משהו טוב קורה בספרות העברית, או לפחות בשיח סביבה: סופרים, מבקרים ומו"לים, ברשתות החברתיות ועל גבי העיתונים, מתווכחים ודנים באפשרות הפריצה של גבולות הריאליזם הנוקשים, אותם גבולות שהכתיבו את תוכנה ומיקומה של העלילה, את שפתה וצורניותה, הפרידו באופן מלאכותי בין מרכז ושוליים והסתגרו בפני המגמות בספרות העולמית, שבה הריאליזם מתחדש ומתגוון ללא הרף.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לרנסנס המבורך הזה בינתיים יש נציגים ספורים מתוך הדור הצעיר; אחת המעניינות שבהם היא יערה שחורי, שספרה "שנות החלב", הכולל שלוש נובלות וסיפור, יצא לאחרונה בהוצאת כתר.
שחורי היא אף משוררת (ספר שיריה "אצבע, שן, כנף" פורסם בהוצאת עם עובד) והדבר ניכר גם בפרוזה שלה, שהיא ויזואלית ומוסיקלית כאחת, ושלה סגנון מגובש ומובהק. עם התמשכות הקריאה מתגלעים באותו מרקם סמיך מגוון של ניואנסים; לעיתים הספר צפוף ופיוטי ולעיתים הוא גבישי וצלול, לפעמים הוא מתגעש ולפעמים הוא קר וקונקרטי, אך בסופו של דבר הוא נותר תובעני ביותר, דורש קריאה איטית וקשובה.
אפשר לפטור את הפרוזה של שחורי כשירה - כזו שאי אפשר לחדור בעדה ולפיכך אי אפשר לאחוז בה, והפירוש בה נותר סתום וגם פתוח לכל. אפשר גם, אם כן, לתחום את הפרוזה של שחורי במעגל של יודעי ח"ן וגבוהי מצח, ספרות לסופרים ולחוקרים.
אך מעבר לעוול שנעשה בהגדרות הללו לשירה ולפרוזה כאחת, הדבר יהיה פספוס אדיר, שכן למעשה אותו פיוט הוא כלי בארגז הכלים של שחורי, ארגז שכאמור היא עושה בו שימוש מושכל ופרוע, ומאחוריו משתרע עולם מפתיע בעומקו ובמנעד הרגשי שלו.
שלוש הנובלות שבספר שונות זו מזו עד מאוד, אך בכולן נפרס, כמעט בסמוי מן העין, מערך זהה ומצמרר למדי של יחסי כוח: במרכז עומדות תמיד נשים, ילדות, מתבגרות, צעירות או מבוגרות חזקות־חלשות, הנאלצות לתפקד, לצאת אל היומיום ולכבוש אותו בכל פעם מחדש, חרף העובדה שאותה הן מבקשות לא פעם להדחיק כדי לשרוד - שהן מצויות בסיטואציה מסויטת, בלתי נסבלת לחלוטין של בדידות ואובדן.
העיסוק באובדן מתקשר לנושא האימהות, והילדים בנובלות של שחורי תמיד מופרדים מהוריהם. בנובלה "שנות החלב", למשל, זו וריאציה עתידנית ופוסט־אפוקליפטית של "החלילן מהמלין": הילדים נעלמים ביום אחד, והנשים נותרות בעיר שורצת עכברושים אך נטולת חיות, עתירה במותרות אך משוללת מוצרי יסוד; "הילדה השנייה" היא מעין רשומון העוסק בהיעלמותן של שלוש ילדות בעיירה כל־אמריקנית; וב"שיעורים בכתיבה", לעומת זאת, ילדה מספרת את הסיפור.
כשנקודת המבט בסיפוריה של שחורי עוברת לילדים - ההורים הופכים נעדרים. הם תשושים ונרגזים, נוכחים נפקדים, מפקירים בבלי דעת את הילדים הנאלצים לתפקד כחברה סגורה ועצמאית, כזו ההופכת בהדרגה כר לניצול אכזרי.
הגברים אצל שחורי תמיד נעדרים; הם יצאו לזמן מה, ממושך או נצחי, ואם הם מגיחים, נוכחותם מתגלה כבוגדנית, מזיקה או פשוט ריקה ומדולדלת, ומכל מקום חסרת תועלת של ממש. מאידך, למרות היעדרותם הגברים המחזיקים בכוח - הם שמחרחרים את המלחמות, שולטים בכלכלה. לא כדאי להרגיז אותם, אין טעם להתוודות בפניהם. הגברים מעוררים גם קנאה שכן הם חופשיים, לא רק למעשה כי אם גם ברוחם, בעצם אטימותם ובחוסר המחויבות שלהם.
בתחתית מדרג זה, המציב בראש את הגברים ולאחר מכן את הנשים והילדים ברמות שונות של הפקרה, ניצבות החיות.
אחת הסצנות המבדחות והמכאיבות ב"שנות החלב" היא ביקור בגן החיות אשר נתרוקן כמעט לחלוטין מבעלי חיים. הגיבורה נפעמת מיופיין של הזברות ונהנית לרגעים ספורים מאשליית הנורמליות במחיצת החמורים, עד שהיא נוכחת לזוועתה כי הם משמיעים נאקות מוזרות, "כמו אזעקה של רכב". האדריכל שעורך את הסיור נשנק מצחוק; חלק מהזברות נצבעו לחמורים, הוא מסביר, כי כמה אפשר לשאת רק זברות. הגיבורה מגיבה בשוויון נפש קהה חושים של קבלת הדין: ממילא כל אחד עוטה כאן עור של מישהו אחר.
הסצנה הזו היא הספר כולו בקליפת אגוז. הנוף שמקיף את הגיבורות הוא תמיד מרחב של הרס, מרחב המצוי במצור ויש לתפקד בין ההריסות, לעטות חיוך, לקיים שיחה או ללמוד לשתוק. על הגיבורות נגזר תמיד להתקיים בתוך מצב תודעתי ערפילי, לתמלל לעצמן בזהירות את הסיטואציה באופן שלא ימוטט את מגדל הקלפים השברירי של חייהן, ומאידך יש בהן צד שנותר תמיד צלול וזוכר גם את מה שביקשה התודעה למסך, הוא הצד המייצר דימויים חדים וצלולים המבצבצים מבעד לסגנון הצורני העשיר להתפקע.
אין לגיבורות של שחורי אלא לשאת עור של מישהו אחר, אך אותו עור הוא קליפה דקה, מסיכה המתקלפת וחושפת זעקה חנוקה. אותה זעקה היא לא רק זעקה של בעתה מפני מה שעלול לקרות - חלומות וסיוטים ותסריטים מחרידים - אלא היא זעקת היש, מה שקיים, והנפש כורעת תחתיו לפעמים - המלחמות והמגיפות, סבלם של החלשים, יחסי הורים וילדים ומאבק המינים הנצחי.
השימוש בסיפורי עמים ובאגדות אורבניות, בפנטזיות ובחלומות, לא מסתיר בסופו של דבר שהזעקה הבוקעת מתוך הספר היא אותנטית ורלוונטית לחלוטין. לפיכך, הריאליזם ששחורי מציעה, אפל ופיוטי ומתעתע ככל שיהיה, הופך אותה לאחד הקולות המרעננים והמסקרנים שנשמעו כאן לאחרונה.
שנות החלב / יערה שחורי
כתר, 189 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו