ארבעה חבר'ה צעירים מקבלים את פניי בחדר הישיבות של משרדי חברת "נטבּס" (NetBus) הצעירה ברעננה. בג'ינס ובטי־שירט שעליה לוגו החברה הם מתחילים להתווכח אם שווה יותר להכין לי לאטה מקיאטו ממכונת הקפה היוקרתית או לקחת אספרסו ולהוסיף מים חמים. ככה, במשך שלוש דקות שלמות, כאילו מדובר בעניין קיומי. מתווכחים בלהט, מנמקים כל אחד למה הטענה שלו טובה יותר, עד שאני מרגישה שאני חייבת להיות המבוגרת האחראית ולשים לזה סוף.
בכלל, ארבעת החבר'ה שמולי נראים כאילו הם צריכים מבוגר אחראי בשטח. ליאב בן 22. שניר, שמעון ודוד גדולים ממנו בשנה. כולם השתחררו מהצבא לפני כשנה, אבל במקום לגדל זיפים בדרום אמריקה, הם כאן. מגיעים בכל בוקר למשרדים החדשים שלהם ברעננה, שוכרים דירה כשותפים ומנהלים חברה שפיתחה אפליקציה חינמית שמדווחת על זמן ההגעה המדויק של אוטובוסים. האפליקציה אוספת את נתוני ה־GPS של חברות האוטובוסים, המועברים בכל 15 שניות למשרד התחבורה, מוסיפה נתונים של פקקים או רמזורים ונותנת למשתמש זמן הגעה מדויק של האוטובוס.
דרך לא פשוטה עברו כדי להגיע לכאן. בהתחלה פיתחו אפליקציה זולה יחסית, והוציאו עליה את כל כספם. אבל רגע לפני שהיא יצאה לשוק החליטו שהיא לא טובה, והתחילו מהתחלה: פיטרו את מנהלת הפרויקט, חיפשו משקיעים, נכנסו לכל מקום שרק הצליחו, גם אם לא ממש רצו אותם. היום הם נחשבים להצלחה גדולה, עם אפליקציה שמשרתת כ־350 אלף משתמשים ("קצת מטורף לשמונה חודשים, לא?") וגדלה עוד ועוד בכל יום. השבוע הודיעו שחתמו על הסכם עם חברת "הופון", שיאפשר לשלם על הנסיעה באוטובוס דרך האפליקציה; הניסוי החל בימים אלו, בקווים 4 ו־5 של חברת דן בתל אביב.
וכן, הם גם מתווכחים. על הגעה לפגישות, על יציאה מהחניה, על הקפה של המראיינת. בכל זאת, ילדים.
"הולכים על זה בטוח?"
כשליאב סגרון מיבנאל היה חוזר הביתה מהצבא בימי חמישי, הוא היה צריך לתפוס טרמפים מהבסיס שלו לתחנת האוטובוס ליד עפולה, ואז לחכות לאוטובוס. "אף פעם לא ידעתי בדיוק מתי האוטובוס מגיע, ואם הייתי מפספס אותו, הייתי צריך לחכות שעות. זה שיגע אותי, עד שנשבר לי".
באותו זמן ישבו שמעון תוהמי ודוד וטין, שהיו שותפים לחדר ביחידת עוקץ, וחשבו יחד איך להקים חברת סטארט אפ. הם החליטו לשתף את שניר מכלוף, חבר ילדות של דוד, והתחילו להריץ רעיונות לעסק חדש: שיתופי קבצים, השוואת מחירי מוצרים בכמה רשתות שיווק, ועוד ועוד. אף אחד מהם לא הבשיל.
ואז הגיע ליאב. "שמעון אמר שיש לו חבר שהעלה רעיון לעשות אפליקציה של שיתוף מיקום של אוטובוסים", אומר שניר. בהתחלה כמעט לא הצליחו להיפגש. שמעון ודוד היו יושבים יחד בצבא ומדברים, שניר נפגש עם דוד כשיצאו הביתה, ושמעון - נפגש עם ליאב. הקשר העיקרי ביניהם היה בהודעות טקסט.
"היה כזה רעש סביב האפליקציה של ווייז, שעוד היתה חדשה יחסית והתבססה על שיתופי מיקום, אז התחלנו לעבוד על האפליקציה שלנו לשיתוף מיקומים", אומר שמעון. "היא לא היתה טובה, כי כנראה לא עבדנו כמו שצריך. בכל פעם שהיה מכשול קטן ירדנו מהרעיון, כי לא היינו משופשפים".
באחד מערבי שישי, שבהם היה בתורנות, קרא שמעון על פרויקט להתקנת מכשירי GPS על אוטובוסים, ומייד התקשר לשניר כדי לחשוב איך משתמשים בזה. "זה לא שינה לאף אחד מאיתנו שיום שישי בערב, את הכל היינו עושים בשישי או בשבת. יושבים על הוואטסאפ במקום לישון או לאכול, ומעבירים רעיונות וקבצים. כשפנינו למשרד התחבורה והם שמעו שאנחנו ילדים, הם ניסו להוריד אותנו מזה, אבל לא ויתרנו".
"זו היתה החלטה קשה" אומר שניר. "להתחיל סטארט־אפ זה לקחת את החיים לכיוון אחר. אתה לעולם לא יודע בדיוק לאן אתה נכנס. לא הבנו בדיוק מה זה ישאב מאיתנו. רגע לפני שסיכמנו שיוצאים לדרך, העברנו סמס בינינו: 'הולכים על זה בטוח?' וכולנו ענינו שכן".
הם התחילו לגייס כסף כדי להשקיע באפליקציה. לקחו את מעט הכסף שהיה להם בחשבון מעבודות מזדמנות, הוסיפו לכך את המענקים שקיבלו כשהשתחררו מהצבא, ויחד הגיעו לסכום של 100 אלף שקלים. "היינו די לבד בכל התהליך", אומר דוד. "לא ביקשנו עזרה מאף אחד ולא קיבלנו עזרה מאף אחד. ההורים שלנו לא ממש האמינו בזה. מבחינתם, המסלול שלנו היה צריך להיות אחר - להשתחרר מהצבא, לטוס לחו"ל, ללמוד, לקבל כיוון בחיים. אנחנו רצינו אחרת. אני חושב שעד היום ההורים שלי לא מאמינים שהגעתי למה שהגעתי בגיל הזה", הוא צוחק.
בהתחלה ביקשו מחברת פיתוח ישראלית אפליקציה שתתאים לאייפון, "הכי זולה שאפשר". הפיתוח עלה 58 אלף שקלים והם החליטו להוסיף 22 אלף שקלים, כדי שהאפליקציה תפעל גם באנדרואיד. "חשבנו שזהו, יופי, קנינו את האפליקציה ולא מוציאים יותר. זו היתה טעות, כמובן", אומר שמעון.
הפגישה הראשונה של ארבעתם עם המפתחים היתה בפברואר 2012, אחרי שהחליטו לראשונה ללכת על הפיתוח. הם היו עדיין חיילים, וחוץ משניר, שהיה חולה והגיע על אזרחי אחרי ביקור אצל הרופא, כולם היו במדים. "כן, מה שעובר לךְ בראש עכשיו זה בטח מה שעבר בראש של המפתחים", צוחק דוד. "ארבעה ילדים שעומדים מולם ומנסים את מזלם. מגוחך.
"חתמנו איתם בלי לחשוב בכלל. הבטחנו להם בלעדיות, שהם יהיו גם חברת הפרסום שלנו, זה נראה לנו מגניב. היום, אם עורך הדין שלנו היה רואה את זה הוא היה צוחק עלינו. לא הבנו כלום, לא ידענו איך העסק עובד. היינו בטוחים שנצא לשוק בתוך חודש, והחוזה נראה טוב. אחרי יומיים הבנו שטעינו.
"בחיי סטארט־אפ, החיים שלך משתנים בכל יום. ליאב היה צוחק שבכל פעם שאנחנו יוצאים מפגישה, זה משנה את הסטארט־אפ. בכל יום בעסק כזה אתה לומד מה שמלמדים באוניברסיטה בשלוש שנים".
"חשבנו, מי ישקיע בנו?"
מהר מאוד הם גילו שהאפליקציה הראשונית היתה, כהגדרתם, "זולה". וזהו. "זה היה ממש הכי זול שאפשר, ומבחינתי זה היה נורא", משחזר שמעון. "חוויית המשתמש היתה גרועה, המגע לא עבד כמו שצריך, היא לא נראתה טוב. היינו ארבעה חודשים אחרי השחרור מהצבא, זרקנו את כל הכסף שלנו על זה, ולא הגענו למוצר המושלם. ופתאום התחילו להופיע מתחרים. חשבנו אולי לבנות על האפליקציה הזאת משהו חדש, משודרג, אבל אז הבנו שזה פשוט לא ריאלי. זה היה מטורף. ישבנו באוטו ואמרנו, 'מה, נזרוק את הכל?' והחלטנו שאין ברירה אלא להתחיל הכל מחדש, מאפס".
הם מדברים במהירות, אחד קוטע את דברי האחר, מנסים לסדר כרונולוגית את גדילת הבייבי שלהם. על הדרך, כאילו בלי שאשים לב, הם מסמסים זה לזה ומראים זה לזה תמונות בסלולר. מודים שהם רבים כמעט על הכל, ריב חברים כזה, שהופך פעם בכמה דקות לוויכוח סוער. חבורת ילדים חמודים, שכמעט במקרה הגיעו למשרד המפונפן באמצע רעננה.
אחרי שהחליטו לפתח הכל מחדש, נזקקו למימון חדש. שניר: "לרוב מגיע יזם עם רעיון, בונה צוות, מגייס כספים ומתחיל לעבוד. אנחנו היינו ארבעה חיילים שלא יודעים כלום - מי ישקיע בנו? אף אחד. הבנו שאנחנו צריכים להוציא את הכסף". הפעם הם כבר פנו למשפחות, וגייסו 130 אלף שקלים, שאיתם הלכו לכמה חברות פיתוח ישראליות. חברת 3Fish Media נבחרה לפתח את האפליקציה.
"אמרו לנו שבתוך שלושה חודשים נהיה בשוק", מספר דוד. "בפועל זה לקח יותר מחצי שנה, כי אנחנו פרפקציוניסטים. עברנו המון גלגולים, אפליקציה היא דבר הרבה יותר מסובך ממה שחושבים. החלפנו את צוות הפיתוח, מנהלת הפרויקט עזבה אותנו כי שיגענו אותה עם המון דברים קטנים. בשלב מסוים הבנו שכאשר אנחנו מנהלים את זה, זה הולך הכי טוב. אולי העובדה שאנחנו צעירים היא החיסרון הכי גדול שלנו, אבל היא גם היתרון הכי גדול".
חברת נטבּס הוקמה באופן רשמי ב־31 במאי 2012, יום השחרור של ליאב. שלושת חבריו עדיין היו בצבא. אחרי שהשתחררו, עברו כולם לישון בבית של דוד, כדי לחסוך זמן והוצאות. הם ישנו כולם בחדר אחד במרתף, ליד מכונת הפופקורן והספרים, שניים על כל מזרן. "היינו קמים בשעות הקטנות של הלילה ומוסיפים עוד משהו, עוד שינוי, עוד אמצעי גרפי. הכל היה זמין כל הזמן, והתעסקנו רק בזה", אומר דוד.
בפברואר 2013 השיקו את האפליקציה לאנדרואיד, וחודש אחר כך - לאייפון. "השגנו מאות אלפי הורדות בזמן קצר, קיבלנו באזז מדהים. היינו מקום ראשון באפסטור. הגענו למצב שהיינו צריכים להגדיל את הקיבולת של השרתים באינטרנט שלוש פעמים בתוך שבועיים".
"אתם זוכרים איך היתה הפעם הראשונה שראינו מישהו עם האפליקציה?" שואל שניר, וכולם צוחקים. "התנפלנו עליו, התחלנו להפציץ אותו בשאלות - אם הוא מרוצה, אם זה טוב. היה מצחיק.
"תראי, חשבנו שנצליח, אבל לא ככה. לא חשבנו שנגיע ל־100 אלף הורדות בתוך פחות מחודש. הצלחנו להגיע להמון אנשים. היינו צריכים לבנות מוניטין, כי הסתכלו עלינו כעל חסרי ניסיון. אם היית שואלת אותי לפני שנה אם אני מאמין שנגיע למקום שבו אנחנו עכשיו, הייתי אומר לך ממש לא".
מארבעה ילדים משוגעים שמשקיעים את כל זמנם וכספם ברעיון, הם הפכו למנהלי החברה. אין מנכ"ל אחד. דוד הוא מנהל השיווק, שניר מנהל הכספים וגרפיקאי, שמעון מנהל הפיתוח וליאב מנהל המכירות. "החלוקה היא אמיתית, אבל אנחנו עוזרים אחד לשני כשצריך ומקבלים את כל ההחלטות יחד", מסביר דוד. "זה לא רגיל, אבל זה חלק מהסוד שלנו".
בינתיים הם כבר הצליחו לגייס משקיע פרטי וקרן הון סיכון. שכרו רואה חשבון, וגם עורך דין, "כדי לשאול אותו שאלות של מתחילים. היום, למשל, שאלנו איזו משכורת אנחנו צריכים להפריש לעצמנו אחרי גיוס כספים, כמה לוקחים על מציאת משקיעים, מה נעשה עם מעתיקנים. כל מיני שאלות שמי שבשוק מכיר את התשובות עליהן, אבל לנו אין מושג. שאלנו אותו אפילו כמה אחוזים נותנים לעורך דין".
עד לפני כמה חודשים עוד היו באים בכל פעם למרכז מהבית של דוד בקיסריה ("באוטובוסים, ברור"), כדי לחסוך הוצאות נסיעה. כשהפגישות נעשו תכופות יותר, ואחרי שחברת "סגמנט" איפשרה להם לשכור משרד ברעננה, החליטו הארבעה לעבור לגור בדירת ארבעה חדרים משופצת ומרוהטת ברעננה. יחד, כמובן.
"בעל הדירה לא רצה שנגור שם, כי הוא חשב שאנחנו ארבעה חבר'ה שיעשו לו בלאגן. הסברנו לו שאנחנו רציניים, שיש לנו חברה, והוא הסכים. אחרי חודשיים עברנו לדירה אחרת, שלושה חדרים, קרובה למשרד".
כמו בתחילת הדרך, כשכולם ישנו במרתף אחד - שמעון ודוד עדיין ישנים באותו חדר, מחוסר מקום ("הם הפסידו בזוג או פרט"). לא מזמן אפילו אימצו הארבעה גור כלבים בן שלושה חודשים העונה לשם נענע. אין בדירה חדר עבודה מוגדר, כי עובדים בכל מקום.
ליאב אחראי לשירות הלקוחות ועונה לשאלות ולתלונות של משתמשים. "לפעמים אנשים מצלצלים גם באמצע הלילה", אומר שמעון, "ואנחנו תמיד עונים. אם למישהו יש בעיה, אנחנו בודקים איתו מה היא. ככה פתרנו כל מיני בעיות באפליקציה".
גם במשרד המעוצב שלהם אין ממש שולחן עבודה, אלא פופים. אף על פי שהם ארבעה בנים, הם דווקא מצליחים, איכשהו, לשמור גם על סדר. "זה כי אנחנו עדיין בראש של צבא", צוחק ליאב. "עושים מסדר בוקר של ניקיון, יש סדר, יש חוקים, רגילים לא לישון". לחברה הצטרפו בינתיים שני מתכנתים וגרפיקאית, ובקרוב יצטרפו עוד שני מתכנתים.
כשאני שואלת מה הם עושים כדי ליהנות, הם צוחקים. "אין לנו ממש זמן לחיים", הם עונים כמעט ביחד. החברה של ליאב זה חמש שנים, עמרי, שגרה בגבעת אבני שבגליל, מרגישה שהחבר שלה הוא כמו איש קבע. גם שלומית, החברה של שמעון, גרה בגבעת אבני; גם היא מחכה לסופי השבוע כדי להיפגש איתו.
"ברור שאנחנו מתגעגעים אליהן ושהיינו רוצים להיות איתן, אבל אין ברירה כרגע", מסביר ליאב. "כולנו חייבים לגור קרוב למשרד, ויחד - כי מה אם למישהו יש רעיון באמצע הלילה? ככה אנחנו פשוט קמים ועושים את זה".
מה היעד הבא שלכם?
שמעון: "מיליון הורדות ושם עולמי".
דוד: "משרד התחבורה העלה את האפליקציה הזאת, אבל ההקצאה שהוא נתן למספר החיפושים המקסימלי היתה נמוכה מדי - 30 אלף. אחרי שהמשתמשים עברו את המספר הזה, לא היה אפשר לחפש יותר. שבועיים אחר כך השרתים של המשרד נפלו. הם היו בשֹוק שהאפליקציה שלנו עובדת.
"אנחנו יודעים שנטבּס הולכת לעשות המון כסף. כיום אנחנו כבר מרוויחים, אבל לא המון. אנחנו לא כמו 'מסודרים', אולי נהיה כמוהם בעוד שנה. עשינו הסכמים של שיתופי פעולה עם חברות גדולות בתעשייה, אבל אנחנו לא יודעים אם שווה למכור את החברה".
נו, באמת, הרי מה שקרה עם ווייז זה חלומו של כל סטארטאפיסט.
ליאב: "נכון, ואנחנו גם לומדים מהם המון. אפשר להגיד שאנחנו די דומים - כמה חבר'ה צעירים שהתמקמו במשרדים ברעננה ופיתחו אפליקציה של תחבורה, בהתבסס על החוויות האישיות. הסוד בתחום הזה הוא להיות תמיד עם אצבע על הדופק - ליצור, לשנות, לחדש. אלה כללי המשחק, ולכן ווייז מצליחים כל כך. בחודשים האחרונים הכפלנו את ערכנו, והגרף רק ממשיך לנסוק. צפויות גרסאות חדשות ומשופרות, גרפיקה מדהימה, השקות במדינות אחרות בעולם ושיתופיוּת. בקרוב אנחנו מתכננים השקה של האפליקציה ב־79 מדינות בעולם, יותר מ־1,000 ערים, והיא תכלול את כל התחבורה הציבורית - גם רכבות ומטרו. ההורדה עדיין תהיה בחינם. מבחינת השיתופים, אנחנו חזקים יותר ככל שאנחנו משתפים ומשותפים. אבל רגשית, עדיין קשה לנו לחשוב על מכירה, כי זה הבייבי שלנו. סיכַּנו את כל מה שיש לנו, וזהו, נמכור?"
אתם לא פוחדים מתחרות שעלולה להוריד אתכם?
"כל מתחרה הוא סוג של איום, אבל אנחנו יודעים שנתגבר על האיום הזה. המתחרות הכי גדולות שלנו בשוק הן אפליקציות דומות של אפל, גוגל ומוּביט. אבל גוגל ומוביט עובדות על משהו קצת שונה משלנו, אז הן בעיקר מתחרות ביניהן".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו