אשתי אמרה לי: אתה לא חוזר הביתה לפני שתביא את הנערים

ההודעה על חטיפת שלושת הנערים תפסה את מפקד "מגלן", סגן־אלוף יובל, בן 36, ביום שישי בדיוק לפני שלושה שבועות. "שמעתי על החטיפה ברגע שכל הצבא שמע, ביום שישי קצת לפני שמונה בבוקר", סיפר ביום רביעי השבוע. יומיים לאחר מציאת גופותיהם של גיל־עד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל, שוחחנו לא הרחק מהמקום שבו נמצאו קבורות גופות הנערים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"ברגע שהסיפור הגיע לצבא, היחידות הופעלו במהירות האור. זה הגיע לכולם מהר מאוד, עד אחרון החיילים. ברמה של חצאי שעות, מאחר שהצבא עובד לפי פקודות, פק"לים, אופציות. אמרו בהתחלה שיש חשד לנוהל חניבעל (נוהל חטיפה; ל"ש) כדי לא לבזבז זמן".

על דעת עצמו, ובלי שקיבל הנחיה לכך, החליט סא"ל יובל, שמפקד על מגלן זה כחודשיים בלבד, להחזיר לגיזרה את כל לוחמיו שיצאו לביתם לסוף השבוע.

"החלטתי את זה על דעת עצמי, כי אני מכיר את המצבים האלה מאירועים דומים בעבר", סיפר. "עצרנו את האימונים, את כל הפעילות, הבאנו את כולם, עצרנו את המבצעים המיוחדים בדרום ובצפון, הכנסנו את כולם לסיפור הזה, כי הבנו שבאירועים כאלה אתה צריך הרבה כוחות לכל משימה שלא תהיה". 

במקביל, נסעו מפקד יחידת מגלן ואנשיו במהירות לגיזרת חברון, "כדי להבין איפה היחידה יכולה לסייע ולעזור. "אמרו לי שיש הערכה שהשלושה נחטפו. ועדיין לא היתה שום אינדיקציה מהצד השני שמדובר בחטיפה או בפעילות חבלנית עוינת מסוג אחר". 

סא"ל יובל ממשיך: "בהמשך היום ההערכות התגבשו. ביום שישי בשעות הצהריים ולקראת ערב הבנו שהסיפור רציני. כבר מהבוקר העסק עבד הכי רחב שאפשר. הצבא הזרים כוחות לגזרות, שיהיה כוח מבצעי לסריקות, מעצרים או כל דבר אחר. ידענו שהזמן הוא מרכיב קריטי. מהניסיון שלנו ממקרי עבר, אנחנו מבינים שהשעות והימים והתגובה המהירה, יש בה כדי להשפיע על מציאתם של הנערים, בתקווה שהם חיים". 

מאז אותו רגע ובמשך 18 ימים השתתפה יחידת מגלן בעשרות מעצרים בלילה וסריקות ביום, בכמה גזרות. "עבדנו 24/7, באטרף. משמרות כפולות. חיילים לא יצאו שבתות ולא הוציאו הגה", הוא משחזר. "אני עצמי לא הייתי בבית 28 יום, למעט מסיבות הסיום של הילדים שלי. אשתי אמרה לי 'אל תחזור עד שלא תחזיר אותם'". 

לפי סא"ל יובל, "לפעמים, כיחידה מיוחדת, אתה מחכה ל'ביצת הזהב', ל'בינגו'. פה לא היה 'בינגו'. רק המשימה עניינה את כולם. הצלחנו להתפזר בכל המקומות". 

למרות המודיעין, מקרי העבר והקלטת שהיתה בידי כוחות הביטחון, ובה נשמעות היריות וצהלות השמחה של שני החוטפים, בצה"ל חזרו והדגישו עד לרגע מציאת הגופות כי הנחת העבודה היא שהחטופים בחיים.

ההנחה הזו, שחלק מהציבור קיבל לעיתים בספקנות, היתה יותר מסיסמה עבור סא"ל יובל וחייליו. "הכרתי את המודיעין באופן הכי אינטימי, אבל נקודת המוצא הברורה ביותר שלי ושל לוחמיי היתה שהם חיים. למרות המודיעין, למרות ההערכה, למרות הכל. כי מודיעין זה עניין של השקפה ופענוח. אפשר לפענח אותו כך או אחרת.

"המשמעות היתה שבכל סריקה, בכל אבן שהרמנו, בכל באר, עשינו את זה כדי לחפש אותם, ועם אבטחה של לוחמים שמביאים בחשבון שאולי אנחנו נתקלים עכשיו בחוטפים עם בני הערובה, שאולי הם נמצאים במערה הבאה או בטרסה שנפלה או בתת־קרקע בצורה כזו או אחרת. זו הנחת היסוד המתחייבת. כאבא לילדים, זו הנחת היסוד הערכית והמבצעית. לא ידענו אם אחד מת ושניים חיים, או משהו אחר, ולכן הנחת היסוד היתה שהם חיים, שלושתם. אילו היית שואלת את הלוחמים מה הם מחפשים, הם היו עונים לך שהם מחפשים את החטופים חיים, כדי להחזיר אותם להורים שלהם. אלה נערים, לא אזרח מבוגר או איש צבא או לוחם. אלה נערים". 

"לקלף את השטח"

במסגרת החיפושים נכנסו לוחמי מגלן ללא מעט אזורים רגישים וצפופים. "ביצענו מעצרים של פעילי חמאס, כאשר השתמשנו ביכולות ייחודיות של היחידה. למשל, תנועה רכובה, חשוכה, ארוכה, עם התגנבויות של חוליות קטנות לתוך מרחב הקסבות כדי להגיע לבתים עצמם, להיכנס, לחדור אליהם בשקט ולשלוף את האנשים החוצה. צה"ל הלך על כל התשתית של חמאס כדי להשלים פאזל, לייצר לחץ. הפאזל האמיתי התגבש תוך כדי תנועה".

אחת מהסיטואציות המורכבות שבהן נתקלה היחידה היתה בצוריף. "הכפר נחשב לבעייתי. ביצענו חדירה לצוריף ששולבו בה גם כוחות שהונחתו במסוקים. נעצרו שם שני חבר'ה מאוד רגישים. הצלחנו לסגור על בית אחד, והמבוקש ברח לבית אחר, צמוד. בסוף הצלחנו לסגור אותו. הרעיון היה לחדור עמוק בצורה חשאית. שעתיים תנועה בלי להתגלות, כל היחידה. זה חלק מהייחודיות של מגלן". 

היתה התנגדות של האוכלוסייה הפלשתינית? 

"היתה, אבל לא באש חיה. ההתנגדויות היו בעיקר סביב מחנות הפליטים של בית לחם. זרקו אבנים, בקבוקי תבערה, מטעני צינור. במבצעים מיוחדים התרבות שלנו היא לסווג לא מעט מידע. בסיפור הזה הכל היה פתוח. אף אחד לא שמר לעצמו שום קלפים. לא היתה פה טיפת אגו של אף אחד. זה אירוע מכונן. הערבות ההדדית פה היתה כל כך חזקה. בכל פעם שהגיע מודיעין - הורידו אותו. בשלבים כאלה ואחרים קיבלנו את התמונות של המחבלים. אבל גם לאחר שקיבלנו את התמונות, המאמץ העיקרי שלנו היה קודם כל למצוא את הנערים החטופים".

מלבד מעצרים, השתתפה יחידת מגלן גם בסריקות הנרחבות באזורי החיפושים. סריקות של עשרות קילומטרים, הלוך חזור, שהביאו בסופו של דבר את חיילי היחידה, בשילוב חטיבת כפיר וסייר אזרחי, למצוא את הגופות ביום שני השבוע. "הסריקות היו די נרחבות", אומר סא"ל יובל, "נקודת המוצא היא שהמוקד היה באזור מסוים, אבל כשהפאזל התקדם, התחלנו לנתח מקומות אחרים. בהמשך הגיע מידע ממוקד יותר. המיקוד לא היה ב'ידיעת זהב' שאמרה לנו איפה הם אלא נבנה לאורך הסריקות של היחידות".

במוצאי שבת האחרון, יומיים לפני שנמצאו גופות הנערים, התקשר מפקד חטיבת עציון, אלוף משנה עמית ימין, לסא"ל יובל, וביקש ממנו להקצות חיילים למשימת סריקות בגזרתו. "אמרתי לו שאני נותן פלגה, עם מ"פ, הסגן שלי וכלי רכב מבצעיים של היחידה", שיחזר השבוע סא"ל יובל. "היו לנו שלוש משימות במקביל: מעצרים באל־ערוב עם חטיבה 401, סריקות ביהודה וסריקות בגיזרת עציון".

כוח היחידה שהגיע לעציון והוכפף לגדוד לביא של חטיבת כפיר, קיבל לסרוק שטח של 2 ק"מ על 2 ק"מ ממערב לחלחול. "כשאתה מקבל תא שטח, אתה חופר. לא מחפשים רק מעל פני השטח. חייבים לקלף את השכבה העליונה של השטח. הולכים למקומות שנראים חשודים על בסיס ניתוח מתקדם של אנשים מקצועיים, גששים, סיירים ולוחמים שזה התפקיד שלהם".

ביום שני האחרון הגיעו לוחמי היחידה לשדה הנמצא שלושה ק"מ ממערב לחלחול. כל זאת לאחר ניתוח שטח שהצביע על כך שבמקום יש באר, שבדיעבד לא היה לה כל קשר לגופות. 

"תוך כדי הסריקות של המרחב הקרוב והרחוק של הבאר, שהיתה די קרובה למקום הגופות, אחד הסיירים האזרחיים שהיה איתנו שם לב שיש 'הפרת קרקע' בוטה במרחב מסוים", אומר סא"ל יובל.

סוף עצוב, וגם הקלה

"זו לא היתה הפעם הראשונה שמשהו נראה חשוד בשטח. כשאתה מחפש, כל 'פיפס' נראה לך חשוד. בדקנו וחפרנו כל כך הרבה מקומות, והלב שלנו פעם. הרבה פעמים חשבנו שמצאנו משהו, ובסוף זה התברר ככלום. בגלל שאתה כל כך מקווה למצוא אותם, ורוצה ומחפש כל כך הרבה, אתה באמת חשדן לגבי כל נקודה.

"במשך שבועיים של שמש יוקדת, חשבנו הרבה פעמים, הנה, זהו זה. אנשים הסתכלו על טרסה שבורה, עץ שנפל. נכנסו לבארות, לפעמים צוללנים של 669, לפעמים לוחמים, לפעמים בסולם חבלים, לפעמים בסולם של הימ"מ. ואחרי האכזבות צריך המון כוח רצון והמון אמונה כדי להזיז את הסלע הבא, כדי לחשוד בנקודה הבאה, למצות נקודה אחרת.

"הלוחמים עשו בדיוק מה שהם עשו במשך שבועיים. החבר'ה, יחד עם הסייר, הבינו שהיה בקרקע משהו מאוד חריג. הם הביאו את אתי החפירה מהרכב הסמוך והתחילו להעמיק את החפירה. להזיז את מה שהיה שם, את הקרקע, את הצמחייה, האבנים. הם יכלו גם לדלג על זה. בתוך דקות מועטות הבינו שזה זה. שיש שם קצה חוט. כוחות רבים הוקפצו למקום. סגן מפקד הפלגה שהיה באזור הגיע לשם. סגרו את המרחב. מייד לאחר מכן הגיע למקום גדוד לביא ואחריו כל כוחות הצבא". 

סא"ל יובל קיבל את הטלפון על מציאת הגופות מפקודיו בעת שהיה בחברון בפעילות אחרת. "קיבלתי טלפון מהקצין שהיה שם. קודם כל הוא דיווח למג"ד הגזרתי, שחר, ואז הוא התקשר אלי. הוא אמר לי 'כנראה שיש פה קצה חוט'. לא מעבר לזה. שאלתי אותו: 'זה נראה לך רציני?' והוא אמר לי 'כן'. לקחתי את עצמי ונסעתי. נסענו מהר מאוד והגענו עם עוד כוחות. התחלנו לשפוך כוחות לשטח כדי לנסות לגלות ממצאים נוספים. כשהגעתי לשם כבר הבנתי שזה המקום. ואז הגיעו המז"פ, ובשלב מסוים הודיעו שזה מה שחיפשנו לצערי. המפקדים הבכירים הגיעו לשם מהר מאוד. כולם הגיעו לנקודה, כי לפני כן היו המון אזעקות שווא".

מה מרגישים ברגע כזה?

"סוג של גאווה מהולה בעצב. כי למרות הסימנים, האמנו שהם חיים. הלוחמים חשבו שהם יראו אנשים חיים. במשך יותר משבועיים עבדנו לילה־לילה, יום־יום, עקב בצד אגודל עם כל היחידות הצבאיות, בערבות הדדית מלאה. כשאתה מתחיל מסע כזה, שיש בו כל כך הרבה דפיקות לב, ואתה מגיע לסוף הזה, אז העסק מהול בתחושת כאב אדירה. עם זאת, יש גם תחושה שסגרנו מעגל של משהו שיכול היה להישאר מדמם לאורך זמן. לכן היתה גם תחושת הקלה אצל כולם. אני שמח שהצלחנו להביא את הבנים לקבורה, כי זה חור בלב שאי אפשר לסגור אותו אם לא כך".

מה תיקח איתך מהמבצע הזה?

 "בניגוד למשימות אחרות, נניח מעצר של מבוקש בכיר, חבל על הזמן אם מישהו היה לוקח לנו את הקרדיט. אבל הפעם זו היתה משימה לאומית, שאיחדה את כולם. כולם אמרו לעצמם שלא משנה מי ימצא. ידענו שאנחנו לא מפקירים, לא פצועים, לא הרוגים, לא אזרחים ולא לוחמים בשטח. 

"ועכשיו, אתה רוצה לשבח את הלוחמים שלך. הם עמדו במשימה. אבל הסוף עצוב. הם ציפו למשהו אחר. גם זה משקע שהם ייקחו איתם. אבל הנה, האכזבה לא מנעה מהם לצאת עוד באותו לילה למעצר של חשודים, כדי להשלים את המשימה, שעוד לא תמה". 

סא"ל יובל מסביר: "המבצע עדיין לא תם. עוד לא סיימנו. אנחנו צריכים למצוא את המחבלים. רק שם זה ייגמר. אנחנו עדיין בתוך המבצע. קצה החוט לגבי החוטפים יגיע. הרוצחים האלה, שלא היו להם רחמים על נערים, שעון החול שלהם התהפך. לא ננוח עד שנגיע אליהם". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו