בעה חוקרים הוכרזו השבוע כזוכי פרס דן דוד לשנת 2014, על הישגיהם יוצאי הדופן. השנה, כולם הסכימו, בלטה אישה אחת יותר מכל הזוכים - פרופ' ברנדה מילנר בת ה־96.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
התיאור היבש יודע לספר שמילנר, נוירו־פסיכולוגית מאוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, מתמקדת בהיבטים קוגניטיביים של מדעי המוח. החוקרת האנגלייה הצביעה במהלך הקריירה שלה על קיום סוגים שונים של למידה וזיכרון, התלויים במערכת נפרדת של המוח. אבל התיאור הזה אולי נחמד למי שמחפש לכתוב קומוניקט או לנמק זכייה בפרס; בפועל, מדובר באישה נגישה, מרתקת, נמרצת וחדת מחשבה, שמסוגלת לדבר על קשת נושאים שנעה על הסקאלה שבין ליונל מסי למחקר הזיכרון החשוב ביותר שנעשה במאה ה־20.
ציון גילה המופלג של מילנר אמור להפוך את נושא הזיכרון לפיקנטי, אבל בדיוק אחרי דקה במחיצתה נדמה שזה הפרט הפחות חשוב. "כמדענית, אני חייבת להתייחס לגילי כאל עובדה, ולצערי זו עובדה מוגמרת", היא מחייכת בשובבות בריטית.
* * *
היא נולדה בעיר התעשייה מנצ'סטר ב־1918. מילדותה במנצ'סטר היא זוכרת בעיקר רגעים חמימים ואנושיים, שעתידים היו להתחלף בשמיים קודרים שהביאה עימה המהפכה התעשייתית. כמו הרבה יהודים ממנצ'סטר, הבילוי המועדף על מילנר עד היום הוא ספורט. "אבא שלי היה לוקח אותי לקריקט והיינו הולכים גם למשחקים של מנצ'סטר סיטי. 'קדימה התכולים' (היא מנפנפת באגרופה); בניגוד להיום, לסיטי היו שחקנים מקומיים בלבד, ולא שחקנים זרים".
כשמילנר עשתה את צעדיה הראשונים באוניברסיטה, היטלר החליט שהוא נכנס לאירופה בכל הכוח. היא מספרת שהצליחה להותיר את אימי המלחמה מחוץ לבועה האקדמית. "זה יישמע מוזר למי שלא היה שם, אבל האמת היא שהייתי סטודנטית צעירה מוקפת בחברים בקיימברידג'. לא איפשרנו למלחמה לחדור אל תוך המרחב הפרטי שלנו, כי התנהלנו ולמדנו במקום שלא היה אטרקטיבי מבחינת המטוסים הגרמניים - הגרמנים הרי העדיפו להפציץ נמלים וערי תעשייה. עם זאת, היינו נרגשים מכל מה שקורה סביבנו, וכמובן הבליץ הגרמני היה דבר נורא. אני זוכרת את הסירנות, וגם את הרגע שבו הודיעו לנו שהגרמנים נכנסו לפאריס. זה היה רגע קורע לב עבורי, אבל הפרופסור שלי בקיימברידג' אמר לי: 'בסוף הם ייצאו משם, זה יעבור'. אז אם אתה שואל למה אני מחייכת כשאני נזכרת בתקופה הזו, התשובה היא שאני נזכרת גם בבילויים שלנו באותם ערבים רוויי סכנה".
קורות החיים של מילנר נדחסים ל־36 עמודים. זהו ספרון דק, המכיל בתוכו תארים, פרסים, מחקרים ואותות כבוד. השבוע, כמה שעות לאחר שהגיעה לישראל בטיסה טרנס־אטלנטית, היא כבר עמדה מול הקהל המקומי שהגיע כדי לחלוק לה כבוד ונאמה ארוכות. "אני בדרך כלל לא מכינה נאומים מראש, כי אני מדברת מהלב ואומרת את מה שאני מאמינה בו", היא מבהירה. בדרך חזרה למלון, במונית, הנהג עידכן אותה שמכבי תל אביב ניצחה את ריאל מדריד בקרב על גביע היורוליג בכדורסל והיא הספיקה לדסקס איתו על כדורגל ("אני מאוד אוהבת את מסי ואת מה שהוא עושה במרכז המגרש, וגם מתרגשת מאוד מכך שתיכף יש לנו מונדיאל", היא אומרת בשיא הרצינות).
עבור קהילת מדעני המוח וחוקרי המוח הישראלית, מילנר היא אגדה מהלכת, כזו שמצדיקה אפילו סלפי וחתימה. היא התוותה דרך לדור שלם של מדענים, אבל גם מדעניות, ולו רק בשל העובדה שבעידן שבו החלה לפעול בשנות ה־50 של המאה הקודמת, 400 נשים בלבד קיבלו אישור כניסה לאוניברסיטאות ולמעבדות הנחשבות. ובכל זאת, מילנר מתעקשת שלעובדת היותה אישה "לא היתה כל השפעה מבחינת יחסי העבודה".
ובכל זאת, נולדת לעולם פטריארכלי מאוד שהשתנה עם הזמן.
"נכון, התקנים באקדמיה היו ברורים עבורנו, אבל ברגע שנכנסת - התחלת לעבוד ואף אחד לא עיקם פרצוף או היפלה אותך לרעה. מובן שהיום התנאים לנשים באקדמיה שונים, היחס שוויוני, ויש הרבה יותר מדעניות ממה שהיו בתקופתי באוניברסיטה, אבל במשך השנים הבנתי משהו: נשים שרוצות להצליח בעולם האקדמי ובכלל בקריירה, חייבות לדעת מה הן רוצות. ברגע שאת יודעת מה את רוצה, הדרך למטרה קלה יותר. אני ידעתי בגיל צעיר מה אני רוצה לעשות, וזה עזר לי להצליח ולהרגיש בת מזל. זה לא עניין של מה בכך".
מה אכלתי בצהריים?
המחקר שהפך את מילנר לחוקרת בעלת שם היסטורי החל בשנת 1957. הנרי גוסטאב מולייסון היה ילד שנפגע בראשו, והחל לסבול בגיל הנעורים מהתקפי אפליפסיה חמורים. את ההתקפים ייחסו חוקרים באותה תקופה למצב נפשי רעוע - ייחוס שנבע מבורות. כשהיה במצב אנוש הופנה מולייסון לוויליאם סקוביל, מנתח מוח אלמוני למדי, שהאמין שהמוקד האפילפטי שגורם להתקפים במוחו הוא אזור הקרוי "היפוקמפוס", שבאותה העת לא היה ידוע עליו הרבה.
סקוביל קדח חורים בגולגולתו של מולייסון בעזרת כלי דמוי קשית, ושאב החוצה את כל ההיפוקמפוס של מולייסון. בזמן השאיבה נפגעו מבנים סמוכים חשובים במוחו של מולייסון, וכך הוא נכנס לספרי ההיסטוריה כ־H.M, שפן הניסויים (בהסכמה) החשוב במאה ה־20 בכל הנוגע לזיכרון.
כשמולייסון יצא מחדר הניתוחים היה ברור שההיסטוריה של חקר המוח השתנתה. אף שאישיותו של האיש לא השתנתה והוא לא איבד את היכולת לדבר ולהשתמש בכישורים מוטוריים, הזיכרון לא היה קיים: מדי יום נפגש מולייסון עם העולם מחדש, כאילו מעולם לא היה כאן לפני. הוא היה מסוגל לנהל שיחת חולין, אבל אם נשאל בערב מה אכל בצהריים, לא היה מסוגל לענות על השאלה.
ניסוי שמילנר ידעה לדווח עליו פרץ דרך לגבי דפוס הפעולה של הזיכרון. בניסוי התבקש מולייסון לשרטט בטוש קו לאורך ציור של כוכב שהונח לפניו. היה עליו לעשות זאת כשמחיצה חוסמת את הגישה הישירה שלו לציור הכוכב, שאותו היה מסוגל לראות רק מבעד למראה. כמו רוב בני האדם, הוא שירטט בפעמים הראשונות קו שסטה לא אחת בכיוון ההפוך מזה שהתכוון לו, בעודו מנסה לצייר לאורך מתאר הכוכב שנשקף מבעד למראה. מהניסיון שנצבר, ידעו המדענים כי מדובר במטלה שאפשר להשתפר בה בעזרת אימונים מספיקים, אך מולייסון היה בתחושה שהוא מצייר את הקו בפעם הראשונה.
כחוקרת צעירה מילנר הוכיחה עם מדענים נוספים כי יש יותר מסוג אחד של זיכרון. ישנו הזיכרון האפיזודי, המודע. זהו מצבור של רגשות, חוויות, אנשים וסיפורים, שאפשר לדבר עליהם ולהיזכר בהם באופן רצוני ומודע. זהו חלק הזיכרון שנפגע אצל מולייסון. להבדיל, יש גם זיכרון פרוצדורלי של מיומנויות שונות, לרוב מוטוריות. זה הזיכרון שבבסיס התחושה שמרגע שלמדנו איך לרכוב על אופניים או לצייר צורה מסוימת, לא נשכח איך עושים זאת. כיום אנחנו יודעים שאזורי מוח שונים אחראיים לסוגי הזיכרון הללו, וכי הפגיעה בהיפוקמפוס של מולייסון לא השפיעה עליהם. אף שמולייסון הצהיר בתוקף שהוא לא זוכר שביצע את המטלה הזאת, מוחו וגופו "זכרו" אותה, והשתפרו בביצועה.
ההדמיה מחליפה את העכבר
מילנר הגדירה לאורך השנים את מולייסון "האיש הכי חשוב לנוירולוגיה". כשהלך לעולמו לפני שש שנים, בגיל 82, חוקרי המוח הטובים בעולם - אותם אנשים שלמדו ממנו וממוחו - הגיעו כדי ללוות אותו בדרכו האחרונה. יותר מ־100 אנשי אקדמיה חקרו את מולייסון, וכמה שעות לאחר מותו מוחו נלקח לסן דייגו, שם נפרס לאלפי פרוסות דקות ונסרק ברמת רזולוציה גבוהה. המטרה היתה לאפשר המשך מחקר של המוח גם לאחר המוות, תוך כדי יצירת הדמיה תלת־מימדית.
כשמדברים עם פרופ' מילנר על מולייסון, תשובותיה מזכירות קצת תשובות של כוכבי רוק כשהם נשאלים על האלבום המצליח ביותר שלהם. "בכל מקום שאני מגיעה אליו, אני מגלה שגם אנשים מחוץ לתחום המדע, ואפילו כאלה שרחוקים ממנו מאוד, שמעו משהו על המחקר", היא אומרת.
איך זה קרה? מה הפך את תופעת מולייסון לכל כך חשובה?
"אני אסביר לך: במדע, כמו בכל דבר בעולם שאנחנו חיים בו, יש אופנות. כמו שבתקופה מסוימת נשים לובשות 'דיור' ובתקופה אחרת הן לובשות מותג אחר. האופנה נעלמת, ואחרי עשר שנים היא חוזרת. הזיכרון לא היה באופנה כשאנחנו התחלנו לעסוק בו, במחצית הראשונה של המאה ה־20. לא היו כלים למחקר הזיכרון, וזה לא עניין כל כך את המובילים בתחום. אבל אז האופנה השתנתה, וכולם התחילו להתעניין במה שאנחנו עושים. משום כך הרגשנו שעם מולייסון אנחנו עומדים בפני עשיית היסטוריה. ידענו זאת ממש בזמן אמת. אחר כך, כמובן, הצלחנו להחדיר את חקר הזיכרון לאופנה המדעית ויותר מדענים החלו לעסוק בו ברחבי העולם".
מה המגמה העכשווית בחקר המוח? מה נדע עוד על הזיכרון?
"מדע זה תשוקה, ואני מקווה שלצעירים של היום תהיה התשוקה הזו, כי הזמנים באמת השתנו. כשאתה מסתכל על חקר הקוגניטיביות ורואה את התנאים שאנחנו עבדנו בהם בצעירותנו לעומת הצעירים היום במעבדות בארה"ב ובקנדה - אתה לא יכול שלא לחוש בהבדל. ובכך טמון ההבדל, והכיוון שאליו הולך המחקר: המעבדות עשירות הרבה יותר, יש להן הציוד החדיש ביותר, וכל המחקר נעשה בהדמיות. פעם המחקר היה סביב העכבר שרץ בכלוב, זה מה שהיה לנו - ומשם יצאנו לדרך. בשנים האחרונות ההדמיה היא השלטת. אנחנו עתידים לראות הדמיות ברמה הגבוהה ביותר, ברמת סריקה של מוחות מבריקים מן האקדמיה, שיספרו ויגלו לנו דברים על המוח האנושי".
את חלק מזה - היית במעבדה כשבחנתם עכברים, ואת עכשיו פה, בעולם ההדמיות?
"אכן, אני לא פרופסור אמריטוס, אלא עובדת באקדמיה ונמצאת בסביבת אנשים צעירים. אבל לא - אני לא אהיה חלק מהמקום שאליו המדע הולך בצעדי ענק, כי אני לא חדה כבעבר. אני איטית יותר, והגיל עושה את מלאכתו נאמנה. אתה אולי לא מרגיש את זה בפגישה איתי, כי אני מאוד ורבלית, אבל אני יכולה להגיד לך שאלו הם פני הדברים".
מילנר היא חובבת שפות ודוברת צרפתית ואיטלקית ברמה מושלמת. אחרי קצת יותר מ־12 שעות בישראל, היא כבר מתעניינת במילים בסיסיות בעברית. לדבריה, "זו גם הסיבה שבחרתי לגור במונטריאול - שבה דוברים אנגלית וצרפתית. זה עוזר מאוד".
את חושבת לפעמים על הזיכרון שלך עצמך ומבינה החלטות ומחשבות שבתוכך?
"כן, לעיתים. למשל כשדיברנו מוקדם יותר על הבליץ, יכולתי לומר לך בדיוק מה עשיתי כששמענו את הנאום המפורסם של וינסטון צ'רצ'יל ברדיו: אכלתי חביתה. אני זוכרת את זה בצורה שאני זוכרת את זה, כי ככה הזיכרון שלנו עובד: מדובר בהקשרים של קונוטציות. כשיש קונוטציה, והיא קיימת, היא גורמת לנו לרדת ברזולוציה ולזכור דברים ספציפיים, ואז אנחנו זוכרים דברים רבים, שוליים לכאורה, שעשינו באותו היום".
לפני סיום, כשזיו הצלם מגיע ללובי המלון ומתכונן לצילום, מילנר מסבירה לו שהיא לא במיטבה, ושעדיף שהוא יוציא אותה מטושטשת בצילום. "אני אעשה אותך בת 20", הוא מבטיח לה. "אני לא צריכה שתוציא אותי בת 20, גם 85 יהיה מצוין", היא עונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו