שה לחשוב על רב אורתודוקסי בעולם כולו שינצח בוויכוח את ריצ'רד דוקינס. החוקר הבריטי, שהפך בזכות ספריו הפופולריים ל"אתיאיסט המושלם", נחשב לסיוט הגדול של כל דת באשר היא.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אבל הרב יונתן זקס אינו עוד רב אורתודוקסי; לכן, כשדוקינס יצא בקמפיין שלפיו הדת היא עניין לאנשים נאיביים וטיפשים, היפנה זקס את תשומת ליבו למספר היהודים שזכו בפרס נובל.
"אחרי שהתברר לו המספר, דוקינס אמר שאכן, היהדות היא כנראה דת אחרת", מחייך זקס, "הוא הבין שאמנם לא כל זוכי הפרס היהודים היו דתיים, אבל כולם הגיעו ממסורת שהיתה דתית לאורך כל הדורות. הוא הבין שהיהדות מעודדת חשיבה המעוררת שאלות. וזה עניין נדיר למדי בעולמנו כיום - להיות דתי ובאותו זמן לשאול שאלות".
הרב פרופ' לורד יונתן זקס הוא סופרסטאר רבני במובן הטוב של המילה, הכי רחוק שאפשר מתעשיית הרבנות־סלב, שטופחה על ידי רבנים ואחרים שניצלו את הנבערים והנדכאים לצרכים כלכליים. שמעו של זקס יצא למרחוק כמנהיג רבני, אך גם כאינטלקטואל שמיטיב לנסח ולזהות מגמות על־דתיות, חברתיות ותרבותיות אוניברסליות. הרמב"ם, הרב סולובייצ'יק והרבי מלובביץ' הם שלושת האישים שנזכרים לא מעט בשיחה עימו, ואין זה פלא: דומה שזקס, שבשנה שעברה סיים כהונה של 22 שנים כרב הראשי של בריטניה, שאב משלושת ענקי היהדות הללו מרכיבים רוחניים ואישיותיים מכריעים.
* * *
השבוע ביקר זקס בישראל, לכבוד השקת תרגום ספרו האחרון עד עתה, "השותפות הגדולה - הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות" (הוצאת מכון מגיד, בתרגום מאנגלית של צור ארליך). לוח הזמנים של הביקור היה צפוף; ביום ראשון בערב, כמה שעות אחרי נחיתתו, כבר נשא דברים בפני מאות מבני הקהילה האנגלו־סקסית בבית שמש; ביום שלישי נאם בבית הכנסת הגדול בירושלים; ביום רביעי ניהל דו־שיח עם הרב יובל שרלו באוניברסיטת בר־אילן, ולמחרת דיסקס הגות יהודית עם ד"ר מיכה גודמן, שוב בירושלים.
רעייתו, הרבנית אלנה זקס, הצטרפה לביקור, וכמו כן הגיעו עימו, כיאה, שני עוזריו האישיים מלונדון, שאמונים על הלוגיסטיקה ועל התזמון המדוקדק: זקס נחת כאן מסבב הרצאות בספרד, וימשיך לאחר מכן לניו יורק, לכמה שבועות של הוראה ב"ישיבה יוניברסיטי". בין קשירת העניבה לצילום בפאטיו של המלון הרב מתעניין אצל עוזריו, בין השאר, איך יצא הראיון בתקשורת הספרדית.
הרב זקס הוא מודל קלאסי של רב ואינטלקטואל מערבי, מודל שהפך זר לתרבות הרבנית האורתודוקסית בישראל בעשורים האחרונים, שמכורח אידיאולוגי־פוליטי פרשה והסתגרה בעולם ההלכה. בבריטניה נתפס זקס כהוגה דעות של הציבור כולו, לא רק של היהודים, ומשתתף בתוכניות טלוויזיה ובמשדרי רדיו של ה־BBC. רשימת המוסדות שבהם רכש השכלה מספרת את הסיפור: את הסמכתו הרבנית קיבל בקולג' היהודי ובישיבת "עץ חיים" בלונדון, ואת השכלתו האקדמית בקיימברידג' (פילוסופיה) ובניו קולג' באוקספורד.
מאז 2009 חבר הרב זקס בבית הלורדים הבריטי, והוא מתחזק ערוץ הידברות וחברות יציב עם מנהיגים בריטים רבים - מהנסיך צ'ארלס ועד גורדון בראון. הוא נחשב לרטוריקן נדיר ולמרצה מבוקש, ומספיקה הצצה חטופה ביו־טיוב כדי להבין את חשיבותו הציבורית, שלא אחת גולשת לפופולריות של ממש.
"תור הזהב שלנו - בעתיד"
הבחירה של הרב זקס - לדבר אל המכנה המשותף הגדול ולא אל "חצי אחוז מהאוכלוסייה הבריטית", אינו חף ממחיר, שנגבה למשל על ידי ביקורת חריפה מצד הקהילה החרדית בבריטניה. אלא שזקס אינו מסתפק רק בפנייה רחבה, אלא גם שואף לשיתוף פעולה בין־דתי. בבואו להגן על הדתות המונותיאיסטיות, הוא לעיתים מציב את שלוש הדתות תחת קורת גג אחת, בקרב משותף מול האתיאיזם על חשיבותה של "עבודת האלוהים".
בעשותו כן, שואב זקס - וזה ניכר בספרו - השראה מכל הכיוונים: מעיסוקו של ניטשה באל הנוצרי ועד אלבר קאמי וחרדת הקיום, ממחקרי הקופים של ג'יין גודול ופרנס דה־ואל ועד חיבתו של הרמב"ם לאריסטו; ניכר כי השילוב בין היהדות לפילוסופיה המערבית הוא בנפשו.
עם זאת, לדברי זקס, למרות ואחרי המכנים המשותפים, ליהדות תמיד יש יתרון - בגלל האפשרות להכיל גיוון ושאלות. "אזרחי אתונה דנו את סוקרטס למוות כיוון שהשחית את הנוער בכך שעודד אותו לשאול שאלות", הוא אומר בפתח השיחה עימו, "מה שהצטייר כחטא באתונה, ביהדות נחשב למצווה הגדולה ביותר: אי אפשר להתחיל את הסדר בליל פסח ללא שאלותיהם של הילדים. אצלנו, הנחות ביותר הוא 'הבן שאינו יודע לשאול'".
השאלה, אם כך, היא כלי פילוסופי, אך כיצד היתרון הזה בא לידי ביטוי בפרקטיקה של החיים?
"יש דתיים, בכל הדתות, שמתנגדים לעניינים כגון הנדסה גנטית; הם אומרים שזה אסור כי זה 'לשחק את אלוהים'. אנחנו, היהודים, אומרים ההפך - שימוש בהנדסה גנטית משמעו להיות שותף במעשה בראשית. אבל הדבר הפרקטי החשוב יותר הוא שהיהדות היא הציביליזציה היחידה בעולם המודרני שתור הזהב שלה נמצא בעתיד. בעוד כל הדתות האחרות שואפות להחזיר את העבר המפואר, אנחנו רוצים להביא את המשיח. יהדות היא אמונה בעלת אוריינטציה עתידית. אתה מביט על המזרח התיכון, ורואה שכולם נלחמים על העבר שלהם. ישראל בונה את העתיד. אלו הדברים שאנשים שאינם יהודים מכבדים ומעריצים ביהדות".
כשהנסיך צ'ארלס נפרד ממך כשסיימת את תפקידך כרב הראשי, הוא התבדח ואמר כי במקום שיש עשרה יהודים - יש 11 דעות. האם היכולת להכיל קטבים וכיוונים רבים כל כך לא הופכת לחיסרון של היהדות ו"עולה על יוצרה"?
"אחד הדברים החשובים ביותר בכל דת הוא היכולת להכיל כמה כיוונים וזרמים שונים. היהדות מבוססת על מחלוקת לשם שמיים. כשמשה רבנו, בסוף חייו, מעניק לבני ישראל את המצווה האחרונה, מצווה מספר תרי"ג, שהיא לכתוב ספר תורה, הוא לא אומר להם 'ועתה כיתבו לכם את התורה הזאת', אלא 'ועתה כיתבו לכם את השירה הזאת'. בעל 'ערוך השולחן', הרב אפשטיין, כתב על כך כי 'יופי של שירה - הוא ריבוי הקולות'. היהדות היא הרמוניה מורכבת, יכולת לראות דברים מפרספקטיבות שונות.
"בתנ"ך יהודים מתווכחים עם אלוהים - דבר שלא תמצא בשום דת אחרת. החיים מלאים בפרספקטיבות רבות, ואף דת לא חיבקה את הפרספקטיבות השונות הללו כמו היהדות. סיבה אחת לכך היא שנוסף על היותנו דת, אנחנו גם עם. גם אם אנחנו לא מסכימים בינינו על הדת, אנחנו עדיין יכולים להיות מאוחדים כעם".
"כתבתי ספר למען הממשלה"
כמי שהפך לחלק טריוויאלי מחיי הרוח בבריטניה, במשך 22 השנים שבהן כיהן כרב הראשי של הממלכה, הקפיד הרב זקס לפרסם ספר בכל שנה. מגוון הנושאים רחב - מספרי הלכה ומשפחה ועד ניתוחים גיאו־דתיים; לדבריו, חלק מהספרים נכתבו כדי "לסייע לממשלה הבריטית בפתרון סוגיות שונות", ובהן סוגיית ההגירה האיסלאמית אל הערים הבריטיות וההתמודדות עם הרב־תרבותיות.
גם נוכח המציאות הזו הפתיע הרב זקס כשפירסם ב־2007 את הספר "הבית שאנחנו בונים יחד" ("The Home We Build Together"), שבו דימה את הגישה הרב־תרבותית לבית מלון, שבו כל לאום מסתגר בחדר משלו. "במדינה רב־תרבותית אין שיחה, ואין מה שמאחד בין אנשים", אומר זקס. "במקום רב־תרבותיות, צריך לראות את הדתות ואת התרבויות השונות כחלקים בתוך פרויקט אחד. יש בנאים רבים - אבל הם צריכים לשאוף לבנות בית אחד. בכל מקום שהרב־תרבותיות נוסתה - היא נכשלה; אנגלה מרקל הודתה שנכשלה בכך בגרמניה, וכך גם טוני בלייר באנגליה. גם בהולנד ראינו את הכישלון. התייעצתי עם שרים בממשלה הבריטית בשאלה כיצד אנחנו ממשיכים מנקודת הכישלון הזו, וכתבתי את הספר כדי לסייע לשתי הממשלות - הלייבור של בלייר וגורדון בראון, ואחריה הממשלה השמרנית של דיוויד קמרון".
כיצד מתאפשרת סיטואציה - כפי שהתאפשרה בבריטניה במקרה שלך - שבה רב זוכה לאמון כל כך טבעי מצד ציבור חילוני שאינו דתי?
"כולנו בני אדם", הוא מחייך, "בהצהרת העצמאות האמריקנית נכתב 'חיים, חירות והמרדף אחר האושר' ('Life, Liberty and the pursuit of Happiness'), ואכן, יש לאנושות גורל אחד ומטרה אחת. הבעיות הן אותן בעיות: איך לחזק את המשפחה, את הקהילה, את האזור. איך לבנות גשר בין־דורי, שיאפשר שיחה בין בנים לאבות. אני מדבר אל העם כאינטלקטואל ציבורי, לא כמנהיג רוחני. אנגליה היא כיום חברה חילונית, ורוב אזרחיה לא רוצים לשמוע בקול של איש דת, אלא בקולו של איש קצת חכם, שמבין מצבים ומציע פתרונות, מעין מורה דרך. זה האדם שהחלטתי להיות - לא רק רב ראשי".
"חווינו רנסנס"
לדברי זקס, האתגר הגדול ביותר שניצב מולו בקדנציה הארוכה שלו כרב הראשי של בריטניה - הוא החינוך; "לשכנע את הקהילה היהודית בבריטניה לבנות בתי ספר יהודיים", כדבריו. "כשנכנסתי לתפקיד ב־1991, רק 25 אחוז מילדי היהודים למדו בבתי ספר יהודיים; כיום, מדובר ב־70 אחוז. זו מהפכה של ממש שהתרחשה בקהילה: בפעם הראשונה בהיסטוריה של יהודי אנגליה יש לנו דור צעיר שיודע על יהדות יותר מהוריו".
כיצד התחולל השינוי?
"לא אמרתי מילה על חינוך, אלא יצרתי משבר יש מאין - כשפירסמתי ספר בשם "Will We Have Jewish Grandchildren?" ("האם יהיו לנו נכדים יהודים?"). כך נוצר דיון בנישואי תערובת. לפעמים צריך לייצר משבר ולתת לאנשים לפתור אותו בעצמם. וקרו דברים נהדרים: חווינו רנסנס - בחינוך, במעורבות חברתית, ברמה האנרגטית של האנשים.
"במקביל, שיכנעתי את הממשלה הבריטית לממן בתי ספר יהודיים, ועם הזמן ראשי הממשלה הפכו למעריצים של מערכת החינוך היהודית. מדוע? ראשית, הם יודעים שכשיהודים בונים בתי ספר - אלו בתי ספר טובים. אבל חשוב מכך: הם מבינים שכשיהודים מתחברים למסורת שלהם, הם הופכים לאזרחים טובים. הם עושים מעשה חסד, נותנים צדקה, מעורבים בחברה. זה טוב לבריטניה".
בישראל האורתודוקסיה המודרנית חווה פריחה מסוימת, אך במקביל השוליים הקיצוניים של החרדיות מתרחבים. אתה מזהה את המגמה הזו בכל הדתות?
"בהחלט. העולם המערבי נוסע בכיוון של חילון. קשה יותר היום מבעבר לחבר את הדת עם העולם העכשווי, וזו הסיבה שהעולם החרדי הופך לאטרקטיבי מאוד עבור אנשים מסוימים, כי הוא שולל את פיתויי התרבות החילונית, ואדם מרגיש בטוח בעולמו. החיבור הזה בין דת לחילוניות הוא קשה מאוד לביצוע, והוא המשבר של האורתודוקסיה המודרנית, וגם במובן מסוים של הציונות הדתית. אבל בעיניי זה אתגר; בחירה קלה אינה ניסיון אמיתי".
כיצד הוא, כרציונליסט שכתב כי "היהדות היא דת שמהללת את החוק", בוחן בעיניו את טרנד הקבלה והמקובלים ששטף את העולם? "כולנו אוהבים ניסים, אבל לא כדאי לסמוך עליהם", הוא אומר, "אני הולך בשיטת הרמב"ם, שלפיה אדם צריך לפעול בתוך חוקי הטבע, אבל לאורך כל ההיסטוריה יהודים לא תמיד הלכו בדרך הזו. לאחר אסון גדול, למשל גירוש ספרד, קמו משיחיסטים ואנשי קבלה, נוצרה התעוררות אמיתית בצפת. מגמת המקובלים הנוכחית היא, לטעמי, עדיין תוצאה של השואה. קשה מאוד להאמין בציביליזציה של ההשכלה לאחר השואה. ההשכלה לא מנעה את האסון הזה, ואנשים איבדו אמונה ברציונליות".
"הקורבן לא ירפא את הפשע"
בפרק בולט בספרו החדש מגולל הרב זקס, שנולד ב־1948, את פגישתו עם הפילוסופיה בקיימברידג' של שנות ה־60, מקום שבו, הוא כותב, "המילים 'דת' ו'פילוסופיה' התחברו זו לזו בערך כמו שחוברים יחדיו משחק קריקט וסופת רעמים: אפשר מדי פעם למצוא אותן יחד, אבל האחרונה שמה בדרך כלל קץ לראשונה".
לצד הקשיים האמוניים והפגישה עם מסת האתיאיזם הגדולה של קיימברידג', מספר זקס גם על החרדה הקיומית לגורלה של מדינת ישראל ערב 67', במיוחד עבור מי שנולד בדור הראשון שלאחר השואה. החשש שלו הצטרף למבט הייחודי של יהדות בריטניה על השואה, כקהילה היהודית היחידה באירופה שנותרה שלמה לאחר המלחמה.
ואכן, לא מפתיע שלזקס יש ביקורת על השימוש האינסטרומנטלי בשואה. "עבורי השואה היא אסון גדול, אבל אינה דבר שמפיק תועלת, היא אינה הבסיס של הזהות היהודית", הוא אומר. לדבריו, הסכים עם טוני בלייר לפני 12 שנה כשהאחרון יזם את יום השואה הבינלאומי ב־27 בינואר, אולם "שינינו את הנרטיב ואמרנו: השואה היתה אסון אנושי. הקורבנות היו יהודים, אבל הפשע היה נגד האנושות. ואכן, עכשיו בכל בית ספר באנגליה, יהודי או לא, לומדים על השואה. הממשלה מממנת שני ילדים ומורה אחד מכל בית ספר שנוסעים לאושוויץ, והם חוזרים ונואמים בפני הילדים והמורים על החוויה שעברו שם. השואה היא חלק מהתרבות הלאומית, או הבינלאומית, של בריטניה.
"בעקבות כל השינויים", הוא אומר, "הבנתי - יהודים אינם יכולים לנצח לבדם את האנטישמיות. הקורבן לא יכול לרפא את הפשע. המלחמה נגד האנטישמיות צריכה להיות מובלת על ידי לא יהודים, וזה קורה בבריטניה. דבר נוסף שהבנתי: להיות יהודי זה להיות שליח של תקווה לכל האנושות. אסור להיות קורבן של האנטישמיות. כפי שהתיאולוג היהודי אמיל פקנהיים אמר - המצווה התרי"ד במניין המצוות היתה להמשיך את החיים היהודיים ולמנוע מהיטלר לנצח לאחר מותו".
ובכל זאת, נראה שהאנטישמיות, בחלקה, גורמת גם לחרמות אקדמיים על ישראל - שרובם מקורם באקדמיה הבריטית. חלק מהחרמות נובע ממניעים פוליטיים, אך יש חלק שנולד משנאת ישראל ומאנטישמיות.
"זה נכון, בריטניה מובילה בחרם אקדמי על ישראל. אגיד לך מה אנחנו עושים: יותר מעשר שנים אלנה ואני עורכים קבלת פנים לנציגי איגוד
הסטודנטים הכללי של אנגליה. אני נותן שיעור לכל המנהיגות של האיגוד, ובכל שנה הסטודנטים מביעים תמיכה ומוכיחים לנו שהם בצד שלנו. הממשלה גם כן בעדנו. הבעיה נמצאת בשכבת הפרופסורים והמרצים. אנחנו מגיעים לממשלה, מגיעים לסטודנטים, אבל לא מצליחים להגיע אליהם - לשכבת האמצע. זו בעיה מהותית, ואנחנו עובדים עליה - בשקט, מאחורי הקלעים, אנחנו עובדים ועובדים".
אתה חותר כבר שנים לשיח אמיתי בין הדתות. מה אפשר למצוא באיסלאם ובנצרות כמכנה משותף עם היהדות?
"ראה משהו מעניין: כתבתי ספר שנקרא "רדיקליות אז, רדיקליות עכשיו" והופתעתי לגלות שקוראים מוסלמים רבים אהבו אותו, למרות שכל כולו של הספר הוא מונטאז' לגאווה יהודית. אין בו בכלל אזכור לאיסלאם או לנצרות. לאחר מכן הבנתי שאם איש אמונה עומד באמונתו כנגד כל האתגרים של חברה חילונית, והוא מדבר דברי טעם, הוא מחזק גם את אמונתם של מאמינים בדתות אחרות. לא צריך שפה משותפת בין הדתות".
כשהמערב מדבר עם איראן אין בסיס אמוני משותף, והקיטוב בין הדתות כמעט מתפקע.
"המוסלמים מצליחים לשמור את האמונה בעידן חילוני מאוד, וכשאני מדבר עם מוסלמים צריך כל רגע ובכל משפט לדבר מתוך אמונה עמוקה. זו לשון שהם מבינים ומעריכים. בכל דו־שיח יש לשון מתאימה, ועם מוסלמים צריך לדבר מתוך אמונה, הם יכולים להבין זאת. אנטישמיות היא עניין אחר; בכל ההיסטוריה האנטישמיות היא תחילה נגד יהודים אך ממשיכה לאחר מכן הלאה. באירופה יודעים שאיראן היא איום גדול על כל המערב. בצרפת יודעים זאת היטב, וזה ניכר השבוע, וגם באנגליה מבינים זאת".
* * *
הרב זקס הוא אוהד אדוק של התרבות הבריטית. זה לא רק החיכוך באליטה המלכותית, ולא רק המפגש היומיומי עם הציבור, אלא גם משיכת לב טבעית ואנינות שטבועה בו. "שייקספיר, בעיקר שייקספיר", הוא מגלה מהי אהבתו הגדולה, "הוא אחד היחידים שגרם לשפה לשיר, פשוטו כמשמעו. כבר לפני 45 שנה, כשהייתי תלמיד בכפר חב"ד, קראתי שייקספיר בערבים. החברים חשבו שאני משוגע, אבל שייקספיר הוא מתנה של אלוהים לבני האדם".
ובכל זאת, כמו כל אנגלי מן המניין, כשעוברים לכדורגל - המבט של הרב זקס משתנה. הוא מפורסם באהדתו חסרת הפשרות לארסנל, ובטקס הפרידה ממנו הנסיך צ'ארלס אף הזכיר: "ב־1991 נכנסת לתפקיד הרב הראשי - וזו גם השנה שבה ארסנל החלה את העונה כאלופה חדשה".
הרב זקס מודה כי הוא "מרוצה מאוד" מהמצב הנוכחי בטבלה, שבו "התותחנים" מובילים את הליגה, אבל פגישתנו נערכת ביום ראשון, וכאילו לא די - שעה בלבד לפני המשחק המתוקשר מול היריבה השנואה מנצ'סטר יונייטד. "אל תפתח פה לשטן!" הוא גוער בי כשאני פוצח בנושא, "לא, אנחנו לא נדבר על ארסנל, כי היא מנצחת רק כשאני חושב על דברים אחרים. כמו המשיח, גם היא מגיעה לשיאה רק בהיסח הדעת".
ובכל זאת, היכן תצפה במשחק?
"אצפה בו אחרי שיסתיים. עזוב, אני לא רוצה לעשות לארסנל עין הרע".
ובכן, לא הסתייע: מנצ'סטר יונייטד ניצחה 0:1.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
