איבדו את הילדים והפכו לחברות של שכול

הן מתחבקות בחוזקה, כמעט נתלות זו בזו, כשברקע מתעצם רעש תופי הדרבוקה, ומתחם העיסויים מפתה באולם הסמוך. במציאות אחרת, אופטימית יותר, ספק אם בת שבע ויינברג־הופרט וסיגלית בצלאלי היו זוכות להכיר. אבל הגורל, תסריטאי מתעתע ואכזר, הועיד לשתיהן חיבור אישי מצמרר, שמקורו בחיי יקיריהן שאינם עוד. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בת שבע (72), תושבת כפר סבא, היא אמו של אל"מ דרור ויינברג ז"ל, מפקד חטיבת יהודה, שנהרג ב־2002 בהיתקלות עם מחבלים ב"ציר המתפללים" בחברון. סיגלית (48) ממבשרת ציון היא אמה של סגן הילה בצלאלי ז"ל, שנהרגה ב־2012 בהתמוטטות עמוד תאורה בחזרות לקראת טקס יום העצמאות המרכזי בהר הרצל. 

לכאורה, שתי זרות, אבל חוט עלום ומפעים נשזר לחבר ביניהן: זמן קצר לפני שנהרגה, בחרה הילה בדרור כנושא מצגת "מורשת הקרב" שהכינה בסיום קורס הקצינים שלה. מצגת מושקעת, שבה תיארה בהתרגשות את חייו וביקשה להנציח את דמותו. מי היה יכול לדעת שבתוך שבועות ספורים תהפוך בעצמה לחלל צה"ל, ושבלכתה תותיר את אמה כואבת ובוכייה, ממש כמו אמו של דרור, עשור אחד קודם. 

וכך, בזכות הקשר המיסטי והלא מפוענח בין הצאצאים, הפכו שתי הנשים ל"חברות טובות של שכול", כהגדרתן. בשבוע שעבר הן בילו יחד ב"יום כיף" של עמותת "אור למשפחות" לאימהות שכולות בבית מלון ירושלמי, ובין הסדנאות המפנקות, ההרצאות המחכימות ומופע הסטנד־אפ - התנחמו זו בחברתה של זו. ברגעים הקשים יותר הושיטו אותה אצבע לנגב את הדמעה בעין, שיחררו אותה אנחת געגוע ונצרבו באותו סיוט שמדיר שינה מעיני כל אמא: אובדן ילד אהוב בצבא. 

השכול היכה שוב ושוב

דרור היה קצין מבריק, לוחם למופת ומפקד מוערך בכל הדרגים. להילה נועדה קריירה מבטיחה כקצינה צעירה בחיל הרפואה. למרות הביוגרפיות השונות, אותם קווים נרקמו באופיים: בילדותם שניהם הזדרזו להתנדב - הוא למען עיוורים וזקנים, היא לטובת חולים במד"א. שניהם התבלטו באהבת המולדת, ולשניהם היה אכפת מהערכים שנדמה שנשתכחו וקהו עם השנים - מסירות, מצוינות, דבקות במטרה, אחווה ואהבת הזולת. "לא פלא שהילה התחברה לסיפור של דרור", אומרת סיגלית, ומרכינה ראשה בעצב.

בת שבע הכירה עוד קודם את כוויית השכול השורפת: במלחמת ששת הימים נהרגו שני אחיה, שמעון ושלמה קניגסבוך ז"ל, עת שירתו בשריון. דרור, אז רק בן שנתיים וחצי, גדל על זכר דודיו המתים וספג לנפשו הרכה את שליחותם. "דרור היה רואה אותי בוכה בלי הפסקה מול התמונות שלהם", נזכרת בת שבע, "עד שיום אחד הוא ניגש ואמר: 'אמא, אני אקח פטיש גדול ואשבור את התמונות, וככה שמעון ושלומיק ייצאו מהתמונה ולא תבכי עליהם יותר'. באותו רגע הבנתי שכך לא ראוי לגדל ילד - והפסקתי לבכות. תבין איזו רגישות היתה לו בגיל כל כך צעיר".

דרור ויינברג עם אמו בת שבע

טרגדיית הדודים לא הרחיקה את דרור מחלומו להיות קצין קרבי. כל התחינות של אמו "שיתגייס לשק"ם וימכור ופלים" נענו מצידו בחיוך מבטל. "דרור הכיר את האסון, אבל החליט שאף על פי כן זו הדרך הנכונה ללכת בה. הוא רצה ללכת בדרכם, להיות כמו דודיו. הוא היה כולו בצבא. אני זוכרת שפעם המנשא הכבד שעל הגב חתך לו במותן. הוא חזר הביתה מלא דם קרוש ומוגלה. היו לו כאבים, אבל הוא חייך, הוא אהב את האקשן ואת המסירות".

ויינברג שירת בצנחנים, פיקד על יחידות מובחרות (גדוד 890 ו"מגלן") והתקדם בהצטיינות במעלה הדרגות, עד שמונה למפקד חטיבת יהודה - תפקיד שבו חשק במיוחד. ביום שישי, 15 בנובמבר 2002, בקיצו של שבוע עמוס שבו עבר דירה עם חמשת ילדיו ורעייתו הדסה (אז בהריון), התקבלה התרעה חמה על פיגוע, ודרור הניח הכל מאחור ושעט לחברון. שם הוא נתקל במארב שהטמינו מחבלים ב"ציר המתפללים", ונהרג במכת האש הראשונה (בתקרית נהרגו 12 חיילי צה"ל ואנשי כיתת הכוננות של קריית ארבע). בן 38 היה במותו.

"כשזה קרה, חשבתי הרבה מאוד על אמא שלי, שנפטרה מהעולם שנים קודם", נזכרת בת שבע בעיניים לחות, "היה לי קצת כעס לא רציונלי עליה, איך היא לא השגיחה ושמרה על דרור מהשמיים. היא הרי הרגישה בעצמה את הכאב של אובדן ילדים, אז למה גם אני הייתי צריכה לחוות את זה? אחרי שנה וחצי נפטר גם בני, שי, אחיו הצעיר של דרור, מגידול בראש שהחמיר בגלל הצער שלו. עכשיו הייתי ממש כמו אמי, ששכלה שני בנים".

עלו בך תחושות קשות של "ידעתי בלב שזה יקרה, מתסריט אימים כזה בדיוק חששתי"?

"באופן פלאי - לא. למרות ההיסטוריה המשפחתית, דרור הצליח לסחוף אותי לתוך העולם שלו, הוא היה כל כך חדור אמונה ומסירות, שאי אפשר היה לפקפק בו. כל תפקיד חדש שהוא קיבל מילא אותו בהמון גאווה, ואני, כאמא שלו, הייתי גאה יחד איתו".

סיגלית, אמה של הילה, לא יודעת עד היום מה משך את בתה לעסוק דווקא במורשתו של דרור, ומדוע היא בחרה בו למצגת שהכינה במסגרת קורס קציני רפואה. שתי האימהות מהנהנות: מדובר בתעלומה בלתי פתורה. סיגלית מציעה הסבר עקרוני: "הילה ידעה תמיד לסמן אנשים טובים וערכיים. היא אהבה את אלה שנקראים 'מלח הארץ'. אני זוכרת שהיא התקשרה בגאווה ובישרה לי: 'אימוש, מצאתי את האדם הכי ראוי למצגת שלי, ואני רוצה לדבר עם המשפחה שלו'".

במסגרת ההכנות למצגת יצרה הילה קשר עם בת שבע, ואף ביקרה בביתה. "אני זוכרת בדיוק איפה היא ישבה, זוכרת כל תנועה שלה", משחזרת בת שבע, "היא שאלה המון שאלות על דרור ובלעה כל פרט מידע. לא אשכח את העיניים הבורקות שלה, את ההקשבה, את האכפתיות. כבר אז ציינתי לעצמי שמדובר בבחורה מאוד מיוחדת".

ליום המצגת עצמו הזמינה הילה את בת שבע ואת משפחתו של דרור (אביו, אורי, ובת שבע נפרדו לפני שנים רבות). האירוע התקיים בבה"ד 10 בצריפין, ובת שבע, שהתקשתה באיתור המקום, ביקשה הוראות לנסיעה. הילה חיברה אותה בטלפון לאמה, סיגלית, וכך נוצר הקשר הראשון בין שתי האימהות. מאוחר יותר, באולם המצגת עצמו, לחצו השתיים ידיים והתחבקו בחום. "אני זוכרת שהצגתי את עצמי לבת שבע, 'נעים מאוד, אני סיגלית, אמא של הילה, ואני מצטערת על דרור ועל הנסיבות שבהן אנחנו נפגשות'. מי האמין שהיא תחזיר לי אחר כך באותם משפטים ממש".

המצגת עצמה, שנמשכה כשעה, היתה מרגשת מאוד וזכתה לשבחים מצד כל הנוכחים - ובהם גם קצין רפואה ראשי, תא"ל יצחק קרייס (בת שבע: "הוא לא נוהג להגיע לכל מורשת קרב, אבל הוא היה חבר קרוב של דרור"). הילה השקיעה מאוד באירוע: היא בנתה תפאורה שמדמה את "ציר המתפללים" בחברון, השאילה אבוקת אש מאמה, שאחראית על הר הרצל מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, וקינחה בפסקול קרבות מתוך הקשר הצה"לי. בת שבע נזכרת: "בסוף ההרצאה המרגשת ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, הודיתי לה על כל המאמץ היפה שהיא עשתה למען בני".

איש מהנוכחים במצגת לא שיער בנפשו שזמן קצר לאחר שהילה דיברה בהתרגשות על דרור, היא תלך בדרכו. כעבור שבועות בודדים מצאה את עצמה על רחבת המסדרים בהר הרצל - מקום שהכירה היטב מעבודתה של אמה - מגשימה לעצמה חלום ילדות קטן. "היא כל כך רצתה לצעוד ביום העצמאות עם הדגל, להצדיע בהמנון ליו"ר הכנסת, לחכות לזיקוקים. היא תמיד התעקשה שהיא חייבת להיות שם, ואפילו נלחמה באופן חיובי כדי שהמפקד שלה ישחרר אותה לטקס", אומרת סיגלית.

האסון המיותר כל כך הגיע במהלך החזרות לקראת טקס העצמאות המרכזי לציון 64 למדינת ישראל. עמודי מתכת כבדים נפלו, צווחות אימה נשמעו, בלבול עצום שרר - ובלב התופת נותרה קצינה שחרחורת שחייה הסתיימו באחת, והיא רק בת 21. "באותה שעה הייתי במשרד שלי בהר ושמעתי בומים כאלה", משחזרת סיגלית את היום הארור, "כשהגעתי ראיתי פצועה שוכבת על הרחבה, ואמרתי לעצמי שאם הילה לא נמצאת לידה לטפל בה - סימן שהיא איננה. לא היה מצב שהיא לא תציל חיים. ואז מישהי אמרה: 'גברת, אל תלכי לשם, היא מתה'. עד היום אני מכה על חטא: למה לא ניגשתי להיפרד ממנה בכל זאת".

הילה בצלאלי עם אמה סיגלית

גם בת שבע זוכרת את יום הבשורה המרה. "נהיה לי קווץ' נוראי בחזה. מאוד לקחתי ללב את מותה. הילה הפכה להיות חלק ממני. גם בזכות הקשר הרגשי שלה לדרור, וגם בזכות הפגישה שלנו אצלי בבית, שם היא כבשה אותי לגמרי".

כך מצאו עצמן השתיים נפגשות בשנית, הפעם בשבעה על הילה ז"ל. בת שבע: "כל כך כאב לי להיכנס לבית של סיגלית. הרי חוויתי את זה על בשרי וידעתי בדיוק מה היא עוברת. היא נראתה הרוסה, כאובה מאוד, בקושי תיקשרה. זה היה יום קשה".

הילה טמונה בהר הרצל, מרחק לא רב מהמקום שבו מצאה את מותה. דרור, שנקטף עשור לפניה, קבור בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר סבא (בת שבע: "פעם הוא אמר לי שאם יקרה לו משהו, הוא ירצה לשכב לצד שני הדודים שלו"). 

אילו הם היו נשארים בחיים ומכירים זה את זה, איזה קשר היה נוצר ביניהם, לדעתכן?

בת שבע: "דרור אמנם מבוגר מהילה והיה בעל משפחה, אבל אני בטוחה שהם היו מתחברים מאוד ברמה הערכית. דרור תמיד דרש איכות. מסירות, אהבת המדינה ומצוינות - כל הנתונים שנמצאו בהילה. אין לי ספק שהוא היה גאה להיות המפקד שלה, ושהיא היתה גאה לשרת בפיקודו".

סיגלית: "אם הילה בחרה בסיפור של דרור - סימן שהיא נקשרה אליו עמוק בנשמה. הם היו יכולים להיות חברים טובים מאוד. כשהיא עבדה על המצגת היא אמרה לי: 'אמא, אם דרור היה חי, המדינה היתה נראית היום הרבה יותר טוב'. אני כל הזמן חושבת לעצמי: 'אלוהים, איזו נבחרת מצטיינת לקחת אליך לשמיים. למה דווקא אותם?'"

לשניהם נועד עתיד גדול בצבא, ובכלל.

בת שבע: "רק אחרי מותו של דרור סיפרו לי שהוא סומן למסלול שבסופו הופכים להיות רמטכ"ל".

סיגלית: "הילה רק התחילה, אבל כבר 'רבו' עליה בצבא, כל אחד רצה שהיא תשרת אצלו. כמה ימים לפני שנהרגה היא סיפרה לי שהציעו לה תפקיד של סרן, למרות שהיתה רק סג"מ. היא בטח היתה הופכת לרופאה שכל המטופלים היו אוהבים".

אימהות אמיצות ומיוחדות

בשנתיים שחלפו מאז מותה של הילה נפגשות בת שבע וסיגלית באירועים משותפים שמקיימת עמותת "אור למשפחות" בניהולה של עירית אורן־גונדרס (ראו מסגרת בעמוד זה). בשבוע שעבר התפנקו השתיים עם עוד 120 אימהות שכולות במסגרת יום כיף מיוחד של העמותה שכלל מסאז'ים, איפור מידי מאפרות מקצועיות, סדנת תיפוף וכן הרצאה על העצמה לחיים ומופע סטנד־אפ. למראה גלי הצחוק ששטפו את האולם היה אפשר לחשוב בטעות שמדובר ביום גיבוש עולץ של ועד עובדים, ולא בקבוצת נשים שעולמן חרב.

מפגש ההעצמה של האימהות השכולות, בשבוע שעבר  //  צילום: אורי לנץ

בת שבע: "בזכות עירית והעמותה אנחנו עושות דברים שבלעדיהן לא היינו עושות: צוחקות, רואות סרטים, יוצאות למסיבות מאורגנות, משתתפות בימי כיף. מבחינה נפשית ופיזית זאת תמיכה אדירה. אנחנו גם נרתמות לתמוך באימהות שכולות אחרות. זאת מלאכת קודש".

סיגלית: "אפשר להגיד שחיבור הנשמות של דרור והילה מחבר גם אותנו. אחרי הביקור שלה אצל בת שבע, הילה אמרה לי שהיא 'אמא אמיצה ומיוחדת'. היום אני יודעת כמה היא צדקה". 

בת שבע: "כשאני באה לאירועים של העמותה אני דבר ראשון מחפשת בעיניים את סיגלית. בשביל השקט הנפשי אני צריכה לדעת שגם היא נמצאת".

אתן פוקדות את האזכרות ההדדיות של הילה ושל דרור?

סיגלית: "אני עוד נחשבת 'חדשה' בעסק. בשכול יש חיבורים בעיקר של אימהות מאותה עיר. אנחנו רחוקות, אז זה קשה, אבל בזכות הילה ודרור אנחנו יחד, גם כשאנחנו נמצאות בנפרד".

בת שבע: "שניהם היו כמו ממש השמות שלהם: בדרור היה דרור, חופש. בהילה היתה הילה של אור".

עוד באתר ישראל היום: נאלצו למכור איברים בחו"ל בגלל חובות לשוק האפור

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו