תארו לעצמכם שהרומן החדש של דויד גרוסמן לא מתפרסם. הוא כתוב, הוא ערוך, הוא סדור ומוכן להמוני הקוראים - אבל הוא לא מודפס ואינו עולה על המדפים בחנויות הספרים. שוו בנפשכם מציאות שבה הספר החדש של צרויה שלו רואה אור לראשונה בגרמנית. הוא נכתב בעברית אך לא יוצא בה, אלא מתורגם ומייד מוטס לשוּקי הספר האדירים של פרנקפורט, קלן וברלין.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
חישבו על האפשרות הזו - שבה הספרות העברית מושבתת. גם אם המחשבה אידיאית ואינה ישימה, הרהרו לרגע במצב הקיצוני, מידדו את השלכותיו על חייכם, את מידת הכאב שתיגרם לכם. ספרות אינה תפוקה של פס ייצור במפעל, קיומה אינה תלוי במשמרות. אך גם בספרות יש עובדים. אלה הם הסופרים, העורכים, המתרגמים. ומה יקרה אם אלה יחליטו יום אחד, אולי ממש בקרוב, לשבור את הכלים? האם שביתתם תכאב לכם כשביתת עובדי הנמלים? כשביתת הרופאים? כשביתת העובדים הסוציאליים?
אפס סולידריות
יותר מדי זמן הספרות העברית מציבה בקדמת הבמה את פטרוניה ואת פרנסיה, ולא את עובדיה. יותר מדי זמן אנחנו שומעים על איריס בראל ועל ג. יפית ועל אבי שומר, ועל קרנות הון סיכון, ועל בונוסים, על הפסדים וכעת גם על תספורות. יותר מדי זמן כולם עוסקים בשווי שוק במקום בשוק עצמו. יותר מדי זמן הסופרים לא מבינים שאין להם יותר מדי זמן. שעוד מעט, הספרות עצמה תהיה האנשים האלה, שאינם הספרות.
אולי כי אין דבר כזה "הסופרים" בישראל? אולי כי הקולקטיב מורכב מפרטים שמסרבים להתחכך זה בזה, ושהסולידריות מהם והלאה? עניין ידוע הוא שעל עובדים להתאגד אם ברצונם לשנות דברים בסביבת עבודתם. אבל איך אפשר להתאגד כשדף הפייסבוק קורא לך? כשהסופרים מתקוטטים ביניהם על הסטטוס המנצח ועל הפיד המפואר, שגורר מאות תגובות אבל נזהר מלחצות גבולות ממשיים ונחשף במידה, במחתרת, אפילו אם יש לך 4,000 חברים?
איריס בראל. צילום: מאיר פרטוש
זה לא לטלפון
אני לא יודע נגד מה הסופרים צריכים למחות, מי הנבל בסרט האימה שעובר על ענף הספרים או אם כוונותיהן של רשתות הספרים סטימצקי וצומת ספרים רעות כל כך. אני כן יודע ששתיקת הסופרים חייבת להיפסק. אני כן משוכנע שהם צריכים להתגייס למען עצמם, לקחת אחריות, לאיים בכוח היצירה שלהם על המשך העיוות. אם חנויות עצמאיות הן הפתרון בעיניהם - שיאמרו "קנו בחנויות עצמאיות, לא ברשתות". אם המוצא הוא אחר - שינקבו בשמו. העיקר שיקראו "עד כאן". כשזה יקרה, והקריאה תהיה כנה ונוקבת, ה"כאן" יהיה טוב יותר.
מדי פעם עציר מינהלי או צעד מדיני שגוי לכאורה של הממשלה גוררים סופרים ומשוררים לחתום על עצומה או מכתב שמתפרסמים בתקשורת. זה לא סוד שהחתימה אינה פיזית על נייר; מספיקה שיחת טלפון קצרה כדי לבצע את האקט. זה עסק משתלם: ההון הפוליטי מדוד ומהיר, ותפיסת הסופר כמצפן מוסרי מקבלת צורה ושם. אלא שכדי להציל את עצמם בענף שהפך לשבוי בידי אנשי עסקים ופוליטיקאים, הסופרים אינם יכולים להסתפק בשיחת טלפון. הרווח הפוליטי המיידי שייווצר להם אף יהיה קטן בהרבה מן ההפסד. ובכל זאת, עליהם לאזור אומץ ולצעוד קדימה. עד שלא יעשו זאת, הם ימשיכו להיות העובדים הנרמסים במפעל שבבעלותם.
))))))7.jpg)
ג. יפית. צילום: מאיר פרטוש