ארץ המדף

בית החולים לילדים, תל השומר

ילד שמרותק למיטה יקבל ספר מהעגלה. ילדים ובנות שירות בספריית ביה"ח לילדים בתל השומר

זה אקווריום אנושי צר בין הקרדיולוגית לנפרולוגית. עובדי בינוי תחמו אותו לפני כמה שנים בגבס ובזכוכית מחוסמת, הקירות נסגרו על ידי ארונות שימושיים מרובי מדפים. דלת הכניסה רחבה, כדי שילדים בכיסאות גלגלים יוכלו להיכנס בקלות. את רובם מעניין יותר בית הבובות שניצב על שולחן במרכז החדר. אבל כשאחת מבנות השירות מתחילה להקריא בקול את "האריה שאהב תות", הם מתגודדים לאיטם מסביבה.

זוהי ספריית בית החולים לילדים בתל השומר על שם אדמונד ולילי ספרא. עד לא מזמן מתנדבת היתה פוקדת אותה אחת לכמה ימים, מקטלגת את הספרים לפי האל"ף־בי"ת, מפרידה בין פעוטות לבני נוער. אבל הקליינטים של הספרייה הזו אינם בררנים; זה בסדר למצוא את "ג'ינג'י, שוד המלתחות הגדול" במדף המבוגרים, ליד נתן שחם. לא נורא אם "חבורת הכדורגל הפרועה" נדדה לה למקום אחר.

בבוקר, בשעות 10 עד 12, הם מתאספים. כשהגענו, ארבעה מהם היו רכונים על השולחן. ל' מהמרכז, שמדדה על הליכון שבובת קוף תלויה על מוטותיו; ג' מעזה, ילד קטוע גפיים אך פעלתני ועצמאי, שארבע שנותיו בבית החולים הפכו אותו לשריף של הספרייה; ב', פעוטה שתקנית עם שיער דליל; ונ', ילד חרדי עם גשר בשיניים, שפוגש לראשונה ב"ספר הג'ונגל".

רחל אברהם, המינהלנית שאחראית לספרייה, מעידה כי הספרייה הפכה לבועה של שפיות וניתוק מהטיפולים ומביקורי הרופאים. ההורים מביאים בכיסא הגלגלים או מלווים יד ביד, מדי פעם אחת מבנות השירות קופצת לגייס קוראים מהמסדרונות, וגם אחרי שעות הפעילות יש עם מי לדבר: לילדים שאינם מסוגלים לרדת מהמיטה מביאות הבנות ספרים בעגלה מיוחדת, שמתזזת דרך קבע בין המחלקות.

ההורים מעידים שמדובר בהצלה, "מפלט לנפש". אמא של נ' עוברת על אי־מיילים מהעבודה על ספסל מחוץ לחדר; אחד האבות שוקע בדף גמרא בזמן שמולו שני אבות אחרים, מוסלמים, פורסים שטיח לתפילה. "בנות השירות הלאומי עושות עבודת קודש, והילדים זוכים לפסקי זמן בתוך סיטואציות לא פשוטות", אומר מנהל המרכז הרפואי, פרופ' זאב רוטשטיין, "ספריית הילדים היא סמל למה שבית החולים מייצג - ראייה כוללת של צורכי החולה גם מעבר לטיפול רפואי".

לפעמים ספריות הן מאובן מתקופה אבודה, וכשאתה חודר לקרביים שלהן אתה חש דכדוך וגעגוע. כאן התחושה שונה; הארון עמוס לעייפה. בחלק מהמדפים מצטופפות שורה שנייה ושלישית של ספרים. למטה ספרי הקטנטנים, באמצע ילדים ובני נוער, ויש גם פרוזה למבוגרים. התרומות אינן פוסקות; יש פה נחום גוטמן וסיפורים לילדים של בשביס זינגר; כל סידרת כס"ח; "פנקס שירות" - האוטוביוגרפיה שפירסם יצחק רבין ב־1979, שנחה לצד שלושה כרכים מיומנו של חנון.

יש ביקוש גבוה לספרות יפה גם בעולם החרדי. דוד ויאיר, בני 12, נכנסים בסערה לספרייה ונעמדים מול המדפים. שניהם בכיפות קטיפה שחורות, חולצות משובצות וסנדלים. דוד, נשען על מוט אינפוזיה ומחפש בראש מוטה ספר מתח של שמואל ארגמן, הפסבדונים של שמואל רוט מישיבת פוניבז', שכבר פירסם 40 רבי מכר; יאיר, רגע לפני הבר־מצווה, מעדיף את דבורה רוזן ואת ספרי ההרפתקאות שלה.

במהלך שבוע הספר יתקיים פה, כבכל שנה, "יום הספר". בנות השירות יחלקו במחלקות כסף־מונופול, וכל אחד מהקטנטנים יוכל לרכוש ספר. דוד לא בטוח שיהיה מאושפז עד אז, הוא מקווה שלא. אבל אם כן, הוא אומר, "אני מקווה שיביאו עוד ספרים לחרדים".

בית הישג, תל אביב

מבעד לחלון: אחת המלצריות של קפה לנדוור כמעט נדרסת על ידי סקייטר בגופייה ובקסדה. מישהו צופר, אבל הסקייטר נעלם בהמשך השדרה. שני כלבים נאבקים ביניהם; הרעש של אחר הצהריים רוטשילדי אופייני מושתק על ידי זיגוג כפול - מראות השדרה נדמים מבעד לחלון לסצנה מסרט של בניני. אבל אם נמלטים לרגע לחצר הקולוניאלית של מה שהיה בעבר בית שגרירות ברית המועצות, ומאוחר יותר שימש כבית סות'ביס, שומעים היטב, ומכל עבר, את מרכזיותה של הפנינה האורבנית הזו.

הספרייה של בית הישג יכולה לככב בקלות במגזיני עיצוב ולייף סטייל. כמה מאות ספרים - מאלבומי צילום של אנני ליבוביץ' ואוסף הקריקטורות של ה"ניו־יורקר" ועד הרומנים של דודו בוסי - מעטרים את הארון המודרניסטי הכהה שמחפה את קיר הסלון כולו. למרגלותיה של הספרייה שולחן דיונים אליפטי מזכוכית כחלחלה, ובצד השני של החדר ספות ישיבה ארוכות שסוגרות על שטיח מעוצב.

זה לא לאונג' אירועים ניו־יורקי אלא בית תל־אביבי לחיילים בודדים משוחררים - שעבורם ייסדו בני הזוג הקנדים ג'רי שוורץ והת'ר ריסמן את קרן הישג. השניים ביקשו ליצור המשכיות למעטפת שמקבלים החיילים הבודדים בצה"ל גם לאחר השחרור ותחילת הלימודים. 450 מהם זוכים למימון של תואר ראשון ולקיצבת קיום, ובנוסף נהנים מהבית: הם מגיעים אחר הצהריים לשקוד על עבודות לאוניברסיטה, לדסקס על יוזמות עסקיות וגם לשחק סנוקר ולשרוץ במועדון המאובזר.

חנה הרשקוביץ, מנהלת בפועל של העמותה, מחזיקה בשם תקני לספרנית, אבל כשהיא מקבלת את פנינו, הפתעה: מדובר בצעירה תל־אביבית אופנתית, שכלבת לברדור בשם פולה נשרכת אחריה בחלל באיטיות. אחדים מחברי צוות הבית, שבו 11 חברים בסך הכל, מעידים שהספרייה היא "הבייבי של חנה", ואכן היא מודה שהיא מנסה נואשות לשמור על סדר מסוים בספרים, כצפוי בהצלחה מוגבלת למדי.

הבגידה בסדר המופתי הופכת את השיטוט לאורך המדפים לנעימה יותר, שהרי ספרייה לא מסודרת מזמנת שכנים נאים: כרכי הוצאת רסלינג לדורותיה, "ויהי היום" של ביאליק, קנז, ספרן פויר ו"הכל מואר", מיטב המתח הסקנדינבי; האוטוביוגרפיה של טוני בלייר ולצידה כמה ביוגרפיות של תל אביב. מדף השואה מדויק: פרימו לוי אמנם צפוי, אבל לצידו ז'אן אמרי ושני כרכי המלחמה של שאול פרידלנדר. הספרים נרכשים בהנחת הסכם עם סטימצקי, אם חסר משהו חנה דואגת להשלים, ולפי כמות ספרי הארכיטקטורה מדובר בפטיש אמיתי.

לסלון נכנס אחד הבוגרים של הקרן; הוא מיוזע מהמולת הרחוב, אבל שומר על חיוך גם מבעד להתנשפויות. "אנחנו לא משחררים את הבוגרים שלנו גם כשהם מסיימים פה", אומרת חנה, ומייד דואגת לברר איתו איך היה בראיון העבודה שאליו הוזמן. הצוות רוחש בחדר, אנחנו מתמקמים לצילום; פולה הכלבה נראית מעולה על רקע מנורת אווירה וכרכי לונלי פלנט של ניו זילנד ונפאל.

כלא איילון, רמלה

אסירים בכלא קוראים בספרייה

אחרי שעוברים שיקוף ומוסרים את הטלפונים הסלולריים למשמרת, יוצאים לאור יום מסמא ולכביש חשוף שמקשר בין הבניינים במתחם הכלא. פנינו מועדות למרכז החינוך של כלא איילון, אבל עד אליו יש לצעוד מעט. הנה בית המעצר ניצן, המקום שבו דודו טופז שלח יד בנפשו; הנה, מעבר לגדר, נווה תרצה הזכור מ"זינזאנה"; אבל ראשית חולפים על פני "מגן", כלא לאסירים החולים בנפשם. שריקות חדות מופנות אלינו, המבקרים, מהמסדרונות של הקומות העליונות. זו קבלת פנים משתקת למי שלא מורגל במתחם הכליאה האדיר הזה; ובכל זאת, לא הסצנה הזו תרפה את רגלינו בדרך לעוד ספרייה.

הכניסה למרכז החינוך של בית הסוהר מחופה בדשא, בפרחים ובספסלים. המטרה - לשבור את המונוכרומטיות של הכלא - הושגה. חשבנו שנגיע ל"אוז" סטרילי ומנוכר. טעינו. במרכז החינוך אין הדים של טריקות דלת כבדה, וכשאנחנו פוסעים בליווי רב־כלאי מירי אפק, ראש תחום חינוך בבית הסוהר, ומישר הילה זיגלמן, קצינת החינוך – האסירים בדיוק בהפסקה. הם דבוקה כתומה שמנצלת רגע של שמש טובה. רואים פה שמיים, גם אם בדרך אליהם נתקלים בעין של שומר במגדל.

כאן הם לומדים - מי מהם קרוא וכתוב, ומי מהם לתואר ראשון בפסיכולוגיה. לפני כל מחזור לימודים אקדמי נערכים ימי חשיפה באגפי הכליאה. לאחר מכן עוברים המועמדים ועדת קבלה, ובה גם נבדקת כשירותו של כל אסיר מבחינה ביטחונית, ואם הוא רשאי להשתתף בלימודים. אחר הצהריים המרכז החינוכי מתרכך, ומתקיים בו בית ספר להורות בשלט רחוק. פעילה גם קבוצת תיאטרון קהילתי. בתווך פועלת תמיד הספרייה, 7,000 ספרים על קירותיה.

מ' נמצא בכלא איילון כבר שש שנים. הוא מודה כי אהבתו הספרותית מצטמצמת לש"י עגנון ("בעיקר 'הכנסת כלה'") ולקריאה מתמדת בתנ"ך - אבל אופיו השקט ומראהו הצנום גרמו לכך, כנראה, שלכד את עיני הסגל במרכז החינוך. מ' נבדק ונבחן, וכבר זמן מה שהוא הספרן של הכלא.

לא מדובר במורגן פרימן בגרסתו הרמלאית, אבל יש בו, במ', את הניצוץ הדרוש לתפקיד. האסיר הספרן הוא מתווך לידע שבחוץ, מאסטר של טריטוריה כמעט אסורה בפיתוייה. על החלקה הקטנה שלו הוא שומר באדיקות: כשנכנסנו לקרוואן היה עסוק בסידור ספרים סוררים שהתגלגלו לשולחן. נאסר עלינו לשאול אותו מה העבירה שביצע או כמה שנות מאסר נגזרו עליו, אבל כשפגשנו בו, עם קונן דויל ביד, זה נראה לנו - ולו לרגע - קצת פחות חשוב.

הקלאסיקה של הכלא לא משתנה מאז שנת 1886. "'החטא ועונשו' אכן מבוקש", מודה מ' בחיוך, "לפעמים יש רשימת המתנה". האסירים אוהבים גם מתח פופולרי - "הרלן קובן, ליעד שהם; ספרי פלילים - 'המוח' של אילן בכר ויצחק דרורי, וכמובן כל הספרים של שרה אנג'ל, כי היא קרובה לנושא שלנו".

מה עוד? "'פרפר', כמובן!" הוא קופץ. ספרו של הנרי שרייר, שנכלא במושבת עונשין

בגיניאה הצרפתית, נכתב ב־1968 וזכה לעיבוד קולנועי בלתי נשכח בכיכובם של דסטין הופמן וסטיב מקווין. גם היום, מתברר, בעידן שכבר ידע את "חומות של תקווה", "נמלטים" ו"כתום זה השחור החדש", הרומן של שרייר עדיין בפיסגת הספרים ההכרחיים לשורדים מאחורי הסורגים.

האסירים באגפים הסגורים אינם רשאים לצאת לספרייה. מ' מארגן להם מבחר שמגיע אליהם עם עגלה. "בחלק מהאגפים הללו האמצעים שעומדים לרשות האסירים הם מעטים מאוד, והספרים שמגיעים אליהם הם בגדר הצלה", מעידה אפק. את הספרים יכולים האסירים לבחור מתוך קטלוג. "רבים מבקשים משהו רומנטי", מספר מ', "הם אומרים לי תן לי משהו בשביל האהבה". המספרים מדברים - מתוך כ־700 אסירים 140 מחליפים ספר באופן קבוע.

יש שם, על המדפים, כמעט הכל: אנציקלופדיית "בריטניקה", מדריכי תזונה ויוגה, ספרי אסטרולוגיה ונומרולוגיה ולא מעט כרכי קבלה. גם המדריך הרפואי "מרק" מבוקש למדי, מגלה מ', אם כי הוא מוגדר כספר עיון, ולכן אין להוציאו מתחומי הספרייה. גיזרת המתח רחבה: חוץ מהישראלים יש גם רות רנדל, ג'יימס פטרסון ובאלדאצ'י הבלתי נלאים. איך מסתדר מ' עם הביקוש, כיצד הוא מתעדכן בספרים החדשים? "אני לא מפספס את כתבות הספרות במוסף גלריה של 'הארץ'", הוא אומר. אחת לתקופה הוא מגיש לסגל הכלא רשימת ספרים נחוצים, ולפי תקציב קבוע רוכשים אותם לספרייה.

האסירים נכנסים ויוצאים. אחד מספר על שיעור במיתולוגיה היוונית שגרם לו לקרוא את "אודיסיאה"; שני נזכר בהרצאה שהעבירה להם קצינת החינוך על מסע האופנוע של צ'ה גווארה בדרום אמריקה. הביוגרפיה של המהפכן המרקסיסט היתה מבוקשת בספרייה שבועות לאחר אותו מפגש.

בעיניים של אסיר הספרייה, עם הגלובוס בכניסה והמזגן המרשרש, מציעה טעימה מוחמצת מהעולם שבחוץ. בעיני הקצינות והסוהרים היא כלי לשיקום ולשינוי דפוסי מחשבה. אפק מספרת בהתרגשות לא מוסווית על אסיר שנכלא כאנאלפבית, למד לקרוא במרכז החינוך, ובהמשך הקריא לבתו סיפור לפני השינה מבעד לשפופרת הטלפון הציבורי באגף. "זה אסיר שבחוץ לא ידע מהי קריאה, ומה נותן קשר שבו אתה מקריא סיפור לבת שלך לפני שהיא הולכת לישון", היא אומרת ועוצרת לרגע, "אחרי שהוא חווה את זה, הוא ייצא מהכלא אדם אחר. אני בטוחה בזה".

חברת ולנס, הוד השרון

מחשבה ירוקה ושיתופיות. הספרייה בחברת ולנס

כמו הספריות המעניינות ביותר, גם במשרדי חברת הסטארט־אפ ולנס (Valens) שבהוד השרון הספרייה נולדה במקרה. בקומת המחקר והפיתוח הוחלט להקדיש חדר ל"סלון", חלל שבו אפשר להיזרק לכמה רגעים על הפוף ולקיים שיחת ברזייה משוחררת - על גמר הצ'מפיונס או על הגן של הילד - שחורגת מהלקסיקון הטכנולוגי השגור בפי כל. הספרים השתלבו היטב ברקע.

"הספרייה החלה בעיקר כפריט עיצובי בתוך הסלון, כי רצינו שהחדר יהיה ביתי ככל שניתן", מספרת נלי אלקבץ, סמנכ"לית משאבי אנוש בוולנס, "אבל במהרה אנשים החלו להביא ספרים מהבית, נוצר באזז מסוים, והיצע הספרים גדל. זה השתלב נהדר עם הרצון שלנו לטפח שיתופיות והיה נאמן למחשבה הירוקה שאנחנו דוגלים בה. כמו שבפורים האחרון אנשים הביאו תחפושות ישנות והחליפו ביניהם, כך גם בספרים - בפינת הקפה אנשים מדברים ביניהם על הספר האחרון שקראו, וממליצים זה לזה".

המבחר מיינסטרימי במודע - איאן מקיואן, מאיר שלו, דורית רביניאן, ג'ון גרישם וקרלוס רואיס סאפון - אבל מספק גם אתנחתות קומיות בדמות "אלגברה חמש יחידות" של אהרון אספיס. יש מדריכי אוכל, ספרי "מאה אישים" ומגזיני היי־טק מקצועיים, וכמובן "Lean In" - ספר העצמה נשית של שריל סנדברג, סמנכ"לית פייסבוק.

ולנס, יצרנית צ'יפים שהמציאה טכנולוגיה חדשנית שמאפשרת העברת כל תוכני המולטימדיה על גבי כבל בודד, היא סיפור הצלחה כמעט סודי במונחים ישראליים, ורשמה מהפכה בתחום העברת הווידאו. את הצ'יפים שלה אפשר למצוא בין היתר במסכים ובמקרנים של סמסונג, פנסוניק ופיליפס, מה שאומר שהלב ישראלי, אבל המשרדים פזורים בכל העולם. "עובדים טסים פה מדי שבוע לחו"ל", אומרת אלקבץ, "ונוצר מנהג שלפיו רבים מהם עוצרים בדרך לשדה בספרייה, לבחור ספר לטיסה". העסק התמסד עם הזמן. כבר שנה שהספרייה מתעבה בקצב מבטיח. אין ספרנית, אבל יש יומן עם מעקב השאלות, כי גם לספריות ספונטניות יש קווים אדומים.

גדוד הסיור המדברי, רצועת עזה

"המפקדים מעודדים קריאה". סג"מ שלי רוט, קצינת ההשכלה של גדוד הסיור המדברי

גדוד הסיור המדברי של צה"ל יושב בקצה המערבי של המפה, יריקה מרפיח ומקיבוץ סופה. נוסעים בשיממון הצהוב עד שהאדמה הקשה הופכת לחול ים, וכשיוצאים מהרכב הזבובים עטים עליך בלי רחמים.

בספרייה מרחפת צרעה בגודל של מסוק קרב, אבל המזגן המצוין משכר אותה, וקל ליירט אותה בהינף מחברת. זהו קרוואן שצר מלהכיל את 2,075 הספרים שבו, אבל האווירה בו נעימה ומנתקת. החוץ מתלהט ובפנים שמחים החיילים להתפנות לצילומי קריאה, אחד הלוחמים בוחר לשם המשימה את סרוונטס.

מהמג"ד ועד צעיר הלוחמים - הגדוד כולו מורכב מבני מיעוטים, רובם המוחלט בדואים. רבים מהם מתנדבים לשירות ללא יכולת קריאה, ומתוגמלים בפרויקט שעוצב למידותיהם - מתחם השכלה שמפקיע אותם לשלושה חודשים מהפלוגה הלוחמת ומושיב אותם על ספסלי הכיתות בקרוואנים שבמתחם. בימים אינטנסיביים של לימודים חמש מש"קיות מלמדות שם מבוקר ועד ליל קריאה וכתיבה, היסטוריה וגיאוגרפיה וידע כללי טריוויאלי. "החיילים הבדואים מגיעים מתרבות יותר מדוברת ופחות כתובה", אומרת סג"מ שלי רוט, קצינת ההשכלה, "לכן יש סיפוק גדול כשמפגישים אותם לראשונה עם ספר".

רמאח מזאריב, מכפר בעמק יזרעאל, סמל בגדוד, מספר כי שיפר את קריאת העברית שלו, ולאחרונה פנה ללימודי אנגלית. הוא התאהב בספר "בן החמאס" של מסעב חסן יוסף, סוכן שב"כ מפורסם, בנו של אחד ממנהיגי חמאס. "קראתי אותו כבר כמה פעמים, ועדיין לא החזרתי אותו", הוא אומר. מה אהב? "לראות שיש בצד השני אנשים שלא שונאים אותנו".

הוא מודה שהקריאה הראשונה היתה קשה לו, אך עם הזמן ובעזרת המש"קיות צלח את הספר. הספרים מקוטלגים לפי רמת קריאה והאתגר של כולם הוא להתקדם לספרים האיכותיים ביותר. המבחר לא מאכזב: מסיפורים של שלמה אבס ואורה איל כאפריטיף, ועד "התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון למיטיבי לכת. אטלסים, מילונים ואנציקלופדיות יש כאן למכביר, וגם ספרי עיון של שלמה זנד ואניטה שפירא, מתח של בתיה גור, מחזות של שייקספיר ויומני שואה. לא מעט מהספרים נתרמו ע"י קרן ליאור, שנוסדה לזכרו של ליאור וישינסקי שנהרג בציר פילדלפי במאי 2004. 

הארון עשוי עץ ובאמצע שני שולחנות. הקרוואן נעול במשך היום, אבל מי שחפץ בספר יודע למצוא את המפתח במשרד של סג"מ שלי. "זה גדוד מבצעי עסוק, בגיזרה החמה ביותר", היא מסבירה, "ובכל זאת המפקדים מעודדים קריאה והחיילים עושים מאמץ. גם אם זה לא מסתכם בהרגלי קריאת ספרים, יש תוצאות. לפעמים חיילים חוזרים מחופשה ומספרים שהצליחו לקרוא את השלט בכניסה לכפר שלהם, או שצלחו את לוח הזמנים בתחנת האוטובוס. אז הם לא יגיעו לספרות יפה, אבל הם מבינים את הערך של המילה הכתובה ושל היכולת לקרוא אותה".  

נמל אשדוד

ספריית נמל אשדוד

נחתנו בנמל אשדוד כמה שעות לאחר גל המעצרים של בכיריו, שהרעיד את המדינה כולה. "שלום, קבענו עם הדובר ביקור בספרייה", הודענו למאבטחים בשער. הם חשבו שנפלנו ממאדים. תחושתנו היתה זהה, כמדומה, לתחושתו של אדם שהגיע למכור כריכים במפקדת מכבי האש של ניו יורק, דווקא בבוקרו של 11 בספטמבר 2001.

יש ספרייה בנמל, יש אפילו שתי ספרניות. הכל התחיל עם "מפעל הספר" בשנות ה־60 - פרויקט מסובסד שבעטיו יכולים עובדי הנמל להזמין ספרים ולקבלם לאחר כמה ימים בהנחה ניכרת. "הפרויקט התחיל בתקופה אוריינית אחרת לגמרי, שבה סוורים רבים לא ידעו קרוא וכתוב", אומר יגאל בן־זיקרי, סמנכ"ל הדוברות, תוך כדי שהוא מסמס תגובות לכתבים על מעצרי הבכירים. "היום", הוא מחייך לרגע, "יש פה סוורים עם תואר שני במשפטים, ועדיין מפעל הספר מבוקש, פעיל ומתפקד". הוא ממהר לשולחן במשרדו ומביא עימו כמה ספרים חדשים שהזמין. "שמעתי ש'אוגוסטוס' של ג'ון ויליאמס הוא ספר נהדר", הוא אומר ומלטף את הכריכה. טלפון מ"לילה כלכלי" קוטע את דבריו.

כדי להגיע לספריית הנמל יש לנסוע בג'ונגל תעשייתי, בין עגורנים למשאיות כאורך הגלות, בינות מכולות שנחתו מנמלי העולם: בודרום, המבורג, ליסבון ואפילו מכולה מבולטימור (מישהו אמר "הסמויה"?) שגרפיטי מעטר את צדדיה. התנועה בנמל מסוכנת, מלגזות וטרקטורי ענק חוצים פסים וסימני דרך לא ברורים. אנחנו חונים ליד מבנה מתפורר שדלתותיו פרוצות ורוח ים קילפה את משקופיהן. פורקים עכשיו חיטה שהגיעה מרוסיה. בכל פעם שהכף העצומה מרימה את היבול גרגרים של אדמה מהולה בחיטה נישאים באוויר ונוחתים על ראשינו.

הספרייה מזכירה ספריות עירוניות של שנות ה־80: מדפים ממתכת דקה, קטלוג נוקשה, חותמת דיו שהוטבעה בצידו העליון של כל ספר. וכאילו לא די: שורות־שורות של קרל מאי ורודיארד קיפלינג. חיפשתי את "הים הזקוף" של אבשלום קווה, קובץ יפה מסיפורי ספנות, אבל לא מצאתי. כן מצאתי את "זאב הים" של ג'ק לונדון ו"מובי דיק" בכריכה מתפוררת. יש גם ספרים של סטפן צוויג ודוד פוגל, לי צ'יילד ופר פטרסון הנורבגי, שהוריו נהרגו באסון מעבורת בים הצפוני וספריו נוגים ומהורהרים. במדף התורני: "משנה תורה" לרמב"ם ו"שולחן ערוך".

הכאוס הפלילי שנחת על הנמל נותן את אותותיו. הספרייה נעולה, טל הספרנית מיהרה להסעה שתיקח אותה לביתה ברובע הי"א. אנחנו, באין משגיח, מסתובבים בשדה הבטון של העמסת הסחורות. ספינת תענוגות מפלצתית עוגנת במרחק יריקה, ג'יפ ביטחון ממהר אליה. אחד הסוורים נח ליד ערימת פסולת ומותח איברים: "כאן? כאן יש ספרייה?" הוא שואל אותנו. הוא נענה בחיוב ומצית סיגריה. "טוב, המקום הזה באמת שווה ספר", הוא אומר ונושף את העשן באיטיות.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו