ד"ש מהמלחמה הקרה

אני ג'ק ראיין. ג'ק ראיין הוא פשוט גירסה משודרגת שלי", אמר טום קלנסי בשיחה עם קולונל חיל האוויר צ'אק הומר, שנערכה ב־2010. הומר שאל אותו אם זה נכון שתמיד רצה להיות ג'ק ראיין; התשובה, שניתנה ברבע קריצה ושלושה רבעים רצינות, מגדירה היטב את היחסים בין קלנסי הסופר לבין דמות הגיבור שיצר, ושהפך להיות חלק בלתי נפרד ממנו. סוכן הביטוח לשעבר, בעל החלומות הגדולים, הגשים את עצמו באמצעות בן דמותו הספרותי, הנועז, בעל התושייה ויכולת הניתוח הבלתי מוגבלת כמעט. בסרט החדש, שיוצא השבוע למסכים, "ג'ק ראיין: גיוס הצללים", אומר קווין קוסטנר לכריס פיין, המגלם את ראיין הנוכחי (קדמו לו אלק בולדווין, הריסון פורד ובן אפלק): "תאר באוזניי את התרחיש הכי מפחיד שלך, ותזכור שבשונה ממך, לי אין דוקטורט".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ג'ק פטריק ראיין הוא גיבור ספרותי אמריקני כל כך פופולרי, שעל שמו נוצר יקום (יוניברס) שלם - "Ryanverse" - המאגד בתוכו את כל הספרים והאירועים שהוא נמצא במרכזם. אותם ספרים, תריסר במספר, מסודרים על פי הסדר הכרונולוגי של חיי הגיבור, שהוא לא בהכרח הסדר שבו הופיעו. לדוגמה, הספר הראשון שפירסם קלנסי הוא "המרדף אחר אוקטובר האדום"; אבל בסדר הכרונולוגי של היוניברס של ראיין, הוא רק הרביעי במספר (אחרי "ללא חרטה", "משחקים פטריוטיים" ו"ארנב אדום"). ראיין עצמו מתפתח מחוקר זוטר ב־CIA עד למשרת נשיא ארה"ב, ובנו, ג'ק ג'וניור, תופס את מקומו כאנליסט בסוכנות הביון. בתוך היוניברס של ראיין יש גם סוכן נוסף ששמו ג'ון קלארק, המופיע בחלק מהספרים (לראשונה ב"הקרדינל מהקרמלין"), שקלנסי הגדיר בתור "הצד האפל של ראיין", ודמותו כוחנית ופיזית בהרבה.

ראיין הוא בן ראוי למשפחה שבה דמויות דוגמת איתן האנט (מסידרת "משימה בלתי אפשרית") וג'ייסון בורן (מסידרת "זהות כפולה/אבודה/במלכודת"), גיבורו של רוברט לדלום. כמוהם, הוא בעל יכולות שכליות וגופניות יוצאות דופן, והוא מחלץ את ארה"ב, ולעיתים את העולם, מסכנה גדולה. אבל שני הבדלים עיקריים מייחדים אותו: ראשית, המקור שלו הוא אקדמי; הוא אנליסט שאמור לנתח דיווחי מודיעין ולנפק הערכות מצב, והוא מוצא את עצמו מסובך בעלילות ג'יימס בונדיות שלא ביקש לעצמו. בורן והאנט, לעומתו, הם סוכני שדה מיומנים, חיות שטח.

ושנית, ג'ק ראיין הוא נער הפוסטר של הפטריוטיות האמריקנית. גם האנט ובורן הם סוג של פטריוטים, אבל הם אינדיבידואליסטים, שעסוקים בחלק נכבד מהזמן בהצלת עורם, ואגב כך עושים את הדבר הנכון. ב"משימה בלתי אפשרית", ובוודאי בסידרת "זהות", בארגון ששולח את סוכניו למשימה יש בוגדים, ומי שנחשבו לטובים מחליפים זהות ומתגלים כרעים. אצל ג'ק ראיין זה לא קורה. הוא שייך ל־CIA, הטובים נשארים טובים עד הסוף והרעים נשארים רעים. מהבחינה הזאת, השורשים של ראיין מגיעים, אם תרצו, עד סופרמן - שנאבק עבור "אמת, צדק ואורח החיים האמריקני". עבור סופרמן, וגם עבור ראיין, אלו אמיתות מוחלטות.

וכך גם עבור טום קלנסי, שהלך לעולמו ב־1 באוקטובר האחרון, בגיל 66, והגדיר את עצמו ללא הסתייגויות כפטריוט אמריקני. בראיון שנתן לפני כמה שנים ל"אקדמיית ההישגים", עמותה וושינגטונית שמעניקה אותות הצטיינות למובילים בתחומים שונים (למשל סטיב ג'ובס, מיכאיל גורבצ'וב, ניל ארמסטרונג, ביל קלינטון וגם, כמה לא מפתיע, שמעון פרס), אמר קלנסי: "החדשות הטובות הן שכוחות האור תמיד מביסים את כוחות החושך... הסיבה שארה"ב גברה, עקרונית, על בריה"מ, היא שחירות ודמוקרטיה, כשיטה פוליטית וכלכלית, יעילות הרבה יותר מדיקטטורה".

טנק ממלחמת העולם השנייה בחצר האחוזה של קלנסי. צילום: אי. פי

רייגן כמקדם מכירות

תומאס ליאו קלנסי ג'וניור נולד, חי ומת במדינת מרילנד שבארה"ב. הוא נולד בבולטימור באפריל 1947, ילד סנדוויץ' של פקיד דואר וזבנית, שחסכו סנט לסנט כדי לאפשר לו לימודים גבוהים. בקולג' רכש תואר בספרות אנגלית. עם תום לימודיו ב־1969 ניסה להתנדב לשירות צבאי, אך נפסל בשל בעיות ראייה. באותה שנה נשא לאישה את אשתו הראשונה, וונדה תומס, שממנה יש לו ארבעה ילדים.

הוא החל לעבוד כסוכן ביטוח, וב־1980 אף רכש את סוכנות הביטוח שבה עבד. כבעל הבית של הסוכנות עמד לרשות קלנסי, כנראה, קצת יותר זמן פנוי. למזלו - ויש שיאמרו למזלם של חובבי המותחנים - הוא ניצל את הזמן הזה לכתיבת "המרדף אחר אוקטובר האדום". ב־1984 הוא סיים את הכתיבה ופנה להוצאה לאור של הצי כדי לעניין אותה בפרסומו. המו"ל ביקש ממנו להוציא מכתב היד כ־100 עמודים של פרטים טכניים, כדי לאפשר את הוצאתו לאור. 

הספר מספר על מפקד של צוללת גרעינית סובייטית (ששמה "אוקטובר האדום"), שמחליט להשתמש בצוללת כדי לערוק למערב. על פני יותר מ־400 עמודים מתנהל מרדף תת־ימי עוצר נשימה אחר הצוללת, כשהסובייטים עושים כל מאמץ כדי להטביעה, והאמריקנים, המבינים (בזכותו של ג'ק ראיין) שהיא מבקשת לערוק ולא לתקוף, מנסים להצילה. 

קלנסי מכר את הזכויות תמורת 5,000 דולר בלבד, אבל הספר זכה להערה אוהדת של הנשיא רייגן ("מעשייה כלבבי!"), שאהב מאוד את הספר ואפילו הזמין את קלנסי ואת אשתו לביקור בבית הלבן. הערת האגב של רייגן הזניקה את המכירות ל־300 אלף עותקים בכריכה קשה ועוד כ־2 מיליון בגירסת הכריכה הרכה.

"אוקטובר האדום" פיצח את ז'אנר ספרי הריגול המודרניים ויצר ז'אנר חדש של מותחנים, שזכה לכינוי "טכנו־מותחן" ("Techno Thriller"). כבר לאחר ספר הביכורים זכה קלנסי למחמאות גדולות על הדיוק הטכני והמבצעי של הסיפור - עד כדי כך שקצינים בכירים בצי האמריקני ביקשו להיפגש עימו, והוא הפך בן בית בחוגים צבאיים.

הטכנו־מותחנים שלו הם מזיגה יוצאת דופן בין מתח, ריגול ומזימות בינלאומיות, לבין פירוט טכנולוגי מדהים של אמצעים ומערכות נשק, ומעוגנים היטב באווירת התקופה, שהשפיעה על קלנסי יותר מכל: שלהי המלחמה הקרה. גם ג'ון לה־קארה, גאון בזכות עצמו, כתב יצירות רבות על התקופה הזו ("המרגל שחזר מהכפור", סידרת "סמיילי"), אבל הוא בחר לעמת את גיבוריו עם הרשעות והכסילות של המערכות הפועלות בתחום הריגול; ההתייחסות שלו לטכנולוגיה היתה בסיסית ביותר. בספרו האחרון, "האמת השברירית", אביזר המפתח הטכנולוגי הוא טייפ סלילים. 

קלנסי, לעומתו, הדגיש מאוד את הפן הטכנולוגי ואת תהליכי קבלת ההחלטות המתרחשים במנגנוני הריגול והביטחון. אצלו, אלוהים באמת נמצא בפרטים הקטנים. הוא כתב מתוך ידע אנציקלופדי עצום והבנה מעמיקה של התהליכים, ואפילו ניסיון מעשי. "אני באמת נהגתי בטנק M-1 ויריתי בתותח", סיפר בגאווה.

תיאוריו היו כה מדויקים ומפורטים, עד שלפחות פעם אחת הוא נקרא לחקירה על ידי השלטונות, שרצו לברר מהיכן שאב את כל הידע שעליו נשענים ספריו. אולם בראיון שנתן לפני עשור ל־CNN הוא התחייב כי לעולם לא יחשוף בספריו פרטים חסויים או סודות שיפגעו בביטחון הלאומי של ארה"ב.

לארי בונד, שותפו של קלנסי לכתיבת אחד הספרים הפופולריים, "סערה אדומה עולה" (1986), שבו מתוארת מלחמת עולם שלישית שפורצת בין ארה"ב לבריה"מ (עם נשק קונבנציונלי בלבד), טען כי המונח הנכון יותר לז'אנר הוא "מותחן צבאי". "אני לא אוהב את ההתמקדות בטכנולוגיה", אמר. "זה נוצץ וקוּל, אבל הטכנולוגיה נמצאת כאן מאותה סיבה שנמצאים סוסים במערבונים".

גם קלנסי עצמו סבר שהודבקה לו תדמית טכנולוגית מוגזמת. "טכנולוגיה היא רק מילה נרדפת לכלי, לחפץ. אנשים משתמשים בכלים, ואני לא כותב על חפצים; אני כותב על אנשים. את הספרים קונים אנשים ולא חפצים... אנשים קונים את הספרים שלי בגלל הדמויות, לא בגלל הטכנולוגיה".

למרות זאת התגאה לספר שעיתונאים שמתחו עליו ביקורת בשל העיסוק הנרחב בטכנולוגיה בספריו, התקשרו אליו אחרי מלחמת המפרץ כדי להודות באוזניו שהמערכות שתיאר בצורה כל כך מפורטת ומדויקת אכן עובדות. "ודאי שהן עובדות", אמר להם קלנסי, "אחרת לא הייתי מכניס אותן לספריי".

במיוחד התגאה בבחורים המצוינים, שהפעילו את הציוד המתקדם: "לובשי המדים שלנו, שם בעיראק, היו הטובים שבטובים. הגיע הזמן שיכירו בצעירים שלנו כפי שמגיע להם: בכישרונם, בחוכמתם, במסירותם, ומעל הכל - במקצוענותם".

קווין קוסטנר וכריס פיין, מתוך הסרט "ג'ק ראיין: גיוס הצללים". צילום:  אי. פי

חזה את אסון התאומים

עם השנים צבר קלנסי הון רב. הוא עבר להתגורר עם משפחתו באחוזה ענקית בת 24 חדרים בקאלבר קאונטי, מרילנד, ששימשה בעבר מחנה קיץ. בהיותו חובב נלהב של כלי נשק, הפך חלק ממרתף הבית למטווח משוכלל. בחצר האחוזה הציב טנק "שרמן" אמיתי, שריד ממלחמת העולם השנייה. הוא היה חלק מקבוצה שרכשה את קבוצת הבייסבול "בולטימור אוריאולס" ועמד על סף רכישת קבוצת הפוטבול "מינסוטה ויקינגס", אך העיסקה לא יצאה אל הפועל.

לא כולם אהבו אותו. באחד הראיונות המפורסמים והנשכניים עימו, שערך ב־1993 פטר קרלסון מה"וושינגטון פוסט", תיאר הכתב את הגעתו לאחוזה: "פטרסון (הכינוי שהדביק קרלסון לעצמו, כדי לדמות גיבור א־לה־קלנסי) בא לתחקר את טום קלנסי, סופר טכנו מותחנים רב־מכר, מולטי־מיליונר, חובב כלי ירייה, חברם של נשיאים רפובליקנים, סחבק של בכירי ה־FBI והצבא, בעלים כאילו מקצועי של קבוצות ספורט, חצי כאילו פוליטיקאי... ומומחה מטעם עצמו לביטחון לאומי, למדיניות בינלאומית וכמעט לכל דבר אחר". 

אחרי התיאור הלעגני הזה, בא תיאור מזלזל של הספרים: "באיטיות, כשהם מצייתים לפקודה חשמלית שהגיעה מתוך האחוזה, השערים נפתחו. פטרסון הכניס את הפלימות' 1991 שלו להילוך ולחץ על דוושת הדלק, מה שגרם לתערובת דלק ואוויר לזרום לתוך מנוע השלושה ליטרים, שישה צילינדרים. התערובת נשרפה וגרמה לשש הבוכנות לנוע למעלה ולמטה, כשהן מסובבות את גל ההינע, שהעביר את הכוח לגלגלים הקדמיים שהסתובבו והזניקו את המכונית קדימה. זהו בדיוק המידע הטכני הלא־רלוונטי שקלנסי מתעקש למלא בו את ספריו, כשהוא מנפח אותם לממדים שיכולים לגרום נזק רציני לכל רגל שהם ייפלו עליה, ולגרום לקורא הנבון לחשוד שהגיבורים האמיתיים הם המכונות, ולא בני האדם". אתם קולטים את התמונה.

מאז 1984 ועד מותו כתב קלנסי 31 ספרים - 20 רומנים ו־11 ספרי עיון. 17 מהם כיכבו במקום הראשון ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". עבור ספרו "ללא חרטה", שפורסם ב־1993, קיבל מקדמה בגובה 14-13 מיליון דולר - המקדמה הגבוהה ביותר ששולמה עד אז לסופר. עד היום הודפסו לא פחות מ־100 מיליון עותקים מספריו.

אף שהתקשה לבלוט בעידן הרב־תרבותי המודרני של קלינטון ואובאמה, קלאסיקות המתח והריגול של קלנסי עדיין נמכרו היטב גם בעשור השני של שנות האלפיים. הוא זיהה במדויק את מוקדי המתח בעולם, גם זה שלאחר המלחמה הקרה, ורקם סביבם את עלילותיו. כך, למשל, כתב על מלחמות הסמים בקולומביה ("סכנה ברורה ומיידית", 1989), איי הסכסוך של סין (SSN", 1996"), התנקשות באפיפיור ("ארנב אדום", 2002) ועוד. בספר האחרון, "Command Authority", שיצא לאור לפני כשלושה חודשים, מייד לאחר מותו, סוגר קלנסי מעגל ומעמת שוב את ראיין, כנשיא, עם הנשיא החדש בקרמלין, הצופן בעברו סוד אפל.

הקריאה בספריו של קלנסי מזכירה צפייה בתוכניות אקטואליה ארוכות - על אירוע שלא התרחש. המגזין "טיים" בחר להראות, באחד מגיליונותיו, כיצד חזה קלנסי בספריו אירועים חשובים מראש; הבולט שבהם הוא אסון התאומים. ב"חוב של כבוד", שראה אור בעברית בשנת 1995, הוא מתאר טייס יפני שמרסק בואינג 747 אל תוך בניין הקפיטול, והורג את הנשיא ומרבית חברי הקונגרס.

בגלל התיאור, שהיה דומה למה שהתרחש במציאות, רואיין קלנסי בהרחבה ברשתות הטלוויזיה ביום קריסת המגדלים ב־2001. בראיון ב־CNN הוא פסל את ההנחה שהפיגוע בוצע על ידי קיצונים מוסלמים, וטען ש"האיסלאם אוסר להתאבד". 

אירוע נוסף שחזה לפני שאירע במציאות מופיע דווקא באחד ממשחקי הווידאו שקלנסי תיסרט. בשנת 2001 הוא המציא משחק שבו גאורגיה ורוסיה נכנסות לעימות צבאי חריף בשנת 2008. בקיץ 2008 אכן פרצה מלחמה בין שתי המדינות.

"המרדף אחר אוקטובר האדום". צילום: אי. פי

אמריקה השמרנית והלבנה

ב־1995 נפרד קלנסי מאשתו, לאחר 26 שנים יחד. ב־1999 התחתן בשנית עם העיתונאית אלכסנדרה מארי ליואלן, שחיה לצידו עד יום מותו, וממנה יש לו בת אחת.

כיאה לסופר מותחנים, גם מותו של קלנסי אפוף מסתורין, ועד עצם הרגע הזה לא נמסרה שום סיבה רשמית - מה שפתח סידרה ארוכה של תיאוריות קונספירציה, כולל טענה שנרצח בגלל שעמד על סף חשיפת סודות מביכים.

לטוב ולרע, הוא היה הסופר של אמריקה השמרנית והלבנה, רפובליקני אולטימטיבי. בראיונות שהעניק הילל את רונלד רייגן וג'ורג' בוש, את סגן הנשיא דן קווייל ואת אוליבר נורת' (מגיבורי שערוריית איראנגייט). מצד שני, הוא לא סבל את הנשיא קלינטון, את סגן הנשיא ג'ו ביידן, את שר ההגנה לשעבר דונלד רמספלד, את משפחת קנדי, עיתונאים, סוכנויות ממשלתיות, ליברלים, נאס"א, פציפיסטים, שחקנים ובמאים. גם את ישראל לא אהב.

ישראל כיכבה באחד מספריו הבולטים, שהפך גם לסרט (האחרון בסידרה עד כה) - "כל הפחדים כולם". הוא עסק, כמה אקטואלי, בפצצה גרעינית ישראלית שהולכת לאיבוד במלחמת יום הכיפורים ומתגלגלת, שנים אחר כך, לידיה של קבוצת טרוריסטים מוסלמים. אלה חודרים לארה"ב ומפוצצים את הפצצה בזמן משחק פוטבול, במטרה להצית עימות מסוכן בין ארה"ב לרוסיה.

הספר יצא לאור עוד ב־1991, אבל הגיע למסכים רק בשנת 2002. למרות הקירבה ההיסטורית לאירועי 11 בספטמבר, הוחלפו בסרט הטרוריסטים המוסלמים באיש עסקים אוסטרי ניאו־נאצי, שמעוניין לגרום למלחמת עולם בין ארה"ב לרוסיה כנקמה על תבוסת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. החלטה תמוהה משהו, מכוסה בעלה תאנה של תקינות פוליטית, שאינה מעידה על אומץ רב מצד אולפני הוליווד.

ככלל, קלנסי לא אהב את העיבודים ההוליוודיים לספריו. "בהוליווד לא יכולים להרשות לעצמם אותי ככותב תסריטים", אמר בראיון, "ולכן הם משלמים למישהו מיליון דולר כדי לייצר חתיכת חרא". למרות זאת, הסרטים זכו להצלחה קופתית נאה, לא מעט הודות לליהוקים מעולים: שון קונרי היה מפקד הצוללת הרוסי ב"אוקטובר האדום" מול אלק בולדווין כג'ק ראיין; הריסון פורד שיחק את ראיין ב"משחקים פטריוטיים" וב"סכנה ברורה ומיידית"; ובן אפלק גילם את הדמות ב"כל הפחדים כולם".

יותר מעשור אחרי הפקת הסרט האחרון בסידרה הלכה הוליווד צעד נוסף קדימה: "גיוס הצללים" כבר אינו מבוסס על ספר של קלנסי, אלא רק על הדמויות שאותן יצר, ובייחוד ג'ק ראיין ובת זוגו (לימים אשתו) קאתי. המסלול של ראיין הקולנועי מתרחק מהמסלול הספרותי: הסרט מתחיל ב־11 בספטמבר 2001, כשג'ק הנער עד לנפילת התאומים. הוא ממשיך בתיאור פציעתו באפגניסטן, עשר שנים אחר כך, ובגיוסו ל־CIA לאחר החלמתו. בזמן ההחלמה הוא פוגש בקאתי. שלוש שנים קדימה - בימינו אנו, ג'ק נשלח למוסקבה כדי לבדוק התנהגות מוזרה של תאגיד, שאיתו משתף ה־CIA פעולה. הבימוי של קנת בראנה (שגם משחק בתפקיד ראש התאגיד), בדומה לתסריט, הוא יותר קלנסי מקלנסי: סופר־שמרני, צפוי ולא מעורר הזדהות. סרט ההמשך כבר בדרך.

aharonl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו