משפחת גרוס חזרה הביתה, מדממת וחסרה

חיים־מיכאל (6) ורפאל־יצחק (5) יושבים על הרצפה בחדרם ומשחקים בפליימוביל בית חולים, אחת מהמוני המתנות שקיבלו מאנשים זרים, ושממלאות את הבית. "זה אק"ג", אומר רפאל־יצחק, מצביע על אחד המכשירים הזעירים, ואז משכיב את אחת הדמויות באלונקה. "אני דווקא חושב שזה אקו־לב", מתקן אותו חיים־מיכאל, מוסיף ליד האלונקה דמות רופא בחלוק.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הם מסדרים באמבולנס הצעצוע דמויות פלסטיק קטנות, המייצגות את בני המשפחה: אמא, ולידה אביגיל, מיכאל ויצחק. הדמויות ממוקמות כמו באותה נסיעה, שבה עזבו בפעם האחרונה את הבית. יעל הקטנה נסעה בניידת טיפול נמרץ עם אבא, אבל אין אמבולנס־משחק נוסף. אחרי כמה רגעים הם מוצאים פתרון: את "יעל" ואת "אבא" הם מכניסים לכבאית אש גדולה: "גם היא נוסעת עם סירנה".

אני נפגשת איתם שלושה ימים אחרי ששבו, בתום שלושים ימי האבל, אל הבית שממנו בקעה צווחה. אל הקירות שהפיקו סם מוות. אל החדר שלקח את אביגיל ויעל בדממה. "הכל מעורב", מספרת מיכל, האם. "השמחה של הבנים לחזור לסביבה המוכרת, ההתרגשות, ואז להשאיר אותם פה ולעלות לקבר של הבנות". 

מיכל ביקשה שיוציאו מהחדר את הלול של יעל לפני שובם. "הבנים שאלו לאן נעלם הלול. הסברתי להם שעצוב לי לראות אותו ריק". ידיים נעלמות ניקו את כל הבית ביסודיות, סיידו את הקירות, שלחו את הבגדים והשמיכות לניקוי יבש, ציחצחו את הפמוטים, את החנוכייה ואת כלי הכסף, תלו בלונים בסלון, מילאו את המקרר בכל טוב, תלו על דלת הבית ברכות צבעוניות.

הבית נקי, לבן, מואר. שני בנים יפהפיים, מנומסים מאוד, לבושים בחולצות צווארון תואמות שמכסות על תזכורת לנס: צלקת לאורך בית החזה. הראיון נקטע פעמים רבות, כשהבנים קוראים למיכל לבוא לשחק איתם ב"בית חולים". היא אמא נפלאה.

*   *   *

"אביגיל (משמאל) היתה ילדה מלאת שמחה. היתה בה עדינות, ליידי כזאת. יעל היתה עוצרת נשימה"

ביום רביעי, 22 בינואר, שכלו שימי ומיכל גרוס את שתי בנותיהם הקטנות, בעקבות הדברה באמצעות גז פוספין שנערכה בביתם. אביגיל היתה שבוע לפני יום הולדתה הרביעי. יעל היתה בת שנה ושבעה חודשים. משאיפת הגז נפגעו גם האב ושני הבנים הגדולים. האב התאושש, אך ליבם של הילדים נפגע באורח חמור. לאחר שחוברו למכשיר ה"אקמו", המדמה את פעולת הלב והריאות, ולאחר ימים ארוכים שהיו מורדמים ומונשמים, שבו מיכאל ויצחק להכרתם. הם עדיין נאלצים לעבור בדיקות ומעקב רפואי. נשימתו של מיכאל מחרחרת והוא חלש מאוד.

במשך שבוע נעו ההורים הצעירים הללו, צנומי הכתף, בין חיים למוות, פשוטו כמשמעו. בין ההלוויה והשבעה על בנותיהם, לבין המאבק להצלת שני הילדים האחרים. הם ריגשו מדינה שלמה. עם שני הלבבות הקטנים פעמו לבבות רבים שהתפללו להחלמתם. גם אני צעקתי בלי קול, מתחננת מעל נרות השבת שיקומו הילדים האלה וינגבו את דמעות הוריהם.

במרפסת הקטנה שקיות גדולות מלאות בבגדים שחזרו מהניקוי היבש: כל הבגדים של אביגיל ויעל. "אני לא יודעת מה לעשות איתם", אומרת מיכל, "קניתי להן המון בגדים חדשים. אני אוהבת לקנות בסוף עונה, ולקיץ הבא יש לי את כל המלתחה לאביגיל ויעל, כולל סנדלים. אף פעם לא הייתי כל כך מאורגנת שנה מראש. לא יודעת מה קרה לי".

"יש לפני השואה ויש אחרי השואה", אומר שימי בקול חנוק, אולי מונע מעצמו בכי בגלל נוכחות הילדים. "עברנו חודש שכולו יום כיפור. התבלבלו לנו המושגים. אנחנו לא יודעים מתי התחיל לילה ונגמר יום. אנחנו לא יודעים כמה ישנו ואכלנו, או אם ישנו ואכלנו.

"אנחנו גם לא יודעים מה זה דתי ומה זה חילוני. נעטפנו באהבה של ישראלים שבאו לבקר, בצוות רפואי מדהים, באנשי תקשורת שהתחברו אלינו בבית החולים. כל ההגדרות של חרדי, דתי, חילוני, אשכנזי, ספרדי - נמחקו. חושבים שדתיים יהיו בגן עדן וחילונים בגיהינום? אני רוצה לשבת בגן עדן עם ד"ר גבי אמיר, שניתח את מיכאל. אדם שמוסר את נפשו כדי להציל חיים".

שניהם בני 30. חרדים־ליטאים שגדלו בבתים חרדיים־ציוניים. מיכל גדלה בירושלים, אחת משבעה ילדים ושליש משלישיית בנות. למדה בסמינר "בית יעקב" גרפיקה ממוחשבת ותעודת מורה בכירה, והשלימה במכללה גם תואר ראשון בייעוץ חינוכי. היום היא עובדת במכון "מרחבים" למחקר ולהכשרת מורים. שימי (שמעון) גדל בנתניה ולומד כאברך בישיבת מיר, אחת מספינות הדגל של היהדות הליטאית. אביו, תת־ניצב יעקב גרוס, היה הרב הראשי של המשטרה, ואמו ציפורה שימשה רכזת השירות הלאומי בנתניה. 

נפגשו לראשונה כשהיו בני 21, בעקבות שידוך, אך לא רצו להמשיך. אחרי שנה החלו שוב להיפגש, והחליטו להינשא. בני 22 וחצי עמדו תחת החופה.

בספטמבר האחרון נסעו לשליחות בת שבעה שבועות בקובנה שבליטא מטעם ארגון "נפש יהודי", להעמקת הזהות היהודית. שהו שם בתקופת החגים, לצד עשרות סטודנטים ישראלים שלומדים שם רפואה ורוקחות. "אולי זה מה שהקל עלינו את החיבור בין דתיים לחילונים בתקופה שעברנו עכשיו. תקופה של חיבור ואחדות בין חלקי העם".

כשנה אחרי נישואיהם נולד בכורם, מיכאל שלמה. לפני שבועות אחדים, בעת המאבק על חייו ובעצת רבנים, הוסיפו לו את השם חיים. ההורים משתמשים לרוב בשם מיכאל ולפעמים משלבים בין השמות. יצחק אייזק צעיר ממיכאל בשנה וחודשיים. בעת שנלחם על חייו, הוסיפו לשמו את השם רפאל.

שנה וחודשיים אחרי יצחק נולדה אביגיל פסיה. "אביגיל הוא שם של שמחה, של גיל", אומרת מיכל. "היא נולדה בראש חודש אדר, ובאמת היתה ילדה מלאת שמחה. היתה בה עדינות, ליידי כזאת. היא היתה הולכת בדילוגים. קופצת בבית ושרה 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. על כל דבר שאלה: 'אמא, תהיה לי מצווה?' עם הצ' המתוקה שלה. גם כשחברים או אחים שלה הרביצו לה, היא אף פעם לא הרימה יד. תמיד הגנה על אחרים".

שנתיים וחצי אחרי אביגיל, באה יעל. מיכל מספרת שהיתה "ילדה עוצרת נשימה, יפהפייה שאין דברים כאלה. היה לה אופי מיוחד, גדוש בחיים. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה, ואיך להשיג את זה. היתה עוצרת בדרך להריח פרחים, לחקות הבעות של בעלי חיים שראתה. אביגיל מאוד אהבה אותה: כל תמונה שאת רואה אותה מנשקת ומחבקת את יעל, זה לא כי ביקשנו ממנה, אלא כי זה היה טבעי לה. הקדוש ברוך הוא עשה אותן מהממות, כך שהן ייגעו לאנשים בלב. כל הילדים בעולם טובים ויפים, אבל לבנות האלה היה קסם".

לפני הטרגדיה הזמינה מיכל מאתר אינטרנט פוסטר גדול, ובו קולאז' של תמונות הילדים מהאלבום המשפחתי. הפוסטר הגיע אל תיבת הדואר כשאביגיל ויעל כבר לא היו בין החיים, כדרישת שלום אחרונה. מיכל מתבוננת בו. במרכזו תמונה של ארבעת ילדיה: אביגיל מחבקת את יעל, ובידה האחרת מחזיקה את ידו של מיכאל. ארבעתם מישירים מבט למצלמה, מחייכים.

מיכאל ויצחק מתגעגעים לאחיות שלהם. "לא ראינו מה קרה", מספר יצחק, "כשהגענו לבית החולים היינו ישנים, ולא ראינו. אחר כך אמרו לנו שאביגיל ויעל נמצאות בשמיים. הן יחזרו בימות המשיח".

"אנחנו חיים את תחיית המתים", מהנהנת מיכל. "אחד מהם שאל אם הן יקומו בתחיית המתים כמו שהן היו, או שייוולדו מחדש כמו תינוקות. יש לנו מגירה לכל ילד, שבה הוא מחביא את האוצרות הקטנים שלו. מיכאל ביקש לשמור את המגירה של אביגיל כמו שהיא, כדי שכשיבוא המשיח והיא תחזור, שהכל יהיה לה מוכן".

אני שואלת את יצחק למה הוא מתכוון להתחפש בפורים. "לשומר המלכה", הוא אומר בשקט, וגם אחיו עונה תשובה זהה, עיניו עצובות. "הם תיכננו להתחפש שלושתם יחד", מסבירה לי מיכל, "אביגיל למלכה, ושניהם 'שומרי המלכה'. עכשיו המלכה למעלה".

"אולי היא תחזור אלינו עד פורים?" שואל יצחק. 

העברת הבן מיכאל לבית החולים שניידר. 

ההורים נעים כמו גלי הים. פעם למעלה ופעם למטה. כשהם מדברים על הבנות, קולם נשבר. העיניים יורדות אל הרצפה, הכתפיים נשמטות. כשהם מדברים על הבנים הם מזדקפים בתחושת הקלה. אור וחושך המשמשים בערבוביה, צער עמוק המכורך בתודה. 

שימי פותח בפניי את דלת חדר השינה שלהם, החדר שממנו בקע מלאך המוות. באופן אירוני, זהו ממ"ד, המרחב הכי מוגן בבית. הבידוד המיוחד שלו והלחות שנוצרה היו מצע נוח להמוני מזיקים קטנים ולבנים הנראים בעין אדם, שטיפסו על הרהיטים, המצעים והבגדים. "פסוקים", מכנים אותם המדבירים.

המדביר, יוסי ברקן, היה מוכר למיכל ממקום עבודתה. "הוא אמר שאפשר לעשות הדברה רגילה, אבל שזה לא יהיה יעיל, ואז נצטרך לחזור על זה פעמיים או שלוש. הסביר שטיפול בגז יחסל הכל. הוא היה מאוד מסודר, ואמר לנו שזה חומר מיוחד שלא כל אחד יכול לרכוש, רק מי שיש לו אישורים - ויש לו את האישורים המתאימים. לא היתה לנו שום סיבה לא לסמוך עליו".

ביום שני, 20 בינואר, בשעות הצהריים, הגיע ברקן אל ביתם והניח בחדר השינה כמוסות של פוספין, חומר הדברה קטלני המבוסס על זרחן מימני, והמיועד בדרך כלל להדברת מכרסמים. בשעה 15:45, כשמיכל החזירה את יעל ממעון התינוקות הסמוך לבית, סיים ברקן את עבודתו. הוא אטם את חלונות הממ"ד בנייר דבק עבה וחזק.

כל נקודות החשמל בחדר, השקעים והספוטים לתאורה נאטמו אף הם בנייר דבק, כדי למנוע זליגה של הגז אל מחוץ לממ"ד. בני הזוג מספרים שהוא אטם הן את דלת הממ"ד והן את דלת המסדרון הסמוך לה. גם מתגי האור, שנמצאים מחוץ לחדר, נסגרו בנייר דבק.

"הוא הזהיר אותנו לא להיכנס לחדר ולא לגעת בדלת", משחזרת מיכל. "פנה גם לילדים ואמר להם בטון חמור, שאסור לגעת. נעלתי את הדלת והחבאתי אצלי את המפתח. הוא אמר שיגיע ביום שישי לפתוח את החדר, ושעד אז נהיה ערניים: אם נרגיש שינוי כלשהו בהרגשה, שנפנה לטיפול רפואי".

המשך היום היה רגיל. ארוחת ערב, מקלחות, סיפור, קריאת שמע שלפני השינה. כל אותו הזמן דלף הגז אל רחבי הדירה. זוחל בלי קול ובלי ריח אל ריאותיהם של הילדים. ההורים, שחדרם נסגר ונאטם, עברו לישון בחדרו של מיכאל; מיכאל הצטרף לאחיו ושתי אחיותיו בחדרם.

בעשר וחצי בערב התעוררה אביגיל משנתה והחלה להקיא. מיכל מספרת שהם ניקו אותה, עשו לה אמבטיה והחליפו את המצעים. "איך שאנחנו מותחים את הסדין הנקי - מיכאל מתעורר ומקיא. עוד דקה חולפת, ויצחק מתחיל להקיא.

"יעל התעוררה מהשינה והיתה מאושרת מההמולה. היא הסתכלה על הקיא ואמרה 'קיח־קיח'. לפני השינה הלבשתי אותה בבגד של יום המחר, שיהיה לי קל לארגן אותה בבוקר. אני לא אשכח אותה עומדת בלול שלה, צוחקת וזוהרת מאושר, לבושה בשמלה יפה, זורחת. אחרי דקה גם היא התחילה להקיא.

"מילאנו אמבטיה לארבעתם. התחלתי לעשות כביסות למצעים ולפיג'מות. אבל רק הכנסנו אותם בחזרה למיטות - והם שוב הקיאו. ושוב, ושוב. שמנו קערה ליד הראשים שלהם, והם הקיאו ברצף. בשלב הזה הם עוד הקיאו אוכל. אחר כך כבר לא היה להם מה להקיא.

"חשבנו ללכת לבית של ההורים שלי, כי עלתה לי בראש האפשרות של ההדברה, אבל בהתחלה עוד נתתי לעצמי לחשוב שזה וירוס, ולא רציתי להדביק את ההורים שלי. בבית שלהם מתגוררת סבתא שלי, בת 85, וכל וירוס קטן יכול להחליש אותה.

"התקשרתי לאמא שלי, והיא אמרה שכדאי ללכת לטר"ם, מרכז לרפואה דחופה. אין לנו מכונית. אבא שלי בא, לקח אותנו במכונית שלו, ונסענו באמצע הלילה לסניף טר"ם ברוממה.

"כל הנסיעה החזקנו גיגית מתחת לילדים, והם לא הפסיקו להקיא. זה לא היה קיא של וירוס או קלקול קיבה, אלא הקאות היסטריות, כמו בתמונות מעיראק. הקאות בלי סוף. אחד הקיא, השני המשיך. חשדנו שזה משהו לא רגיל. לא סביר שארבעה ילדים מקיאים בו בזמן הקאות קשות.

"ישבתי מול הרופא, אני לא אשכח את זה ואני בטוחה במילים שיצאו לי מהפה, ודיווחתי לו שהיתה לנו הדברה בבית. הוא ישב מולי, רגל על רגל, ורשם לי מרשם לנרות פראמין נגד הקאות. אני אמא לארבעה, אני לא מפחדת מהקאות, אבל הם הקיאו באקסטזה, ארבעתם יחד. אמרתי לו שזה לא נורמלי. הוא אמר בשלווה: 'אל תדאגי, בבוקר הם יקומו בסדר, ואם לא - לכו לרופא בקופת חולים'".

שימי: "הרופא שאל מה אכלנו בארוחת צהריים, אבל יעל היתה במעון בצהריים, כך שזה לא רלוונטי. הוא עבר לתחקיר על ארוחת הערב. הם אכלו שוקו, חביתה ולחם: לשוקו הם היו רגילים, וגם בדקנו את התאריך של החלב לפני שיצאנו לטר"ם, והוא היה בתוקף. חשבו שאולי זה חיידק סלמונלה שנמצא בביצים, אבל סלמונלה גורמת לשלשולים ולא להקאות, ויעל בכלל לא אכלה מהחביתה.

"הגענו לטר"ם בסביבות חצות, והיינו שם עד 2 לפנות בוקר. הרופא התעקש שאין קשר להדברה, כי לטענתו, אם זה היה מההדברה, זה היה משפיע על כל אחד באופן שונה. פחדנו שהם יתייבשו, אז נתנו לנו מזרקים עם מים וסוכר, שישתו קצת. שיחררו אותנו הביתה, לבלות עוד לילה עם החומר, באותו חדר שבו הגז ממשיך להתפשט.

"הלכנו לישון ב־4-3 לפנות בוקר. ב־7 הייתי חייב לקום, כדי להחזיר את האוטו לאבא של מיכל. הגעתי ראשון לבית המרקחת בגבעת שאול, עוד לפני שהוא פתח, וביקשתי שייתן לי מהר נרות פראמין. כשחזרתי הביתה עם הנרות, שני ילדים התעוררו והתחילו להקיא. שניים עדיין ישנו.

"רצתי להתפלל שחרית, ובינתיים קבענו תור לשעה 11 בקופת חולים. כשחזרתי מהתפילה גיליתי את מיכל שפוכה על הספה בסלון, ועליה מיכאל. גם אני לא הרגשתי טוב. כולם היו שפוכים. אביגיל היתה במיטה. ראיתי את יעל במיטה, שוכבת בשקט, מסתכלת אליי בעיניים גדולות, שקטה מאוד. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה בחיים".

שימי ומיכל גרוס בביתם, אלפי מכתבים נשלחו אליהם, ושקים של ציורים. צילום: מאיה באומל בירגר

סמוך לשעה 9 התקשרה הגננת של יצחק, להזכיר לו שיש היום טיול של הגן. יצחק אמר שהוא חולה, והגננת הרגיעה אותו שיהיו עוד טיולים. שימי, שנפגע משאיפת הגז, נשכב במיטה מסוחרר.

"הייתי בטוח שזו העייפות, כי ישנתי רק שעות ספורות בלילה. נשכבתי במיטה עם בגדים, לנוח קצת. היה שקט בבית. כל אחד שכב במקום אחר. אחרי חצי שעה מיכל קמה, והיתה עסוקה עם הכביסות.

"גם אני קמתי, ונכנסתי לחדר הילדים. ראיתי את יעל ללא רוח חיים. לא קשה לראות את זה. היא שכבה בתנוחה לא טבעית, עיניים בוהות בתקרה, חצי פתוחות חצי סגורות. ראיתי מייד שהיא לא נושמת. צרחתי. צעקתי. 

"הוצאנו אותה מהמיטה והשכבנו אותה על הרצפה, כאן בסלון. מיכל עברה קורס החייאה, ולאחרונה עשתה רענון. זה דבר חשוב מאוד. כל הורה חייב לעבור קורס כזה, ולו רק כדי לא לאבד את העשתונות. אני ניסיתי לחייג למוקד של איחוד הצלה. בטעות חייגתי למכבי אש. מיכל צעקה לי את המספר.

"בתוך דקה וחצי הגיע חובש של איחוד הצלה, שהיה במקרה בשכונה. הוא התחיל בהחייאה ועיסוי לב, ביקש ממני להמשיך לעסות והוציא מסכת חמצן. אחרי דקה־שתיים הגיעו עוד כוננים, אמבולנס וניידת טיפול נמרץ. גם שכנה מלמעלה, שמתנדבת במד"א, שמעה את הצעקות וירדה לעזור. אלה היו רגעים מאוד קשים.

"מיכאל שכב בסלון, ומישהו לקח אותו לחדר השני, כדי שלא יראה את ניסיונות ההצלה של יעל. אחד מצוות האמבולנס, שליווה את מיכאל לחדר, גילה את אביגיל ויצחק שפוכים על המיטות, והחליט מייד לפנות את כולם לבית החולים. עוד לא התחלנו לקלוט כמה המצב חמור. אביגיל עוד דיברה, ביקשה לשתות, וירדה על רגליה את המדרגות מהבית עד האמבולנס". 

בני המשפחה פונו לבית החולים שערי צדק בשתי ניידות: שימי ויעל בניידת טיפול נמרץ, ומיכל עם שלושת הילדים האחרים באמבולנס. בדרך לבית החולים, מרחק חמש דקות נסיעה מביתם, החל מצבה של אביגיל להידרדר והיא איבדה את הכרתה.

"כשהגענו לבית החולים, עוד קיוויתי שהמצב של יעל הפיך", מספר שימי. "אף אחד לא יכול לעכל את הגרוע מכל. כששאלתי את כונן מד"א מה דעתו, אם יש לה סיכוי, הוא אמר לי: 'ראיתי מצבים יותר גרועים שיצאו מהם בריאים ושלמים'. אני לא יודע אם הוא באמת האמין למילים האלה, אבל הן היו המילים הנכונות. זה עודד אותי, חיכיתי לשמוע את זה.

"את מיכאל ויצחק העלו מחדר הטראומה לטיפול נמרץ. אביגיל נשארה בחדר הטראומה. אחר כך הבנתי שזה בגלל שמצבה היה כל כך קשה, ואסור היה לבזבז שניות מיותרות על העברה שלה למעלה. הרופאים זינקו עליה בהחייאות וטיפולי חירום. שמעתי שהיו דיונים אם זה טוב או לא שהורים יהיו נוכחים במצב כזה, אבל היה כזה בלאגן, שלא הספיקו להוציא אותנו. 

"בבית החולים ניסו להציל את הילדים בכלים שיש להם. אין נוגדן לפוספין, ואין גם הרבה ידע רפואי על שאיפת פוספין. לקח זמן להבין במה זה פוגע. רפואית, זה חומר שמשתק את החמצן לתאי השריר. גם לב הוא שריר. המדביר הגיע לביה"ח ונתן דוגמה של החומר.

"ההידרדרות של שלושתם היתה מרגע לרגע. אביגיל התנדנדה בין העולם הזה לעולם הבא במשך זמן ממושך. נלחמו עליה. מחוץ לחדר הטראומה התאספו אנשים לתפילות. הרופאים קראו לנו, הסבירו על מיכאל ויצחק, ובתוך כל המלל אנחנו חוזרים ושואלים מה עם אביגיל, מה עם אביגיל, עד שמנהלת טיפול נמרץ אמרה לנו שהיא נפטרה. 

"נכנסתי להיפרד ממנה. זו היתה פרידה שנייה באותו יום. הרגע הכי חזק בתוך המערבולת הזאת. היא נפטרה כמו שהיתה בחיים, רגועה. אביגיל, הבת הטובה שלי, האהובה שלי, שכבה שם עם פנים שלוות, כמו מלאך. פנים טובות. הרגשתי כאב מטורף, שאי אפשר להכיל. בכיתי. שאלתי אותה, למה הלכת לי, אני לא מבין למה הלכת.

"אנחנו מאמינים שכשאדם נפטר, הנשמה נמצאת מעל הגוף שלו. הרגשתי את זה. היא היתה שם איתי. ביקשתי ממנה שתלך לפני ריבונו של עולם ותבקש על מיכאל ויצחק. בכיתי בכי בלתי נשלט, לא יכולתי לעצור את עצמי".

הילדים יצחק ומיכאל פורטים בנבל בבית החולים, אחרי ששבו להכרה. צילום: מרכז שניידר לרפואת ילדים

במיטה הסמוכה לאביגיל שכב מיכאל, כשהרופאים ממשיכים להיאבק על חייו והוא כפסע מהמוות. בשל משקלו הנמוך הוא נפגע קשה יותר מאחיו הצעיר.

"אחד המנתחים פגש בבית החולים שכנה שלנו, שהיא מיילדת בשערי צדק. כשהיא שאלה על מיכאל, הוא החווה תנועה באוויר כאומר, זהו, אבוד".

מצבם של הבנים הידרדר במהירות והוחמר באופן קריטי. ליבם חדל מלפעום, והם חוברו למכונת לב־ריאה. 

בשל הסכנה המיידית לחייהם, הוחלט להעבירם לבית החולים שניידר כדי לחברם למכשיר האקמו הייחודי, שמבצע מעקף לאיברים הפנימיים. שני מכשירים הובאו לשערי צדק, הבנים חוברו אליהם, ובמבצע מורכב הם הובהלו לשניידר. באותו זמן אושפז שימי, ששאף גם הוא מהחומר הרעיל, במחלקה לטיפול נמרץ בשערי צדק. 

"היתה סביבי סערה, ואני רק ניסיתי לא לטבוע", מספרת מיכל. "הייתי שבורה. בהלם. חשבתי לעצמי שהקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות לנו את זה, לא יכול לקחת ממני עוד ילד. הוא נותן גזירות לאדם לפי כוחו, מה שהאדם יעמוד בו. ואני לא אעמוד באובדן של ילד נוסף. זה לא לפי כוחותיי. אמרתי לעצמי שיהיה בסדר. ואם לא, לא אעמוד בזה.

"ביום חמישי התקיימה ההלוויה של הבנות. הייתי שקועה באבל. מייד אחרי ההלוויה וסעודת האבלים נסענו לשניידר. הייתי צריכה להחליף את האבל בשמחה על כך שנשארו שני בנים בחיים. זו היתה נדנדה איומה, בין ייאוש לתקווה.

"כל הזמן היה מתח איום, האם הם יחיו. בהיסטוריה הרפואית אין אדם שחי עם אקמו יותר מ־30 יום. זה כמו אולטימטום, כמו פצצה מתקתקת: חייבים שהלב יחזור לפעולה. מיכאל עבר החייאה ממושכת, והמצב שלו היה קטסטרופלי. בלילות היו לי סיוטים לגביו, האם יתאושש, האם ייצא מזה ללא פגיעה מוחית. המדדים הרפואיים אצלו הראו סימנים של נזק נוירולוגי. אישונים לא שווים, למשל. ב־24 השעות הראשונות הוא לא נתן שום תגובות. הורידו את מינוני ההרדמה ועשו לו מבחני כאב, מבחני תגובה לאור, וכלום. 

"כשחזרתי מההלוויה ורצתי אליהם, לשניידר, הזהירו אותי שהם לא נראים טוב. אמרתי לעצמי שראיתי כבר את הגרוע מכל, הרי יום לפני כן ראיתי את שתי בנותיי מוטלות לפניי ללא רוח חיים.

"כשנכנסתי לחדר בשניידר, נדהמתי. זה היה נורא ממה שיכולתי לדמיין. אי אפשר היה לזהות אותם. מורדמים, מונשמים, מחוברים לצינורות והמוני מכשירים, מנופחים, ללא תגובה. לראות דבר כזה אחרי שקברת שתי בנות זה שבר מאוד גדול. לא התכוננתי לזה. והרופאים מסבירים שהגוף שלהם הוא קופסה שחורה, שהם לא יודעים כלום. לא יודעים אם הלב יחזור לפעילות, מה המצב הנוירולוגי, מה יהיה". 

מיכל מראה לי תמונות שצילמה בסלולרי שלה. המראה קשה. סביב הגוף הקטן והרזה של מיכאל מתפתלים עשרות צינורות, ובהם צינורות דם המובילים אל מכשיר האקמו. "בית החזה של מיכאל היה פעור באופן עקום, לא הספיקו לפתוח לו את זה מסודר. נזל להם דם מהפה ומהאף. בגלל הטראומה שהגוף עבר, נשר להם חלק מהשיער. זה היה יותר נורא מלראות גופה".

בני הזוג גרוס בכניסה לביתם בירושלים. "יהודי לא שואל לָמָה, אלא לְמַה". צילום: מאיה באומל בירגר 

בשבעה על יעל ואביגיל ישבה האם על בנותיה ורצה עבור בניה. "זו היתה מערבולת קשה. הרגשתי שאני צריכה לצבוט את עצמי כל דקה, כי לא הייתי בטוחה אם אני בחלום או במציאות. היטלטלנו בין שניידר לבין השבעה, בבית הוריי בירושלים. הדירה שלנו ננעלה עד לבדיקות של משרד הבריאות.

"כל יום בשבעה התפצל באופן אכזרי. כשהיינו בבית החולים הייתי עם הבנים באופן טוטאלי, וכשחזרנו לשבעה התאבלתי על הבנות באופן טוטאלי. לא יכולתי לוותר על אף אחד מהילדים, ולכן הייתי צריכה להיות עמוק בתוך הדאגה לבנים ועמוק בתוך האבל על הבנות. אין לי ניסיון באבל. אני לא יודעת אם היה לי מספיק זמן לעכל, אם יש בכלל אפשרות לעכל דבר כזה. 

"הכל נראה לי כמו בסרט. הקדוש ברוך הוא למעלה מושך בחוטים. אותנו הוא משך. אבל זו לא הצגה, זה בשיתוף איתנו. גם לנו יש שליטה, גם אנחנו יכולים להשתתף ולקבוע את סוף הסרט.

"הייתי נכנסת לחדר של הבנים בטיפול נמרץ ונשענת על השם באופן בלבדי. אין עוד מלבדו, כפשוטו. שאלנו את הרופאים אם יש תרופה, אם מישהו קם מדבר כזה. הרופאים מצאו מאמר אחד בכל הספרות הרפואית, וידעו רק על אדם אחד ששרד.

"מה שהלך איתי הוא פסוק מתהילים, 'לא ימנע טוב להולכים בתמים'. אם אני אלך בתמימות, באמונה שלמה, השם לא ימנע ממני טוב. הוא לא יכול למנוע ממני טוב. מה יכולנו לעשות, חוץ מלקרוע את השמיים בתפילה? מה כבר נשאר לנו לעשות?

"ביום שישי בבוקר, המצב של מיכאל הידרדר מאוד. הלב שלו השתגע. הרופאים נשארו עד שעה מאוחרת מאוד, וניסו לייצב את המצב שלו. העבודה שלהם היתה לגשש באפלה, סיכון מול סיכוי. היינו מוכנים לעשות הכל, להביא את הרופאים הכי טובים בעולם, מגרמניה, מארה"ב, מה שצריך, כמה שיעלה. ואמרו לנו, אין מה לעשות חוץ מתפילות.

"השבת הראשונה, בבית החולים, היתה קשה. אנשים באו ואמרו לי 'את חזקה'. ורציתי לענות להם, 'לא. אני שבורה ורצוצה'. מה שהחזיק אותי היא האמונה שבורא עולם יודע מה הוא עושה. הדלקתי נרות שבת ונכנסתי לחדר של הבנים, לשיר איתם זמירות שבת. בכל פעם שנכנסתי לחדר שלהם, הרגשתי כאילו אני נכנסת לקודש הקודשים בבית המקדש. העובדה שהילדים כהנים, הטקס שעושים לפני שנכנסים, לחטא את הידיים, מכניס בך חרדת קודש".

ביום שני, במהלך השבעה, חלה החמרה נוספת במצבו של מיכאל: המוניטורים הראו עליות וירידות בלחץ הדם. בדיקות הדם אוששו את תרחיש האימים שממנו חששו הרופאים: זיהום. בית החזה שלו, שהיה פתוח לחלוטין, הזדהם.

"מיום רביעי, כשהגיע לשערי צדק ועד שבוע אחר כך, בשניידר, בית החזה שלו היה פתוח כמו בניתוח לב פתוח", מספר שימי. "הכל נעשה במהירות, כמו בניתוחי שדה. ההקפדה על סטריליזציה בהליך חירום כזה היא מאוד קשה. מיכאל נכנס למצב קריטי ונאלץ לעבור החייאה נוספת. הרופאים עשו כל מה שהם יכולים, והיו קרובים להרים ידיים. מישהו בבית החולים שאל את גיסי אם הזמנו עוד מקום בבית העלמין ליד קברי הבנות.

"הרופאים ביקשו מאיתנו שנדבר עם מיכאל, שנעורר אותו לתגובה. זה היה בערב, והחלטנו לומר איתו קריאת שמע על המיטה. ילד יהודי קבוע לו בדנ"א 'מודה אני' ו'שמע ישראל'. נעמדנו, אני ומיכל, וסביבנו כל הצוות הרפואי, הקרדיולוגית ומנהל טיפול נמרץ, וקראנו שמע ישראל. אחר כך שרנו את 'המלאך הגואל אותי', כמו שאנחנו שרים בכל ערב. זה היה רגע מאוד עוצמתי. מיכאל הגיב עם העפעפיים. הרופאים מאוד שמחו. הם הבינו שיש סיכוי, שיש במי לטפל".

ביום סיום השבעה לפטירת אביגיל ויעל, נפגשו ההורים עם פרופסור בבית החולים, ומשם עלו אל בית העלמין, לגילוי המצבה. "בכינו המון", משחזר שימי. "עמדנו מול קברי הבנות, וצעקתי לאביגיל, 'די, לכי כבר ותבקשי שהבנים יקומו, שיתעוררו'. הרגשתי שאני מתפרק.

"משם נסענו הביתה, להחליף את בגדי השבעה ולחזור לבית החולים. רק נכנסנו לשכונה, עוד לא הספקנו לעלות הביתה, והתקשרו מבית החולים, שנבוא מייד כי יצחק מתעורר. הוא היה אחרי הרדמה מאוד עמוקה, בניתוח להסרת מכשיר האקמו והחזרת הלב והריאות לעבודה טבעית. הפרמטרים של לחץ דם, תפקוד נשימתי ותפקודי לב הראו שיש חלון הזדמנויות להעיר אותו.

"עשינו פרסה וטסנו לבית החולים, עם בגדי השבעה. הוא התעורר, אחרי שבעה ימים בלי הכרה. מהבכי בבית הקברות עברנו לצהלות שמחה בבית החולים".

מיכאל התעורר יום אחד אחרי יצחק, בדיוק ביום שבו היתה אמורה אביגיל לחגוג את יום הולדתה הרביעי, ערב ראש חודש אדר. "משנכנס אדר מרבין בשמחה", אומר שימי. "שמחה זה ראשי תיבות של שלמה מיכאל חיים הכהן, השם המלא של מיכאל". 

בכל רגע בראיון מכוון במאי נעלם את הזרקור לכיוון אחר. פעם אלו שתי בנות חסרות, געגוע ועיניים דומעות, פעם אלה שני ילדים בריאים, שמבקשים ממאיה הצלמת שתצלם להם את היד, וקולות הצחוק שלהם עולים אל התקרה.

"אומרים שאדם צריך לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", אומר שימי, "זה קשה. את רואה אותי ככה, כשאני כבר אחרי הבכי של הבוקר. הגן של אביגיל נמצא פה ממול. כל יום ברבע לשמונה בבוקר הייתי לוקח אותן לגן. הבוקר ראיתי את הילדים יוצאים לטיול בזוגות. לא יכולתי להמשיך לנסוע. עצרתי את האוטו והתחלתי לבכות. אני לא רגשן, אבל דברים כאלה באים בלי הכנה. ראיתי את כל הבנות, עם הבגדים הוורודים והנעליים המתוקות, ואיפה אביגיל. איפה את, אביגיל.

"החסר כואב. אני מאמין בהמשכיות החיים, אבל אני גם בן אדם. עמדנו מול אביגיל לאחר פטירתה, אני ומיכל לבד. זה מה שנשאר? גוף? האמונה שאנחנו לא רק גוף, אלא שיש נשמה שנשארת לאחר המוות, עוזרת להתמודדות. נכון, הן נקברו, אבל יש משהו שממשיך. כשאתה מאמין שיש מי שמכוון את הדברים וזה לא בידינו, זה מקל.

"מצד שני, יש התמודדות. אתה לא מתכנן את זה. זה בא. לפעמים אני נזרק על המיטה של מיכאל ובוכה. השאלות של הילדים קורעות אותנו. כמה שקיבלנו הכנה של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, אנחנו נותרים ללא מענה. מיכאל שאל בליל שבת האחרון מה יותר שווה, שלא יהיו לנו ג'וקים בבית או שלא יהיו לו אחיות. הם ילדים חכמים. יש משהו בפנים שצריך לצאת. זה טוב שהם שואלים ומדברים".

"כשהבנים ערים, אני מתמקדת בהם", ממשיכה מיכל. "כשהם ישנים מתפנה פתאום מקום למה שאיבדנו. אין לי דקה ביום שהן לא עולות לנגד עיניי, יפות וטהורות כפי שהיו".

את מצליחה לישון בלילה?

"אם אנחנו לא ישנים בלילה, זה גם מהסיפורים שנחשפנו אליהם בחודש שהיינו בבית החולים. את לא רוצה להחליף פעקלאך עם אף אחד. פגשנו אישה שנשואה שלוש שנים, בלי ילדים, ויש לה סרטן ברחם. או אב לארבעה שקיבל מחלה סופנית. צריך להעריך את מה שהשם נותן. החסר שלנו כואב, אבל גם צער וסבל של אחרים תופסים מקום".

לא בקלות נעתרו שימי ומיכל לראיון. הם עשו זאת רק לאחר הוראה שקיבלו מהרב קנייבסקי, להודות לעם ישראל על התפילות הרבות. "קשה לי עם הפרסום", אומרת מיכל ומבקשת למעט בצילומים, מזכירה שנקפיד לטשטש את פני הבנים, "כי אני צריכה לשמור עליהם, לגונן עליהם ממבטים, מאמירות ברחוב. הם עברו מספיק".

הילדים עוד מתאוששים בביתם, וטרם חזרו אל הגן. החזה חבוש. נשימתו של מיכאל כבדה ושורקנית, והילוכו איטי. יצחק, הקטן ממנו בגיל וגדול ממנו בגוף, נראה מאושש יותר. בלילות הם עוברים ממיטתם אל מיטת ההורים, מבקשים הגנה.

"השבת שעברה, השבת הראשונה בבית מאז האסון, היתה קשה", אומרת מיכל. "בכל ליל שבת, כששימי היה הולך לבית הכנסת, אני הייתי נשארת בבית עם הילדים ושרה איתם את התפילות. ליעל היה תפקיד: לחלק לכל ילד סידור. כמה שהיא היתה קטנה, היא ידעה איפה הסידורים. בשבת האחרונה נשארו איתי רק שני הבנים. החיסרון צרב.

"שאלתי את שימי כמה נרות להדליק, כי אני נוהגת להדליק נרות שבת כמספר בני הבית. החלטנו שלא נוריד אור. אני אמשיך להדליק שישה נרות, גם כדי לזכור את האור שלהן וגם כדי להוסיף אור בבית".

ויש אור בבית. האהבה בוקעת מכל תנועה. עדנה, אצילות, גבהות נפש. גם הקירות זוהרים בלובן חדש, לאחר שסוידו. "התלבטנו אם מותר לצבוע את הבית במהלך שלושים ימי האבל. שאלנו רב, שאמר שזה טוב לבריאות הנפש. לא נהפוך את הבית לאתר הנצחה".

עיריית ירושלים ועמותות שונות דאגו לניקיון יסודי. במטבח הבהיר יש ערימה בלתי נתפסת של שוקולדים, חטיפים וממתקים. "הילדים יצטרכו לעבור גמילה מממתקים", אומרת מיכל, "וגם מתשומת הלב שלנו. היינו איתם 24 שעות ביממה, הם כבר שכחו איך משחקים לבד".

יצחק ומיכאל ישנים כעת בחדר אחד, החדר שבו ישנו אביגיל ויעל, שממנו פוּנה לול התינוקת. בחדרו הקודם של יצחק נערמו עשרות קופסאות ענק עם מתנות. ארבעה זוגות אופניים חדשים (שניים מהם הביא אחד הכבאים, שנכנס לבית לבצע בדיקות בטיחות), משחקי הרכבה, ספרים חדשים. המתנות הגיעו לבתי החולים מאנשים זרים. אלפי מכתבים נשלחו אל הילדים, ושקים של ציורים, מבתי ספר ומגני ילדים מכל קצווי הארץ.

ההורים מבקשים לציין במיוחד את הסיוע של עמותת "עזר מציון", שגם דאגה ללינה שלהם במשך כל התקופה ב"בית אורנית" של העמותה, ליד בית החולים שניידר.

"אלפים הגיעו לבית החולים ונתנו לנו כוח", אומרת מיכל. "תמיד השארנו מישהו מהמשפחה מחוץ לחדר לקבל את הקהל, כי לא יכולנו להשיב את פני המבקרים ריקם. אנשים באו בדמעות, נפלו על כתפינו. שאלנו את עצמנו במה זכינו. עברנו טרגדיה, אבל החיבוק והעזרה של העם הזה היו כמו קביים. ידענו שיש מי שמשתתף איתנו בצער.

"אי אפשר לתאר במילים את האהבה שקיבלנו. אוכל בלי סוף. מקומות לינה שהציעו לנו. רבנים שבאו לחזק אותנו. משחקים לילדים. יהודים מכל העולם השתתפו בתפילות מיוחדות. הגיעו לבית החולים אנשים מוונצואלה, ישר משדה התעופה, וביקשו לעודד אותנו. בבתי הכנסת בצרפת ובארה"ב תלו את שמות הילדים לתפילה. האדישות והציניות נעלמו".

שימי: "אנחנו עם אחד, וצריכים לחיות זה לצד זה, גם עם חילוקי הדעות. יום אחד הכותרת היא על משפחת גרוס, ויום אחר כך זה גיוס חרדים. ראינו בעיניים שלנו שאחדות מנצחת. אנחנו שותפים לגורל אחד, אי אפשר לקחת את זה מאיתנו. אם היו מתפללים על המשיח כמו שהתפללו על הילדים האלה, הכל היה אפשרי.

"גילינו כמה העם הזה מיוחד. הרגשנו את עם ישראל. הרגשנו שהניסים הם על־טבעיים. אין לנו ספק באפקטיביות של התפילות: ההתאוששות של הילדים היתה מטאורית. בתוך פחות משבוע הם נותקו מהמכשיר, בניגוד לתחזיות. הרופאים דיברו על חודשים של שיקום, אבל הם עוד מעט כבר חוזרים לגן. נוירולוגית, דיברו על קטסטרופה - ואין שום פגיעה נוירולוגית. לא היה לנו ספק שזה לא משהו אישי שלנו. כשהרופא ניתח את הלב של מיכאל, שאלנו אותו אם הוא מרגיש שהוא מנתח את הלב של עם ישראל.

"ולצד התפילות, אנחנו לא הזויים שלא מבינים את המציאות. פינו מלא תודה לרופאים, השליחים של הבורא, שהיו בעינינו כמלאכים. ראינו מקצועיוּת בלתי מתפשרת ואנושיות מדהימה, שעזרה לנו לצלוח את הימים האלה. הרופאים בשערי צדק הצילו את שני הילדים שלנו בלי שהם הבינו מה קורה, ומה חומר ההדברה. סגן מנהל בית החולים, ד"ר עובדיה שמש; מנהלת מחלקת טיפול נמרץ ילדים, ד"ר שרית שחרור; מנהלת מכון הקרדיולוגיה, ד"ר איריס אוסטוביץ; ורשימה ארוכה של רופאים, שקיבלו את ההחלטות הנכונות בזמן קריטי. ההצלה היתה עניין של דקות. הם הצליחו לייצב את הבנים, והיתה להם מספיק ענווה להעביר את השרביט לשניידר. התפעלנו מהפרגון ההדדי בין בתי החולים, מהעבודה המשותפת.

"אנחנו אסירי תודה להנהלת בית חולים שניידר, ובפרט למחלקת חזה ולב, למנהל היחידה לטיפול נמרץ לב, ד"ר עובדי דגן; למנהלת מכון הלב, ד"ר עינת בירק; למנתח ד"ר גבי אמיר; ולכל הרופאים והאחיות שטיפלו בילדים בחרדה ובדאגה אמיתית. אמרתי למנהל בית החולים שאני מוכן לבוא עם הילדים לכנסים של תורמים, וכל דבר לצורך בית החולים. אני מוכן שישתמשו בתמונות של האשפוז שלהם, כל מה שיעזור".

כשאני שואלת אותם לגבי המדביר, יוסי ברקן, הם עונים באצילות נפש. "אני מכירה אותו חמש שנים", מספרת מיכל, "הוא עבד איתי. יהודי ישר. אין לי ספק שלא היה כאן בדל של מזיד. מבחינתי הוא קיבל את העונש שלו משמיים, וצר לי שהוא היה השליח. על גבו יש מוות של שתי בנות, אני לא מאחלת את זה לאף אחד. מה ייתן לי שהוא יהיה בכלא?" ושימי אומר: "היתה רשלנות, אבל רשלנות מערכתית, לא של אדם אחד". 

אתם שואלים את עצמכם מה היה אילו? חוזרים בראש לשעות הראשונות אחרי ההשפעה של החומר?

שימי: "לחשוב אחורה לא יעזור. יש לנו חובה לחשוב קדימה. יהודי לא שואל לָמָה, אלא לְמַה".

אם הייתם מגיעים לשם יום לפני, אם היתה יותר ערנות בטר"ם, אולי התסריט היה שונה.

לרגע אחד, כשמזכירים את טר"ם, צל של כעס חולף על פניהם העדינות. "אפשר לדון כל אדם לכף זכות", אומר שימי, כתפיו רועדות, "אבל כשרופא בטר"ם שומע שהיתה הדברה בבית, וזה נכנס לו מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה, מה יגידו בפעם הבאה שיקרה אסון כזה? ששוב מדובר ב'מקרה נדיר' שהרופאים לא הכירו?

"אנחנו יודעים שזה מה שהקדוש ברוך הוא החליט, אבל בדרך הטבע, אולי זה היה יכול להימנע. אביגיל הידרדרה רק בדרך לבית החולים. לפני כן היא עוד היתה חיונית, פחות או יותר.

"יש בנו הרבה כעס על המערכות. אנחנו רוצים שיניחו את הדברים על השולחן, שלא יטייחו ולא יתחבאו מאחורי סיסמאות של דוברים ויחצנים. אם היה כאן זלזול בחיי אדם, צריך להסיק מסקנות. זה לא יחזיר לנו את הבנות, אבל אולי אפשר להציל חיים של אחרים.

"במדינה שלנו, עם כל ה'סמוך' והטיוח, עד שלא קורה משהו, לא בודקים דברים. אנחנו רוצים שיהיה בדק בית אמיתי - במשרד לאיכות הסביבה, במשרד הבריאות, במשרד החקלאות, בעירייה, בטר"ם, בפיקוד העורף. איפה הכשלים ואיפה הטעויות. אם צריך לרענן תקנות, שירעננו".

"ישבנו עם המשטרה ופיקוד העורף. מסרנו להם את כל החומר, את התיקים הרפואיים, שילמדו את הנושא הזה. עיכבו אותנו מלחזור הביתה, כי לא היה להם מידע על הפוספין. שלחו את הדגימות מהדירה למעבדות בארה"ב, כדי לדעת אם מותר לנו להיכנס לבית. איך נותנים לציבור גישה לחומר כזה, שאין לגביו מידע? זה נשק להשמדה המונית. אין לו ריח, והוא קטלני. מחבל יכול להניח קפסולה של החומר הזה בקניון, באוטובוס, בגן ילדים. המערכת חייבת ניעור. זו הצלת נפשות, כפשוטה".

מה אמרו לכם במשרד הבריאות?

"כל משרדי הממשלה היו איתנו בקשר, חוץ ממשרד הבריאות. אנשים כמו השר בנט, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, דרעי ואלי ישי, ועוד רבים, מצאו זמן לבוא אלינו לבית החולים, אבל שרת הבריאות, שהעניין בתחום אחריותה, לא נראתה ולא נשמעה. מה גם שהאחזקה והפיתוח של מכשיר האקמו של שניידר הם מכספי תרומות. המכשיר החיוני הזה לא נמצא בסל הבריאות! בירושלים בכלל אין מכשיר כזה.

"פונדקאות של זוגות חד־מיניים, שהשרה גרמן מקדמת, היא אולי חשובה ואולי לא, אבל בטח לא עומדת מול מכשיר כמו אקמו שמציל חיים. כשמונחת על כפות המאזניים הצלת ילד, אתה מבין שבמשרד הבריאות מתעסקים בטפל ולא בעיקר".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "המשרד אינו רוכש מכשירים רפואיים מיוחדים, משום סוג. אחריות הרכישה היא על בתי החולים (באלה הממשלתיים, לפעמים בסיוע המשרד הבריאות). כיום פרוסים ארבעה מכשירי אקמו, בבתי החולים שיבא, בילינסון, וולפסון והעמק. הפעלת מערכת אקמו מאוד מסובכת ועיקר הקושי הוא במיומנות הצוות המפעיל ושיעור כח האדם הגבוה הנחוץ 24 שעות ביממה. מדובר במספר מועט של מקרים בשנה הנזקקים לטיפול במכשירים אלה". 

אפילוג

ביום שלישי בבוקר, יום לאחר הראיון, התקשר אלי שימי מבית החולים שניידר. חיים־מיכאל אושפז שוב, בגלל סיבוך בקנה הנשימה. המשפחה עזבה שוב את הבית וחזרה ללון בחדר ב"בית אורנית".

"אדם לא יודע מה יילד יום", אמר לי שימי. "אחרי שהשתחררנו מבית החולים שאלו אותי אם צריך עדיין להתפלל עבור הילדים, ועניתי שצריך להתפלל, כדי למנוע חס ושלום את האסונות הבאים בעם ישראל. הנה, אנחנו, שכבר חשבנו שהכל מאחורינו, שוב נזקקים לסיעתא דשמיא. אנחנו מבקשים להמשיך בתפילות עבור חיים מיכאל שלמה בן מיכל.

"אנחנו מגששים בערפל של ספק, עם קרן אור של אמונה בהשם. הספק הוא כי הרופאים לא יודעים בוודאות מהי הדרך הנכונה לטפל במיכאל. עכשיו אנחנו מבינים את האיחול 'רפואה שלמה'. שהכל יהיה שלם, בלי ספיחים".