יש עניינים שעולים על פני השטח ומתבלטים בעת הקריאה ב"ארבע ארצות", הרומן השני של מתן חרמוני, אך מעל כולם מרחפת לה הנינוחות. זו אינה נינוחות שמייתרת את נחיצות הכתיבה - שהרי זו ניכרת כמעט בכל פיסקה - אלא כזו שטבועה בדנ"א של מספר סיפורים, שיודע למתוח נרטיב ולרקום מעשייה, שמודע לכוחו זה ואף נזהר זהירות גדולה מלעשות בו שימוש מאוס.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ולצד הנינוחות: מחאה. גיבורת המשנה של "ארבע ארצות" היא הספרות, והיא כבר אינה ספרות גאה וכבר רחוקה מימי תפארתה; היא הולכת ברחובות מדחי אל דחי, מתקיימת בד' אמותיהם של טיפוסים נוסטלגיים שאינם יכולים ואף אינם מעוניינים להדביק את פערי הזמן. הספרות מחזרת על הפתחים; היא הופכת אצל חרמוני לקבצנית ולעיתים אף למתה־מהלכת (לא פלא שהרומן נפתח בהלווייתו של משורר, אברהם סוצקבר). הגיבור, שהוא סופר, מקים קול נוכח האבסורד התרבותי. מחאתו ניכרת בזעקה דקה וכנועה אך היא נשמעת היטב, בין השורות ועל גבן.
המעשייה היא על יהושע רדלר בן הארבעים, תל־אביבי שאמנם חי בעשור השני של המילניום החדש, אך ענייניו בקיום ארצי של מאות קודמות. כל שברצונו של רדלר: לשלם בזמן את שכר הדירה, להעלות לחם על שולחנו ולקנות "חליפה טובה". קורת גג, בגד ללבוש, לחם לאכול - עד לשם מתומצת קיומו. לפרנסתו משמש יהושע עט זמין עבור עורכי מדורי הספרות וכסופר שממתין לגאולה. "מי שלא ראה עיניו של סופר בוערות באש העלבון לא ראה עלבון מימיו ולא ראה אש מימיו", אומר יהושע. ואכן, העלבון מצמצם אותו לדרגת רואה ואינו נראה. אלא שאם הדרגה הזו היא במקרים רבים יתרון ספרותי, במקרה שלו זו טרגדיה.
והנה רדלר מתבוסס עוד יותר בצמצומו: גירושיו מאשתו (שלה הוא מתעקש עדיין לשלוח מכתבי ציפייה וגעגוע) ומאהב חדש שנפל בחיקה (ומכל המאהבים דווקא זה המכאיב ביותר) מקצינים את תלישותו. הוא מתחפר ביכולת לשרוד - את אובדן הזוגיות, אך גם את ההתעמרויות של האח והאחות לבית טישביין, בעלי הדירה שלו, "צמד נוכלים", כפי שמזהיר אותו עורך דינו, לקריכפלצל.
קיומם של בעלי הדירה הוא רק אחת מתוך אינספור מחוות של חרמוני לקיום הספרותי של היהודי הגלותי. האחים טישביין, בעלי הדירה ברחוב ארבע ארצות, כמו שייכים בעצמם לאותו ועד עליון של יהודי פולין, שעל שמו נקרא הרחוב. גם הם, כמו הוועד, אחראים לגביית המסים, אף הם מתדפקים על דלתותיהם של החייבים. האחים, יורשיו של קצנלבוגן הערירי, הותירו את בגדיו של הישיש המנוח בארונות הדירה. וכך יהושע לובש את בגדיו של המת (כפי שמעיד דימוי הרפאים שעל כריכת הספר), ומדלג בנוחות בין הצרכים של עולם החיים לחוכמת הבדיעבד של עולם המתים. ואין זה פלא ששד מופיע בדירתו, ושמו נחום צובלפלאץ, סופר יהודי שמת במים הקפואים של הוויסלה, בוורשה של 1905.
היקום הסוריאליסטי שברא חרמוני הופך לסביר בהחלט. בתל אביב הזו בעלי הדירה טישביין מציקים, והשד צובלפלאץ מייעץ לפנות לליבם של זרים ולקבץ נדבות. וכך יורד רדלר אל הרחוב, ובהדרכתו של השד לומד כי קבצנות היא מלאכה המכבדת את בעליה, וככל מלאכה יש תיאוריה ויש פרקטיקה, ויש הרגלי עבודה, והוותיקים משגשגים שכן אין חכם כבעל הניסיון. על רדלר נגזרת כרוניקה של הצטמצמות עד כדי היעלמות, אלא שהיעלמותו מהפיזיות של הקיום היומיומי פותחת לו דלת לקיום מטאפיזי בעולמם של נדכאים ודחויים כמותו, המבינים לליבו ועושים עימו אגודה אחת.
מתן חרמוני נתפס ב"ארבע ארצות", וגם בספרו הקודם "היברו פבלישינג קומפני", כמי שבחר בחירה סגנונית חריגה בנוף שמסביבו. אכן, תל אביב שלו היא שטייטל; המוסיקה האורבנית העולה מן הטקסט שכתב בוקעת מכינור יחיד; יש מכתב וטלפון אך לא טלפון סלולרי; הקולינריה מסתכמת בלחם, בגבינה ובעגבנייה, והתה הממותק אינו מרמז על כך שהעלילה נכתבת בעידן האספרסו. ובכל זאת הסגנון והמחוזות אינם חזות הכל: על אף הנימה הפולקלוריסטית דמויותיו של חרמוני בנויות כייצוג על־זמני לדילמות אנושיות. קוראיו מבינים שאף הם עצמם, כמו יהושע רדלר, כמהים בערבו של יום למזון ולקורת גג, ושכל רצונותיהם האחרים אינם אלא רעשי רקע.
"ארבע ארצות" נקרא לפרקים כסיפור מושלם שאינו מותיר אחריו קצוות פרומים. ככזה, דומה שחסר בו הכאוס; שנעדר ממנו, ולו במקצת, אי שקט שיעיב על שלוות הנפש הסיפורית. המיומנות של חרמוני היא כמעט הוליוודית, לא בהקשרה הסכריני אלא בשמרנותה הקצבית ובהתעקשותה על המבנה הספרותי. כך שלעתים הדבקות של חרמוני באמנות הסיפור היידי היא מעט בעוכריו: כסופרים היידיים הגדולים אף הוא אינו מהסס כשהוא מספר, ואינו מאפשר להשתהות ולתקיעוּת דריסת רגל. זאת, אף שלעיתים אלו נחוצות ליצירת אמנות גדולה.
אך דיינו ואשרינו אם אלו צרותיו של הרומן. לפניי ולפנים, "ארבע ארצות" מצטייר כספרות עברית במיטבה. זו יצירה שמאשררת את מה שניכר עוד ברומן הראשון של מתן חרמוני: מתהווה לפנינו סופר איכותי ומסקרן.
)))))))))))))1.jpg)
ארבע ארצות / מתן חרמוני
כנרת זמורה ביתן, 224 עמ'
* * *
תמול שלשום וגם מחר
בית הקפה הספרותי שהפך למיתולוגיה ירושלמית חוגג יום הולדת 20 • ותודה לעגנון
לפני 20 שנה פחות חודש התקשר יהודה עמיחי לחברו עמוס עוז. "תשמע, יש מקום חדש בירושלים שסופרים ומשוררים יושבים בו, אתה חייב לבוא", מספר דוד ארליך, המייסד והבעלים של "תמול שלשום", חנות הספרים/בית הקפה/המסעדה המיתולוגיים ברחוב סולומון 5 בירושלים.
"תמול שלשום" עדיין מצליחה לשמר את חדוות העשייה הנינוחה גם לאחר שני עשורים. עוז, שהפך ללקוח קבוע, אמר בעבר כי "טוב שיש מקום קדוש אחד בירושלים שלא צריך להקיז עליו דם"; אימרה זו הוטבעה על לייבל היין "תמול שלום", שנוצר בשיתוף עם יקב הרי הגליל לרגל חגיגות ה־20.
זה כמובן לא הכל: החגיגות, הפתוחות לציבור, תיפתחנה רשמית ביום חמישי, 26 בחודש, בקוקטייל סטייל שנות ה־20 שתחילתו בארבע אחר הצהריים וסופו, "לא ידוע, קרוב לוודאי שמאוחר בלילה", מבטיח ארליך. "תהיה מוסיקה חיה ובשמונה בערב יעלו ויברכו אישים. כולם מוזמנים בברכה ומי שילבש בגדי רטרו נוסח שנות ה־20 על אחת כמה וכמה".
איך זה להרגיש בן 20?
"נעוריי מפעמים בי שוב, אל תשאלי", צוחק ארליך. "קרו פה הרבה דברים, חווינו עליות ומורדות ועם הזמן הבנו ששם המשחק הוא מצד אחד לשמור על התמול שלשום, על האופי המיוחד של המקום, ומצד שני כל פעם להמציא את עצמנו; לאחרונה יש תחושה שאנחנו מצליחים בכך יותר מתמיד".
אחת הפעילויות החדשות היא ליין של מרתוני קריאה: לא מזמן נערך מרתון "100 שנים של בדידות", וכעת משנסים בקפה מותניים לקראת 16 ביולי, אז ייפתח מרתון "תמול שלשום" מאת עגנון, שאחראי לשם המנצח.
רבים הפכו את הקפה לבית והיו ללקוחות קבועים - מאיר שלו, דויד גרוסמן, צרויה שלו ואשכול נבו; נתן אנגלנדר כתב עליו את ספרו הראשון ובמקום יש שולחן שנקרא על שמו; זוכת פרס נובל נדין גורדימר והסופר יאן מרטל הקריאו בו מיצירותיהם. "תמול שלשום היא קצת שמורת טבע", אומר ארליך, שמהמר כי מספר הזוגות שהכירו במקום והתחתנו כפול מכל מקום אחר; "כשהאינתיפאדה השנייה התחילה ומסעדות סביבנו נסגרו, הבנתי שיש לי שליחות והיא לשמור על המקום הזה חי, ולא רק בגלל הפרנסה שלי ושל העובדים".
נטע הלפרין* * *
נטע הלפרין | על "הו!"
תיקון עולם, אבל בעולם מתוקן?
כותבים שמשכתבים סופרים ומשוררים מן העבר הופכים את הגיליון החדש של "הו!" לחגיגה
במקום פתח דבר, הגיליון העשירי של "הו!" נפתח ביחידה המוקדשת לעצות לכותבים מתחילים - משוררים, סופרים, מחזאים, מתרגמים, ואפילו סופרי יידיש וסינגר־סונגרייטרים, באדיבות מגוון כותבים מוערכים, מרונית מטלון, דרך שמעון אדף ורונן סוניס ועד רונה קינן.
מצד אחד, הפתיח מעיד על המעמד המרכזי שכבש "הו!" לאורך עשר שנותיו: בתקופה לא פשוטה עבור כתבי העת גיליון עב כרס - 300 עמודים - שמלא בכל טוב, "הו!" מרשה לעצמו להפנות מבט אבהי לעבר המגששים והלא מגובשים.
מצד אחר, דווקא הבחירה הדינמית של העורך דורי מנור, מעידה מייד כי בכוונתו להמשיך ולהתחדש; הגיליון העשירי מצליח לשמור על קריאה מתוחה ושרירית, בלי ליפול לאקלקטיות ובלי להסתגר בדל"ת אמותיו בתעודת זהות קפוצה.
הפולמוסים שליוו את "הו!" בשנותיו הראשונות, שבהן הואשם באנכרוניזם, בהפניית עורף לכאן ועכשיו ובאופקים שיריים צרים - כבר אין להם מקום: "הו!" מודל 2014 משמר את הכמיהה לרב־תרבותיות אך לא מפנה את מבטו הלאה ממגמות תוססות בסיפורת ובשירה המקומית.
היחידה הראשונה בכתב העת נקראת "מעשה תיקון", ובה סופרים כותבים מחדש קטעים מתוך קלאסיקות או משכתבים את סיפור חייהם של סופרים ומשוררים. "תיקון" לא במשמעותו הצרה והפטרונית כי אם כחשבון נפש, עימות עם יוצר משפיע כמו עימות בין הכותב לבין עצמו. כאן יש לציין את גירסת שרון אס ל"מות העש" מאת וירג'יניה וולף, את הרהוריו של אלמוג בהר על תולדותיו של פבלו נרודה, את הווריאציה שיצר שמעון אדף על "דירה להשכיר" מאת לאה גולדברג או את העימות של דרור משעני עם סופו של הרומן הראשון שיצרה אגתה כריסטי להרקול פוארו. אלה דוגמאות מיבול משובח, שהרצף האינטנסיבי והקצוב שבו יוצר קריאה שמתכתבת עם העבר וגם זורה אור על ההווה.
ביחידת השירה המקומית מתבלטים כותבים צעירים כגון יאיר דברת, המציג מחזור שירים פוליטיים מבריקים שפונה לאושיות ציוניות בולטות לטוב ולרע - מטרומפלדור, דרך יצחק רבין ועד ברוך גולדשטיין - כמושא תשוקה הומו־ארוטית. דברת הוא כותב שעוד נשמע עליו, אך גם שווה לעקוב אחר משוררים צעירים נוספים כגון דודו (ניאו) בוחבוט, עמרי לבנת או נדיה אייזנר, לצד כותבים ותיקים כיותם ראובני, שחוזר אחרי שנים של שתיקה שירית, יעקב ביטון או יצהר ורדי. בתחום התרגום מתבלטים 11 שירים של אברהם סוצקבר בתרגום בני מר (חלקם מתורגמים לראשונה), שמנכיחים שוב את גדולתו. וחשוב לציין גם פרק מתוך ספרו הקרוב של יובל שמעוני, המעורר ציפייה לבאות.
יש רגעים בינוניים יותר ומסעירים פחות - עניין מובן מאליו בכתב עת כה גדוש. אבל בגיליון העשירי שלו "הו!" חוגג את עצמו. בתקופה כה עגומה לשוק הספרים מומלץ להצטרף אליו.
הו! גיליון עשירי / עורך: דורי מנור
אחוזת בית, 296 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו