חופש העיתונות, חופש הביטוי וחופש העיסוק הם מאושיות המדינה הליברלית המודרנית. ברוח זו כנראה הציע ח"כ איתן כבל ממפלגת העבודה חוק, אשר כפי שנאמר בהסברו: "לעיתונות הכתובה יש תפקיד ראשון במעלה בשמירה על חופש הביטוי... מטרתה של הצעת חוק זו לטפל באחת הסיבות המרכזיות שהובילו למשבר (בעיתונות) ושאינה מאפשרת להם להתאושש".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הומוגניות תרבותית
אכן, פעולה חשובה. למשל, אם גוף תקשורת מסוים שולט ביותר מ־50% משוק התקשורת, הוא עלול לנצל את המונופול שבידו לרעה, לגרום לקריסת המתחרים ובכך לפגוע בחופש הביטוי ובחופש העיתונות. הוא עלול לסתום את הפה לכל מי שדעותיו אינן תואמות את מדיניותו. כך נראתה מדינת ישראל לפני 2007. "ידיעות אחרונות", לא בכדי, שיווק את עצמו כ"עיתון של המדינה". הוא שלט בשוק העיתונות היומי ובסופי שבוע. בשנת 2006, על פי הנתונים של TGI (סקר החשיפה), שיעור החשיפה שלו במשך השבוע היה 39.8%. עיתון "מעריב" הגיע אז ל־19.2%. בסופי השבוע היה מצב דומה, ושיעורי החשיפה של "ידיעות" ו"מעריב" היו 50.7% ו־%24.8, בהתאמה. "ידיעות" אף שלט במספר בלתי מבוטל של עיתונים מקומיים ואף בעיתון היומי הנפוץ ביותר בשפה הרוסית "וסטי".
שליטה זו באה לידי ביטוי גם בתקשורת האלקטרונית, אשר פנתה לעיתונאי "ידיעות" כפרשנים מקצועיים בנושאים מגוונים - פוליטיקה, מדיניות, כלכלה, תרבות, ספורט, ומה לא. "ידיעות" אף הוא פירגן. עמודי הדעות של העיתון היו פתוחים בפני "כוכבי" התקשורת המשודרת. מי ששילם את המחיר הכבד של הומוגניות תרבותית זו היה הציבור.
ואז באה מהפכה. המיליארדר שלדון אדלסון ורעייתו ד"ר מרים אדלסון החליטו לממן עיתון יומי שיחולק בחינם במקומות מרכזיים, מינוי לעיתון ניתן תחילה בחינם לכל דורש. שכבת הביניים במדינת ישראל, זו אשר כולם כיום דורשים בשלומה, זכתה להטבה כספית ניכרת. התוצאות לא איחרו לבוא, ונתוני ה־TGI מדברים בעד עצמם.
חשיפה הולכת וגוברת
המונופול של "ידיעות" נשבר. בתחילת דרכה, כפי שתיעדנו באגודת "לדעת", התקשורת האלקטרונית התעלמה מהעיתון החדש והבועט. אך ברבות השנים המצב משתנה (עדיין יש מקום לשיפור), ועיתונאי "ישראל היום" זוכים לחשיפה גוברת והולכת אף בתקשורת האלקטרונית.
מצב זה מתואר בהסבר לחוק של ח"כ כבל כהאי לישנא: "חוסר היכולת להתחרות באופן אמיתי והוגן בשוק על בסיס יתרונות יחסיים של מצוינות, נובע מהעובדה שחלק מהעיתונים מחולקים היום בחינם. בכך הם מונעים תחרות גם על המחיר המהווה מרכיב חשוב ביכולתו של עיתון לשרוד כלכלית, מרסקים את התחרות ההוגנת ואינם מאפשרים לשוק להתאושש".
החרה החזיק אחריו אלעד מן במאמר ב"עין השביעית" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שכותרתו "מי משלם על עיתוני חינם?". טענתו המרכזית (המבוססת על השערות בלבד) היא ש"ישראל היום" שבר את שוק הפרסומת על ידי הפחתת מחירי הפרסום, כך שהמתחרים כבר אינם יכולים להחזיק מעמד.
מה עם התחרות?
המציאות קצת שונה. מי שבאמת דואג לתחרות חופשית בשוק הפרסומות, היה חייב לדרוש הפסקה מוחלטת של פרסומות באמצעי התקשורת הציבוריים. בעזרת המימון הציבורי הם מפחיתים את מחירי הפרסומות ובכך פוגעים בשוק המסחרי.
ומה עם יכולת התחרות? מנתוני TGI עולה כי מאז כניסת "ישראל היום" לשוק, עלתה החשיפה של העיתונות היומית בכללותה. הציבור נחשף למידע רב ומגוון יותר מבעבר, והעלות קטנה. הפרסומות מגיעות לקהלי יעד גדולים יותר, כך שגם שחקנים לא כל כך עשירים יכולים ליהנות. ויש גם עיתונות חינמית המתחרה ב"ישראל היום".
שיטות בולשביקיות
אז מה כן התרסק? המונופול האידיאולוגי של ח"כ כבל וחבריו. האליטה הפוסט־ציונית נמצאת במגננה ומנסה להגן על עצמה בשיטות בולשביקיות - את המתחרים צריך לחסל גם במחיר אופייה הליברלי של מדינת ישראל.
הפלא הגדול הוא שח"כים נבונים, נציגי כל המפלגות הציוניות למעט הליכוד, הצטרפו ליוזמתו של כבל. החתומים הם רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), איילת שקד (הבית היהודי), אלעזר שטרן (התנועה), אריאל אטיאס (ש"ס), אילן גילאון (מרצ) ויואל רזבוזוב (יש עתיד).
טוב יעשו אם יחזרו בהם ולא ידבק בהם כתם הניסיון לעקר את אופייה הליברלי של המדינה.
הכותב הוא יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת (www.imw.org.il)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
