ב־12 בספטמבר 1946 נפל דבר בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב. ביום זה, בנאום דרמטי שנשא בהיכל הספורט המיתולוגי של ניו יורק (מדיסון סקוור גארדן), ניתק עצמו הנרי וואלאס, שר המסחר בממשלו של הנשיא הארי טרומן, מן הזרם המרכזי בחשיבה האמריקנית בת זמנו. זרם זה, שהתגבש בעקבות המתקפה היפנית על פרל הארבור, שניחתה על האומה האמריקנית השאננה בהפתעה ב־7 בדצמבר 1941, השיק עידן חדש של מעורבות צבאית ומדינית גוברת מצידה של מעצמת העל, בכל חלקיה ומרחביה של המערכת הבינלאומית. זאת, כדי להבטיח שמאזן הכוחות הגלובלי לא יופר, ושארה"ב תצליח במשימתה לסכל כל ניסיון לקעקע את יסודותיו של הסדר העולמי, שהתהווה ועוצב עם תום מלחמת העולם השנייה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בנאומו יצא וואלאס חוצץ נגד ההנחה שהדוד סם אמור לשאת על כתפיו את נטל ההתמודדות עם אתגרים וסכנות בכל אתר ואתר, ובה בשעה להעניק סיוע, תמיכה והשראה לבעלות ברית. הכוונה היתה במיוחד למדינות קטנות, שמצאו עצמן בצילם של איומים ישירים או עקיפים.
את מקומה של דוקטרינת הבלימה, אל מול כל ניסיון לערער את היציבות, במיוחד באזורים שהוגדרו כחיוניים מבחינה צבאית או מדינית לביטחונן ולרווחתן של ארה"ב ושל שותפותיה מעבר לים, תפסה בנאום ה"מדיסון סקוור גארדן" גישה מינימליסטית ומתבדלת. גישה זו צימצמה דרמטית את היקפה הלגיטימי של המעורבות האמריקנית מעבר לים בעידן שלאחר תום המלחמה.
לשיטתו של וואלאס, על הממשל להתמקד בהגנה על הבית ובביצור מעמדה של ארה"ב בחצר האחורית שלה, ברוח "דוקטרינת מונרו" משנת 1823, ותו לא. זאת, תוך כדי הימנעות מצעדי בלימה או ענישה כלשהם, לנוכח מאמציה של בריה"מ ושל מדינות הלוויין שלה לשנות את הסטטוס־קוו הטריטוריאלי. עם זאת סייג וואלאס את דבריו, וקבע כי הגישה תשתנה אם יתקיים איום מוחשי על ביטחונה של ארה"ב ועל אינטרסים אמריקניים חיוניים.
למרות רהיטותו של הנאום, ולמרות שעלה ממנו מסר ששיקף, לכאורה, תחושת עייפות ומיצוי בציבור האמריקני לאחר שנים של מלחמה והקרבה, התברר בתוך ימים מעטים שקריאתו של וואלאס לא זכתה להד ולגיבוי של ממש בזירה הפוליטית הפנימית. הרעיון להתכנס בתוככי המרחב האמריקני ולשוב במנהרת הזמן לעידן הבדלנות של שנות ה־20 וה־30, לא סחף.
ולא זו בלבד. הנשיא טרומן נותר נחוש למנוע את התמוטטותם של המשטרים הפרו־מערביים ביוון ובטורקיה (באמצעות "דוקטרינת טרומן" ממארס 1947, שהעניקה סיוע צבאי למדינות אלה), ובמקביל אף פעל לגיבוש "תוכנית מרשל" השאפתנית, לשיקומה הכלכלי של מערב אירופה.
ובאשר לוואלאס עצמו - לא חלפו אלא שמונה ימים בלבד מאז עלה על דוכן הנואמים במדיסון סקוור גארדן, ושר המסחר רב המוניטין נאלץ להתפטר מתפקידו, ועד מהרה פרש משורות המפלגה הדמוקרטית. ניסיונו לאתגר משמאל את טרומן בבחירות לנשיאות ב־1948, כמועמדה של "המפלגה הפרוגרסיבית", נסתיים בכישלון צורב, כאשר זכה רק ב־2.4 אחוזים מכלל קולות הבוחרים.
על בטוח
67 שנים לאחר אפיזודה זו, נראה כי מאמציו של שר המסחר וואלאס לשכנע את דעת הקהל ואת הממשל להתנער מאחריות לגורלם של בעלי ברית ולעלות על נתיב הנסיגה וההסתגרות בד' אמותיה של אמריקה, זוכים כעת לעדנה ולאוזן קשבת בבית הלבן. התנהלותו של הנשיא הנוכחי, ברק אובאמה, בחודשיים האחרונים, הן בהקשר הסורי והן בהקשר האיראני, מעידה כי פניו למימוש בפועל של החלום הבדלני של וואלאס.
את האימפריה הטוטליטרית של יוסף סטלין (שבשנת 1949 הפכה למעצמה גרעינית) מחליפה טהרן המהפכנית, שזוכה ליד המושטת לפיוס היסטורי, ידו של אובאמה. איראן נותרה מדינת סף גרעינית גם לאחר "הסכם ז'נבה", תוך כדי שהיא נהנית מכרסום במערך הסנקציות הכלכליות המקיפות, שגובשו והוצאו אל הפועל בעמל רב.
משאלת הלב של וואלאס, שלא תורגמה למהלכים מדיניים כלשהם בעידן המלחמה הקרה, קורמת עור וגידים בימים אלה. יש בה כדי לשנות מיסודו את מבנה המערכת הבינלאומית בת זמננו ואת חלוקת העוצמה שבין נדבכיה המרכזיים. במיוחד אמורים הדברים לגבי הרצף האחרון של החלטות נשיאותיות, המעידות על עייפות החומר ועל היעדר נכונות מצידה של ארה"ב להמשיך ולעצב את הסביבה הגלובלית כמעצמת־על הגמונית.
ואכן, חוט של המשכיות מוביל ממלחמת האזרחים בלוב (שבמהלכה "הובילה" ארה"ב מאחור את המערכה כנגד מועמר קדאפי), דרך המהלומה שלא ניחתה על משטרו של בשאר אסד לאחר שטבח בבני עמו בנשק כימי (וחצה בכך את כל הקווים האדומים שהיתווה מראש אובאמה), וכלה בשאיפה היוקדת להגיע להסכם הביניים עם איראן, ויהיו תנאיו ומרכיביו אשר יהיו. כל המהלכים הללו, בדומה לאשכול שלם של החלטות ופעולות שקדמו להם, נגזרו מאותה מערכת אמונות של וואלאס ב־1946, שבטבורה החשש להתעמת עם אתגרים. הכמיהה הנואשת אחר מפלט ומזור משאון החיים והמחויבויות הבינלאומיות, באמצעות בריחה מבוהלת אל תוך הבית פנימה, ברורה וחסרת מעצורים.
אובאמה, שמלכתחילה העניק עדיפות וראשוניות לסוגיות בנושאי כלכלה, רווחה וחברה, ושמעל לכל ביקש להתנתק ממורשתו הלוחמנית של קודמו בבית הלבן, ג'ורג' בוש הבן, הגיע כעת לישורת האחרונה במירוץ למימוש מסכת אמונותיו. שכן בתוך שנה הוא עתיד להפוך לברווז צולע ובלתי אפקטיבי (לקראת תחילת הקמפיין לבחירות לנשיאות ב־2016, אז ייבחר יורשו).
העובדה שארה"ב מתקרבת כיום בצעדי ענק לעצמאות אנרגטית, בלי שתהיה עוד נתונה לחסדיהם של מלכים ונסיכים מזירת המפרץ, היא תמריץ נוסף עבור אובאמה להאיץ את תהליך התנתקותה החד־צדדית של ארה"ב מן המרחב המזרח־תיכוני. הוא שקט ויודע שפעולה זו תיעשה בלי שהדבר יפגע אנושות באינטרסים כלכליים חיוניים.
בדלנות, מעורבות, בדלנות
אם במשבר הסורי האחרון החזירו מחדליה של וושינגטון את נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, למרכז הבמה המזרח־תיכונית, ותרמו בכך להפיכתו למתווך על ורב־השפעה, תוצאותיו המיידיות של משבר הגרעין עלולות להיות שדרוג מעמדה והשפעתה של איראן. אם וכאשר, זה יקרה על חשבון הציר הפרו־מערבי באזור, ובמיוחד בחזית המפרץ.
אירוניה לא מעטה טמונה בעובדה שבראשית דרכו בבית הלבן אובאמה הוא שביקש לכונן קואליציה סונית רחבה ומגובשת, שתבטיח את היציבות הזירתית אל מול האיום האיראני, בעקבות השלמתה של הנסיגה האמריקנית הצפויה מחזית עיראק. היום, חמש שנים לאחר שהושקה, נעלמה ונאלמה יוזמה זו. את מקומה תפס החיזור הגורלי אחרי הנשיא חסן רוחאני, שהניב את "הסכם ז'נבה" למגינת ליבו ולאכזבתו המרה של הכתר הסעודי ושל שותפיו, הן בחזית המפרץ והן בקהיר.
אין כמובן להסיק מכל האמור לעיל שכל פעולותיה ומהלכיה האסטרטגיים והצבאיים של ארה"ב, מאז כינונה של ההוויה הדו־קוטבית, היו מוצלחים ואפקטיביים. כך, למשל, שגה ממשל טרומן קשות כשהחליט להרחיב את המלחמה בקוריאה, והביא במחדליו להתערבותה הרת האסון של סין הקומוניסטית במערכה. גם המלחמה המסלימה בווייטנאם הפכה לטרגדיה אמריקנית, שיצרה שסע חברתי עמוק והצמיחה טראומה שטרם נמוגה כליל מהזיכרון הקולקטיבי.
אותם דברים אמורים גם בזיקה למלחמת עיראק השנייה, שפרצה ב־2003 והובילה את ממשל בוש הבן אל נתיב חסר מוצא ותוחלת. עם זאת, וחרף המחדלים הלא מעטים שליוו כצל קודר את מצעד המעורבות וההתערבות האמריקנית, אין להתעלם מן התוצאות המבורכות הרבות, שצמחו בעקבות הפיכתה למעצמת־על פעילה.
בעוד במהלך שני העשורים שהפרידו בין שתי מלחמות העולם, העדיפה אמריקה הבדלנית לשבת על הגדר ולהשקיף מנגד על תהליך התעצמותה מהלך האימים של גרמניה הנאצית, שונים היו הדברים לאחר שסיוט "הרייך בן אלף השנים" הגיע סוף סוף אל קיצו.
ואכן, מאז שנדמו התותחים ב־1945 ועד לתקופת כהונתו השנייה של אובאמה, מילא הגוליבר האמריקני תפקיד חיוני ומכריע לא רק בשיקומה הכלכלי של אירופה המרוסקת (כאמור, "תוכנית מרשל" מיוני 1947), אלא גם בייצובה של המערכת הבינלאומית אל מול שלל האתגרים שניצבו בדרכה.
כך, למשל, הצליחה הרכבת האווירית, שאורגנה בקיץ 1948 על ידי טרומן (ועל ידי ראש הממשלה הבריטי קלמנט אטלי), להעביר למערב ברלין הנצורה אספקה חיונית במשך כשנה, וכן להקרין דימוי של נחישות ומחויבות להגן על המובלעת המערבית שבתוככי אזור הכיבוש הסובייטי.
13 שנים מאוחר יותר הנשיא ג'ון קנדי פעל אף הוא בנחרצות וללא פשרות, כדי להבטיח שמעמדו של המערב בברלין לא יועמד בסכנה, וזאת לאחר הקמתה של החומה באזור הכיבוש המזרחי. בין היתר, בשם מטרה זו שיגר קנדי כוח קרבי מגרמניה המערבית לברלין המערבית.
יתרה מזאת, בצד ההתייצבות לצידם של שותפים במצוקה ובעיתות משבר, הפעילו ממשלי ארה"ב מגוון רחב של אמצעים כלכליים וטכנולוגיים מגוונים, שנועדו להשפיע על הרקמה החברתית ולעודד תהליכי צמיחה, מודרניזציה ומעבר לכלכלת שוק, בחלקים נרחבים של העולם השלישי. כך נשאו עימם את בשורת הטכנולוגיה האמריקנית אל רחבי אסיה, המזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית. בראשית שנות ה־60, למשל, הגדיל הנשיא קנדי מאוד את משלוח העודפים החקלאיים במסגרת התוכנית "מזון למען השלום". הוא הקים את חיל השלום, שבמסגרתו שוגרו מתנדבים למוקדי עוני ומצוקה ברחבי העולם השלישי, כדי להעניק שירותי חינוך וסיוע טכני.
גם אם חלק מיוזמות אלה נועדו לקדם יעדים פוליטיים ואסטרטגיים מובהקים, אין להמעיט בחשיבותן ובערכן הכלכלי והחברתי. היום, לעומת זאת, על רקע רוח הבדלנות המנשבת מן הבית הלבן, נראה שאפשר לסתום את הגולל על העידן שבו מילאו ממשלי ארה"ב תפקיד מרכזי כל כך בשיקומה הכלכלי של הסביבה הבינלאומית.
מפנים את המקום
כאמור, חלומו הנשכח של שר המסחר וואלאס הולך ומתממש לנגד עינינו, גם אם לא בהקשרו המקורי. את מקומה של ארה"ב כמעצמת־על, כקודקודה של הפירמידה העולמית, תופסת כעת ארה"ב אחרת. ישות חדשה, שמ־2009 מתכחשת יותר ויותר לחובתה להנהיג ולשרטט בבירור את הקווים האדומים, האמורים להפריד בין המרחב המותר לזה האסור.
כך עדים אנו גם להקפדה יתרה על דפוס פעולה רב־צדדי במדיניות החוץ והביטחון של אובאמה, וזאת תוך כדי הימנעות ממהלכים חד־צדדיים, שאפיינו שוב ושוב את התנהלותה של ארה"ב במהלך כהונותיהם של רוב נשיאיה. את מקומם ירש דפוס שבא לכלל ביטוי הן בזיקה למלחמת האזרחים בלוב והן בזיקה למשבר הגרעין האיראני.
הקפדה יתרה זו על פעילות בתוך מסגרות רב־צדדיות (שיש בהן כדי לצמצם את מרחב התמרון האמריקני), המלווה בחשש עמוק מפני "הסתבכות" נוספת נוסח וייטנאם, עיראק או אפגניסטן, הפכה את הענק האמריקני לנמר של נייר, ולא מכורח כי אם מתשישות ומחולשת הדעת.
כך גם נפתח השער עבור כוחות ושחקנים אחרים, דוגמת רוסיה, שרק לפני כשני עשורים ירדה לכאורה ממרבית נכסיה, וכעת יכולה לחזור ולהיכנס למגרש המעצמתי כטוענת לכתר. בד בבד נוסחה מחדש החשיבה הדוקטרינרית הרשמית, המתמקדת עתה באופן בלעדי כמעט באתגר הסיני - כמקור לאיום עתידי על ביטחונה של ארה"ב (ומחייבת הקרנת עוצמה זירתית). במקביל ממזערת ארה"ב מוקדי סכנה פוטנציאליים אחרים.
התוצאה המצטברת מהלכי רוח אלה ומקווי המדיניות הנגזרים מהם מצביעה, אפוא, על סיומו של העידן האמריקני ועל התממשות חזונו של הנרי וואלאס במציאות העכשווית. מדובר, כמובן, בתהליך מדאיג ומעורר חרדה. הוואקום שנוצר עלול להביא להתחזקות כוחות שערכי הדמוקרטיה והיציבות אינם נר לרגליהם. בנוסף, עלולים גם להישחק חוקי המשחק הבינלאומי, שעוצבו וגובשו בהשראת ההגמון האמריקני, כשזה היה בשיא כוחו. כתוצאה מכך קיימת האפשרות שיורחבו שולי העמימות ואי הוודאות, האפורים ממילא, ועוטפים את המערכת כולה.
לפני כ־100 שנים עברה ארה"ב מהפך גורלי, מקוטב המעורבות הצבאית במלחמת העולם הראשונה (שחרתה על דגלה את חזון כינונו של סדר חדש ודמוקרטי באירופה), אל עבר קוטב ההסתגרות והבדלנות, ששיקף את אכזבתה ותסכולה של האומה על רקע התנפצותו של החלום על קרקע המציאות המרדנית.
נשאלות השאלות, האם תנועתה הנוכחית של המטוטלת מן הקוטב המתערב - שבו עגנה מאז הפכה למעצמת־על - אל עבר הקוטב הבדלני, תצמיח גם הפעם תוצאה הרסנית? האם היא תעלה מן האוב את זכר העבר, ובמיוחד את העובדה שהתכחשה לכורח להתייצב לצידן של שותפותיה האירופיות אל מול הסופה שאיימה למוטט את הסדר הקיים? והאם, תיענה לאתגר, רק כשתמעד תחת איום מוחשי?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו