ילד בן 7, שהשוקו עוד לא התייבש לו על השפתיים.

הזיקנה נראתה לי אז כוכב שרחוק ממני שנות אור. בחיים לא האמנתי שבתוך חמישים וכמה שנים אנחת גם אני על הכוכב הזה ואעשה עליו את צעדיי הראשונים.

ממש לא בא לי // איור: טל לזר

יש פער גדול בין איך שאתה תופס את עצמך לאיך שהסביבה תופסת אותך. לאנשים קשה לראות את עצמם באור אובייקטיבי, וזה כולל גברים עבי כרס, שמתעקשים לא להבין שבגד ים ספידו מתאים רק לבעלי גוף של מייקל פלפס, סבתות שאף אחד לא גילה להן שהביקיני שעבד להן טוב בשנות השישים התפטר וכבר לא בא לעבודה, וכל חובבי הסנדלים ששכחו לגזור את הציפורניים לפני שעשו להן אאוטינג.

הנטורליסטיים אומרים שאין לנו מה להתבייש בגוף שלנו. אגב, הקטע הנטורליסטי מתפשט בעולם (מתפשט... קלטתם?), והגיע גם אלינו. קבוצה בשם "פשטות" מקיימת בתל אביב ערבי שירה בעירום. שמעתי שבין השאר קוראים את שירו של ביאליק "צנח לו זלזל".

אני מכבד את זכותו של כל אדם להשתזף בעירום, לקרוא שירה עברית או אפילו לשיר בציבור בלי בגדים, אבל בינינו, מה שאתה מדמיין שתראה בחוף נודיסטים הוא לא המציאות הקשה בשטח. בואו נאמר את האמת: עירום זה לא תמיד אסתטי, ולאקורדיוניסט הנטורליסט שמנגן בערב שירה בציבור אני מציע להיזהר עם הפתיחה והסגירה של המפוח של הכלי.

אחד הציטוטים המפורסמים של איליין ב"סיינפלד" קבע שגופה של האישה הוא כמו יצירת אמנות שכיף להתבונן בה, בעוד שגופו של הגבר מעוצב לתועלתנות: הוא כמו ג'יפ. לא יפה ולא אטרקטיבי במיוחד, אבל יש לו יכולת העמסה וגרירה. למי שעדיין לא השתכנע שהיא צודקת מומלץ לקפוץ לים ולבריכה.

כתושבים במדינה דלה במים מתוקים פיתחנו לנו חולשה לג׳קוזים, בריכות שחייה ופארקי מים. בילדותי, לא היה אושר גדול יותר מלהגיע לבריכה הציבורית ולהשתכשך בה עם ההמונים. כל המדינה היתה בבריכה. עם השנים הבנתי ששחייה היא אולי פעילות בריאה, אבל היא משעממת עד מוות, ואני יכול להסתדר בלעדיה. היום, בתור אבא לילדה בת עשר שחושבת שהיא דולפין, אני נאלץ להגיע לבריכה לעיתים תכופות, למרות שממש לא בא לי.

אם אני כבר הולך, אני משתדל מאוד להתחשב ברגשותיו של הזולת. למשל, אני לא מוריד חולצה אם אני לא חייב. אני לא קופץ "פצצה" לבריכה, אלא יורד לאט בסולם. ואני לא משחק מטקות. פעם שיחקתי מטקות בלי חולצה, והיו כמה שביקשו למנות ועדת חקירה.

על ג'קוזי אין בכלל מה לדבר. לא מבין מה בריא בזה. זה אמנם משחרר את המתח לכמה דקות, אבל האם זה שווה את מושבת החיידקים שאתה מביא אחר כך הביתה כמזכרת?

עבור המין הנשי, הביקור בבריכה טראומתי אפילו יותר. נשים, כידוע, מקיימות תחרות זו עם זו, ובניגוד לגברים, משקיעות מאמץ גדול בהסתרה או בשדרוג של הנתונים הקיימים. לפני היציאה לבריכה הן מצטיידות בפריטי לבוש שמטרתם להסתיר את מה שדורש טשטוש ולהדגיש את מה שראוי להבליט.

הן גם שונאות להיכנס למים. שמתי לב שמגיל מסוים, ללכת לבריכה עם אשתך והילדים זה אומר שאשתך קוראת עיתון על שפת הבריכה, ואתה עם הילדים בבריכה.

בניגוד לים, שבו גם אם מישהו לידך עשה פיפי במים לא קרה אסון, כי יש גלים ויש תחלופה - בבריכה אתה תמיד נמצא בתחושה שאחוז מסוים מסך המים היה קודם בכליות של מישהו אחר. נכון שהכלור אמור לטפל בעניין טיפול אגרסיבי, אבל אף פעם לא הבנתי איך בדיוק זה מתבצע. גם הסיכוי שמישהו יקפוץ לך על הראש תוך קריאת קרב ויפרוק לך את הכתף הרבה יותר גדול מאשר בים.

אבל כל מי שהיה פעם בבריכה ציבורית יודע שאזור הדמדומים נמצא במלתחות של הגברים. כאן נפרצים כל חוקי הטעם הטוב, והביזאר משתולל. על התפר שבין החוקי לפלילי אין בושה ואין מעצורים. תוכל לראות גברים עירומים מתנגבים בכל מיני צורות, שלא הכרת קודם - מהתנגבות בסגנון העברת חוטר, כשהמתנגב מעביר את המגבת הלוך ושוב בין רגליו תוך שירת Strangers in the Night, דרך אלה שמצליפים בגבם עם המגבת בסגנון חגיגות העשוראא' של השיעים, ועד הנועזים, שמהלכים במלתחות עם מגבת קשורה למותניים, ומלחיצים את כל האחרים שסופרים בחרדה את השניות לנפילתה. 

נער הייתי וגם זקנתי, והמראות שראיתי במלתחה ילוו אותי עד סוף חיי. ראיתי גברים שמייבשים את מבושיהם עם פֶן חשמלי, ראיתי את המתגלחים במקלחת, את מצחצחי השיניים בעירום ואת המתנגבים במגבות נייר. ראיתי את כל זה כדי לספר ולהזהיר אתכם, שבבריכות הסכנה האמיתית לא נמצאת במים העמוקים, אלא דווקא בחוץ. בדשא ובמלתחות, היכן שלמראית עין הכל נראה רגוע ושקט. השלווה המדומה הזאת יכולה להתנפץ ברגע אחד, שבו יעבור מולך איזה דוב בספידו. 

yairn@israelhayom.co.ilלכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו