"חוק לפיד" ו"חוק זועבי" נועדו למנוע משני אנשים - האחת ח"כית, והאחר אולי ח"כ בעתיד - להיות חלק מכנסת ישראל. בשני החוקים המוצעים יש היגיון. אפשר לתמוך בהם או להתנגד להם, אבל אי אפשר לומר שהם ריקים מתוכן. חוק לפיד מבקש מאנשי תקשורת תקופת צינון של חצי שנה. הרציונל ברור: איש תקשורת שיש לו השפעה יכול לקדם אינטרסים, אג'נדות ובעיקר את בחירתו בערוצים שבהם הוא מופיע. הציבור רואה בו אדם אובייקטיבי, אך למעשה, במודע או שלא במודע, הוא עלול לתקוף יריבים פוליטיים פוטנציאליים, לקדם שותפים עתידיים ולבסס לעצמו קהל תומכים שיעשו זאת לא בגלל איכותו כעיתונאי אלא משום שהוא מנהל קמפיין פוליטי דרך התקשורת. חוק זועבי מבקש לאפשר לכנסת להדיח חבר כנסת ברוב של 80 ח"כים, וזאת אם חבר הכנסת היה שותף בתמיכה במאבק מזוין נגד ישראל, היה שותף להסתה לגזענות או שלל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. גם בעניין זה, הרציונל מובן: דמוקרטיה צריכה להגן על עצמה, ויש מקרים שבהם ראוי להחליט שעקב התנהגות מסוימת או עמדות מסוימות, אדם לא יוכל להיבחר לרשות המחוקקת. שני החוקים מנסים, לכאורה, לשמור על הדמוקרטיה הישראלית. בפועל, בנסיבות הנוכחיות, הם רק יפגעו בה. חוק זועבי מנסה להשתיק מחאה שחלק לא מבוטל בציבור שותף לה. כדאי להבהיר שאזרחיה הערבים של ישראל לא מקבלים את הגדרתה כמדינה יהודית וחשים שהמרכיב הזה בזהותה מפלה אותם לרעה. זה לא נעים לשמוע. בוודאי לא לאוזניים יהודיות ציוניות, בוודאי לא אחרי שח"כ זועבי השתתפה במשט מטורקיה. אבל מכאן ועד שלילת זכותם של לפחות חלק מחמישית מהאוכלוסייה להביע עמדה זו - המרחק רב. זה דבר אחד לדרוש מחבר כנסת לא לתמוך במאבק מזוין נגד ישראל, ודבר אחר למנוע הבעת עמדה לגבי צביונה של המדינה. אם זועבי היתה מבטאת קול אזוטרי, חד פעמי והזוי - לא היתה מתעוררת סערה כה גדולה. יוזמת החקיקה הזו צומחת על רקע החשש שזועבי מביעה עמדה שציבור גדול תומך בו. ומהו הפתרון המוצע? להוציאה מבית המחוקקים ולא לשמוע את שיש לה, ולציבור שהיא מייצגת, לומר. לעומת זאת, חוק לפיד מנסה להשתיק קול אחר בעם. קול שעדיין לא ברור בכלל מה הוא. לא ברור מה האג'נדה של לפיד, לא ברור איפה הוא ממוקם פוליטית. האם ירצה להיכנס לנעלי אביו כדובר החילונים במפלגה נגטיבית, אנטי חרדית וכמעט גזענית, או שינסה ללכת על קונצנזוס ערפילי בדמות קדימה? לא ברור. אבל אין ספק כי יאיר לפיד הוא אדם פופולרי, ולכן חברי הכנסת חוששים ממנו. בניגוד לזועבי, במקרה של לפיד חברי הכנסת לא חולקים על עמדותיו אלא חוששים מהפופולריות שלו. אבל ההיגיון הוא אותו היגיון: הנה אדם שמאיים עלינו, אז בואו נמנע ממנו להיבחר. המקרים שונים. החוקים שונים. סביר להניח שזועבי לא רוצה להיות מזוהה עם לפיד ושלפיד לא רוצה להיות מזוהה עם זועבי. אבל שניהם מלמדים על התנהלותם של חברי הכנסת שלכאורה מנסים להגן על הדמוקרטיה ומנסחים חוקים שנשמעים הגיוניים, אך כדאי שלא ייכנסו לספר החוקים הישראלי.
