אם יש לכם סבא וסבתא שגרים בדיור מוגן, יש מצב שהם היו לאחרונה בהופעה של חמי רודנר. רודנר, לנצח נער הרוקנרול הישראלי שצמח בשינקין, מופיע מדי פעם עם הוריו, עמוס ותמר, יוצאי קיבוץ גבעת ברנר, במסגרת מופע שירים מתורגמים מיידיש, המבוססים על ספר בשם "זמר'ל" שהוציאו הוריו. אם אתם עובדים בחברת הייטק, רוב הסיכויים שנתקלתם או תיתקלו ברודנר במופע הרוק "החמיאדה", שמביא לוועדי העובדים והכפיים את מיטב להיטי הרוק הישראליים של הניינטיז. רודנר רקח את המופע עם דנה ברגר וירמי קפלן ומציג אורח משתנה כמו אהוד בנאי, ברי סחרוף או אסף אמדורסקי. אם יש לכם ילדים, אולי נתקלתם ברודנר מג'מג'ם במופע השירים "אינדי ילד", שמורכב מקלאסיקות ילדים עטופות בגיטרות בס. ואם אתם צעירים שגדלו על "איפה הילד", יש מצב שתראו את רודנר מופיע עם הלהקה, אחרי שהתאחדו בלי יותר מדי רעש וצלצולים, ומפנטזים עכשיו על אלבום חדש. בכל מקרה, קרוב לוודאי ששמעתם את רודנר בגלגלצ, עם הלהיט הנוכחי "זמן אסיף", מתוך הדיסק החדש שיוצא בימים אלה אחרי עבודה של חמש שנים.
בקיצור, בגיל 49 רודנר מבין סוף סוף שכדי לחיות ממוסיקה צריכים לעשות כל מוסיקה שאפשר. "מדברים על רוח הזמן ועל כך שהיא מאפשרת לאמן לעשות ככל העולה על רוחו, ואני מנצל את זה וחוגג עד הסוף. אני נהנה להופיע עם הוריי במופע שירים ביידיש שהם תירגמו באותה מידה שאני נהנה להופיע עם סופרים ומשוררים בספריות ובערבי שירה. מה שמדהים הוא שכמעט בכל פעם שאני משתתף בערב שחורג לכאורה ממה ש'מותר' לי לנגן, אני שומע תגובות כמו 'לא ידענו שאתה כל כך רגיש ואינטליגנטי'. מאז ש'איפה הילד' התפרקה, לפני כמעט 17 שנים, אני כל הזמן עסוק בלבעוט בדלתות ובגבולות ולהגיע למקומות הזויים".
הצלחת. מופע שירים ביידיש זה בהחלט הזוי.
"אל תצחק. זאת הצלחה מטורפת אצל פנסיונרים בני שישים־שבעים, ועבורי זאת הנאה עצומה להופיע לצד הוריי".
וגם פרנסה.
"בהחלט. אני גאה שהגעתי לגילי ושאני מתפרנס מהמוסיקה שיצרתי. לצערי, המציאות בישראל לא מאפשרת לכל מוסיקאי להגיד את זה".
ועדיין זה מוזר שאתה מופיע עם אמא ואבא.
"למה זה מוזר? כי בשנות התשעים היו אנשים בתקשורת שהיו חייבים להכניס אותי לתוך הקובייה של 'שינקין', 'קיבוצניק' ו'רוקר', וסירבו להרפות מזה במשך שנים? זה הדבר שהכי ביאס אותי. זאת אחת הסיבות שפירקנו את 'איפה הילד'. לא יכולתי יותר לחיות בתוך העמדת הפנים הזאת.
"היתה תקופה אחת בחיים שלי שבה הייתי כוכב של ממש, סלב אמיתי", הוא אומר ומגחך. "זה היה ב־1993, כשפרצנו, אנד איי וואז דה ביג שיט! זאת היתה הצלחה עם המון תהילה וחשיפה עצומה, שסבלתי בה מכל רגע. אני יכול לומר בפה מלא שלא היה רגע אחד שנהניתי מכל הרעש סביבי. לא סבלתי את עצמי אז, והיה לי מאוד קשה להכיל את כל השיט הזה של להיות מפורסם".
אתה עוד תהרוס לקוראים שלנו שחולמים להיות מפורסמים.
"יש הבדל עצום בין הרצון של אנשים כיום להיות מפורסמים רק לשם הפרסום ובין הצורך שהיה פעם להביא בשורה תרבותית או אמירה ולהתפרסם בזכותה. כך או כך, רק מעטים מבינים מהי התהילה, וזה לא מקרי שהרבה מוסיקאים שזכו בתהילה לא שרדו. כולם מגיעים לסמים, מתאבדים, מתגרשים, מתגלגלים לבתי משפט או חוזרים בתשובה. למה? כי להיות מפורסם זה מצב פסיכי. מעטים האמנים המפורסמים שאני מכיר שיודעים לשחק את המשחק. אביב גפן, למשל, הוא כזה. יש לו מבנה נפשי וחוסן שמאפשרים לו לאהוב את מה שהוא עושה, ליהנות מזה ולדעת לזגזג בין הפרסונה הציבורית שלו לבין האדם הפרטי שהוא. הוא אחד הבודדים שחי עם זה בשלום. אני יודע שסבלתי מזה שהייתי צריך לשחק את המשחק ולהעמיד פנים שאני זה מישהו אחר.
"הבחירה שלי בתקופת הצבא היתה לעשות מוסיקה, ובגלל זה ויתרתי על החלום להיות היסטוריון. התקשורת החליטה שאנחנו הדבר הכי חם עבור הנוער, וכל שבוע כיכבנו על השערים של 'מעריב לנוער' או 'ראש 1'. ברגע ששמים אותך על תקן של אליל נוער, זה דורש ממך להתבטא בדרך מסוימת, כדי שהנוער יתחבר אליך. תבין שהייתי כבר בן 29, לא זמר צעיר בן 18. זה הרגיש לי קיצוני ולא טבעי, כאילו במראה נשקפה בבואה אחרת ממי שאני.
"היינו נוסעים לראשל"צ, לבאר שבע או לקריות, ועדר של ילדות בנות 15 עם פלטה בשיניים ונעלי פלטפורמה, שהיו אז באופנה, היה רודף אחרינו. הן היו נוהרות להופעות שלנו וצורחות בלי שהן באמת יקשיבו לשירים שלנו, אלא פשוט להגיד 'ראינו אותם', כי היינו הדבר החם וה'נכון' להעריץ, על פי התקשורת. זאת אחת הסיבות העיקריות שגרמו ל'איפה הילד' להתפרק אחרי כשנתיים. כשהוצאנו את האלבום השלישי כבר היינו מפורקים מבפנים, ושנה אחר כך, גם מבחוץ".
[image gallery]
התאהבות מטורפת
לכתה בטרם עת של "איפה הילד" הפכה את הלהקה לסוג של קלאסיקה, שמוזכרת לעיתים בנשימה אחת עם "החברים של נטאשה", "מוניקה סקס" והרכבים נוספים שפעלו בימים שהיה פה שמח. רודנר, שיצא לדרך עצמאית, חיזק את מעמדו הברנז'אי והרוקיסטי בחיבור המקצועי עם איגי וקסמן, שהיתה גם אשתו למשך ארבע שנים. בתחילת שנות האלפיים הצליח להמציא את עצמו מחדש ככותב בלדות רוק בולטות דוגמת "מלנכוליה אהובתי" ו"גאולה". במשך שנים חיפש את הקול הפנימי שלו וניסה להילחם בתדמית ובקהל, שרצה לראות אותו באופן מסוים, עד שהגיע להשלמה ולהבנה שלחמי רודנר יש הרבה פנים וצדדים.
כיום הוא חי חיים בורגניים להפליא בבית הפרטי שרכש לאחרונה בשכונת ביצרון בתל אביב עם אשתו ושלושת ילדיו, שקורותיהם השתרבבו לתוך מילות השירים החדשים ב"זמן אסיף". רודנר מודל 2013 הוא קודם כל אבא גאה, ששולף את מכשיר האייפון כדי להציג סרטון טרי מארוחת הבוקר, שבה מדגימה שרה בת החמש תנועות בלט, נעמי בת השלוש וחצי בעקבותיה, ומיכאל בן השנה משחק בארוחת הבוקר שהוכנה על ידי קרן, אשתו בשש השנים האחרונות, שצעירה ממנו בעשרים שנה.
הילד המורד הפך לסוג של סאלח שבתי מרובה ילדים לעת זיקנה?
צוחק. "רק כשהכרתי את קרן עלתה בי התשוקה הזאת. היה ברור לנו שאנחנו רוצים משפחה עם שלושה ילדים, והחלטנו לעשות אותם בצרור. בכל זאת, אני כבר לא ילד".
אבל אשתך כן.
"והיא מאוד בוגרת, כך שאנחנו נפגשים איפשהו באמצע".
איך נפגשתם?
"היא הגיעה כמו משמיים. זה קרה בהופעה הראשונה של 'החמיאדה'. הופעתי עם דנה וירמי בגני התערוכה לפני עובדי 'אמדוקס', וידיד של קרן, שעובד בחברה, הביא אותה. היא היתה תיירת מאוסטרליה שלא דיברה מילה בעברית ולא ידעה מי זה אסף או ברי או חמי, ראתה אותי על הבמה ונדלקה. תשמע, זה מבחן גבריות רציני, שמכל הגברים שעמדו על הבמה היא בחרה דווקא בי. מכולם שם היא נדלקה עלי. אחרי ההופעה היא ניגשה למנהל ההצגה ואמרה לו שהיא רוצה להגיד לנו שהיא מאוד נהנתה. הייתי אפוף ומותש, והתעלמתי מכל מיני אנשים שרצו לדבר איתנו. אחרי הפעם השלישית שאמרו לי שמחכה בחוץ איזו סטודנטית מאוסטרליה שמאוד נהנתה, החלטתי לצאת החוצה. היתה מין גדר מחיצה ביני לבינה, אבל הרגשתי שאני מתאהב ממבט ראשון. דיברנו קצת, היא סיפרה לי שהיא יהודייה אוסטרלית בת 23, ואז הצעתי לה להצטרף לשתות. היא הסכימה, המשכנו משם, ומאותו הערב לא נפרדנו במשך שבוע שלם. זאת היתה התאהבות מטורפת, צחקנו, השתכרנו, בילינו והיינו מאוהבים, עד שהיא היתה צריכה לחזור לאוסטרליה".
אצל הרבה זוגות מאוהבים זה רגע של משבר.
"זה היה רגע מבלבל. מצד אחד הרגשנו שיש פה חיבור ואהבה שהקוסמוס סידר, ומצד שני אני חי ופועל פה ולה יש משפחה באוסטרליה. לא ידענו מה יהיה ואם יהיה לזה המשך. היא נסעה הביתה, ואחרי חודשיים נחתה פה בהפתעה ואמרה שהיא חזרה בשבילי. שנינו ידענו שהקריירה שלי פה ושאני כותב בעברית, אבל נסענו לאוסטרליה לחודשיים לראות מה אנחנו מרגישים כלפי המצב. רצינו להיות לבד, לבסס את האהבה שלנו וגם לבדוק אופציות. שם, יותר מתמיד, הבנתי עד כמה אני אוהב את ישראל ואת תל אביב, ושפה זה הבית שלי. חזרנו לכאן, היא עשתה עלייה, למדה עברית, והתחלנו לעבוד על המשפחה הקטנה שלנו. אני מודה שבהריון הראשון נכנסתי למשבר נפשי מאוד קשה של חרדה. פחדתי שלא אצליח לעשות את זה".
ממה נלחצת?
"מגודל האחריות. זה קרה בזמן שהיינו בטיול באוסטרליה, מנותקים מהעולם באיזו חווה, והיה לי כל הזמן שבעולם לחשוב ולחפור בעצמי. אני יודע שאין בזה שום רציונל ושכמעט כל הורה לעתיד שואל את עצמו שאלות של 'איך אני אהיה?', 'איך אממן?', 'האם עשיתי טעויות?', 'איך זה ישפיע עלי?' וכו'. אבל יש לי נטייה לחרדות, זאת מין מפלצת שאני מתמודד איתה כל חיי.
"היום אני מתמודד עם החרדות שלי בצורה הכי טובה אי פעם, כי יש לי אישה שהיא חברה ויש לי ילדים והתבגרתי בגיל ובראש, והיום אני בעיקר מכיר בזה שזה קיים בי ולא נלחץ ממצב רוח שנוחת עלי. תראה, אף פעם לא היה לי צורך לקחת כדורים, וזאת כבר אינדיקציה שמצבי בסדר. פעם אחת הירהרתי על לקיחת כדורים, נפגשתי עם פסיכולוג והוא מיהר לתת לי אותם אחרי פגישה אחת. פגישה אחת! אמרתי שאין מצב וחיפשתי פסיכולוגים שמתמחים בחרדות של OCD. הלכתי לטיפול של שש פגישות עם פסיכולוגית מצוינת, והשתחררתי מהקוף. ברגע שאתה מכיר בזה שקיים בך אלמנט של פחדים ואתה יודע שאתה צריך לדבר על הדברים, לאוורר אותם - הכל הרבה יותר קל".
מה היה מוציא אותך משיווי משקל?
"הרבה דברים. אפילו הטלפון המוּכר מהבנק, שכל אזרח ישראלי מקבל ושבו הוא מתבשר שהוא בחריגה. פעם כל טלפון כזה היה גומר אותי, מכניס אותי לחרדה קיומית. היום אני יודע שהכל יהיה בסדר, שאני חזק, שיש לי מאיפה להביא, שיש לי שותפה, אשתי, ושעברתי מספיק דברים בחיים. בזכות זה גם הרגשתי בשל למשפחה קטנה משלי".
שלושה ילדים זאת לא משפחה כזאת קטנה.
"נכון, שלושה ילדים זה כבר לא טריוויאלי בימינו, אבל זה כבר לא באמת משנה אם זה ילד אחד או שלושה, כי גם ככה הוויתורים נעשים. אז נכון שאני עייף תמידית ומוותר על שעות שינה, שעבורי הן הנאה עצומה, ואני כבר לא יכול לדפוק את הראש אחרי הופעה ולקום מתי שבא לי. אבל מצד שני, עשיתי את זה 15 שנים, וויתרתי על זה בקלות יחסית. הגעתי לתחושה של שובע, ויכול להיות שזה גם מה שגרם לי להגיע להורות בגיל מאוחר יחסית. כדי להיות הורה צריך לעשות את הוויתור הפנימי האמיתי. אני קורא לזה 'לחצות את הנהר'. יש את אלה בלי הילדים, שחיים על גדה אחת, ויש את אלה עם הילדים, שחיים בגדה השנייה. כשאתה חוצה את הנהר, אתה מרוויח הכל ומפסיד קצת. כשראיתי את קרן, היה ברור לי שאני רוצה לחצות את הנהר".
ואין געגוע לימים החופשיים ההם?
"לא ממש. יש לי מזל אדיר שההופעות שלי הן הבילוי שלי, ולשמחתי יש לי הרבה בילויים. הנה, תראה את לוח ההופעות שלי לחודשיים הקרובים", הוא מציג לי את מכשיר האייפון שוב, "היום הופעה עם דנה וירמי, מחר בחוצות היוצר בירושלים עם 'איפה הילד', הופעה עם הוריי, הופעה שלי. העבודה שלי היא החופש שלי, ולשמחתי יש לי הרבה ימי חופש. אני טיפוס שיש לו נטייה לרחם על עצמו, שלא מספיק מתחשבים בו, עד שאיזו ילדה מחייכת אלי בזמן שהיא מטפסת על הצד של המיטה שלי בשבע בבוקר".
שלושה ילדים קטנים זה לא פוגע בתפוקה?
"לא, אבל זה דורש מיקוד, וגם מחייב אותי לצאת מהבית לסטודיו שלי ליד התחנה המרכזית בתל אביב, כדי לענות בשקט לאי־מיילים, לדבר בטלפון ולחשוב על מנגינות, מילים ורעיונות. זה הכל עניין של משמעת עצמית. כמו ללכת להתעמלות. ההורות, הזוגיות והגיל הובילו אותי למקומות טובים, ואני מבין שלכתוב זאת עבודה שמצריכה משמעת עצמית. היו לי גם תקופות שלא כתבתי שנתיים. פעם הייתי נכנס מזה לחרדה, היום אני כבר מצליח לשלוט בחרדות וביכולות שלי. לימדתי את עצמי למצוא את השקט הפנימי שבי".
עם פסיכולוגים?
"לגמרי לבד. בדיוק כמו שלימדתי את עצמי לנגן בזמנו. קראתי ספר נהדר בשם 'קיצור תולדות הזמן', שמאוד השפיע עלי ועזר לי להתמודד עם השדים של הקנאה והאגו ועם הכישלונות".
היו הרבה כישלונות?
"היו לי דיסקים שנכשלו, היו הופעות עם מעט קהל. לא כל דבר שהוצאתי התקבל בחיבוק והבנה. כש'איפה הילד' התפרקו, נפרדתי במקביל מאיגי ולא היה לי כסף. הלכתי לעבוד כשכיר במשרד פרסום כי הייתי חייב המון כסף. שם ראיתי בפעם הראשונה מה זה באמת אגו, ואיך פרסומאים עושים דברים רק מתוך אגו. מתוך החוויה הזאת כתבתי את 'גאולה', שהיה אלבום הסולו הראשון שלי. זה היה שיעור בנאמנות עצמית. עשיתי מה שהתחשק לי לעשות, כתבתי אותו מתוך הלב שלי, בלילות, כשאני יושב בברים תל־אביביים, וזה תפס, בניגוד מוחלט לרוח התקופה: בדיוק עברי לידר יצא עם החומרים שלו ואסף אמדורסקי עשה דברים אלקטרוניים, ואני יצאתי עם משהו מיושן, לכאורה. זה היה השלב שבו גיליתי שאין כללים להצלחה.
"היו גם כישלונות צורבים. ב־2003 הוצאתי את האלבום 'חמלה', אלבום של התרסקות נפשית. הקהל שלי לא אהב את התוצאה. הייתי נוסע להופעות, והיו בקהל עשרה אנשים. הייתי עצוב, אבל אף פעם לא נשברתי. למדתי כבר להבין שקהל הוא דבר מאוד קנאי וסנוב, ושאם אתה עושה עליו ניסויים הוא לא אוהב את זה. למזלי, היו לי יותר חומרים שאהבו מאשר לא אהבו. אלה הפיגומים שעליהם ביססתי את הקריירה שלי".
זה לא מוסיקה, זה בידור
כשאני שואל את רודנר אם תובנות החיים והמקצוע מכשירים אותו להיות מנטור באחת מתוכניות הריאליטי, הוא מעווה את פניו. "מנטור כן, בטלוויזיה - ממש לא", הוא אומר בתקיפות. "תשמע, אני מלמד קורס על תולדות הרוק בבית ספר למוסיקה ששמו 'מזמור', בית ספר דתי בין אשדוד לגדרה, כמו
'רימון' רק לחובשי כיפות. אני עובר שם חוויות מרגשות בכל פעם שאני מגיע. אני מגלה אנשים שאני אוהב אהבת נפש, שמביאים טקסטים מיוחדים ומוכיחים שהאמנות הטובה לאו דווקא נמצאת בעולם החילוני. אני נחשף לאנשים שמחפשים את הקול שלהם ואת הזהות שלהם, וזה מרתק ומעורר השראה".
נו, אז למה שלא תעשה את זה בפריים טיים של ערוץ 2? תקבל על זה צ'ק שמן שיוכל להאכיל שלושה פיות בבית למשך תקופה ארוכה.
"אתה רציני? התוכניות האלה הן זיהום תרבותי ונפשי. תוכניות שמבליטות את כל מה שמכוער ונקלה בטבע האדם. מתי הריאליטי מצליח? כשהאנשים מתחילים לריב שם. אז זה מתחיל להיות מעניין לכאורה. אני לא יכול לראות את זה, הגוף שלי דוחה את זה. באמת. כמו שהגוף שלי לא מעכל ג'אנק פוד וצ'יפס וגורם לי להרגיש רע. מסבירים לי שזה מצחיק, אבל כשאני נתקל בזה בטלוויזיה זה ממש לא מצחיק אותי. זה גורם לי לרצות לבכות".
גם תחרויות מוסיקה? יש מי שטוען שהן דווקא עוזרות לגלות יוצרים חדשים.
"מאז ש'כוכב נולד' באוויר יש לי בערך 15 דקות מצטברות של צפייה, רובן אחרי שעידכנו אותי ששירים שלי בוצעו שם. את 'דה וויס' לא ראיתי אפילו פעם אחת. אני משתמש בחופש האדיר שיש לי כדי ללחוץ על הכפתור בשלט. אתה יודע למה אני קורא לתוכניות המוסיקה האלה זיהום? כי כמה יופי זה באמת יצר? מעט מאוד. כשנינט שרה את 'היהודים' בעונה הראשונה, זה היה רגע שהוציא אותי משטיפת כלים במטבח לכיוון הטלוויזיה. גם הרגע שהיא שרה את 'ים של דמעות' בהחלט היה שווה את זה. אבל איזה עוד ביצועים אתה זוכר? איזה עוד מוסיקאים באמת צמחו שם? אני לא מדבר איתך על סלבריטאים ועל גיבורי הרגע, אני מדבר על מוסיקאים של ממש.
"אתה טוען שהם מחיים שירים מהעבר, ואני טוען שהילדים האלה, ששרים בכל התוכניות, הם סתם קולב שמלבישים עליו שיר בלי שהם באמת מבינים במה מדובר. הם עפים על זה, מסלסלים ועושים הצגה שהם מבינים. ילדים בני 18 שרים שירים של נעמי שמר? נו, באמת. כדי לשיר שיר של נעמי שמר צריך בגרות נפשית עצומה. כולם עסוקים בלהוציא את עצמם טווסים עם טכניקות, מימיקות וחיקויים. זה, אגב, הייחוד של נינט, שמצליחה להיות פרוז'קטור גם לעבר וגם להווה. אשתי עוקבת אחרי 'אמריקן איידול', ולפעמים אני שומע את זה ברקע. אלה לא באמת ביצועים מוסיקליים, אלא סוג של אפליקציות מוסיקליות. כמו להעלות תמונה לרשת חברתית וללחוץ על פילטר שעושה אפקט. מה נהיה הכי חשוב ב'דה וויס'? עם מי אביב גפן יריב, לא המוסיקה עצמה. ומי שהוא יותר מזרחי יזכה בסוף".
נראה לי שאחרי המונולוג הזה כבר לא יתקשרו אליך מערוץ 2.
"זה בסדר. הייתי שם לכמה דקות באחת העונות של 'כוכב נולד', כשהקימו מין ועדה של מוסיקאים מייעצים, וזה היה מהנה, מצחיק, בזוי ומשפיל. ראיתי את זה מבתוך תוכו. שלא תבין לא נכון, יש לי כבוד עצום מאוד ל'טדי הפקות' ולטמירה ירדני, שעושים את זה באהבה גדולה ואמיתית, בתוך מכונה משומנת היטב. אבל זה בידור, לא מוסיקה. הספיקו לי ארבע תוכניות על תקן יועץ כדי לפרוש.
"לאורך השנים האחרונות היו כל מיני הצעות שהגיעו אלי מכל מיני תוכניות. חלקן ממש מגעילות, וחלקן מגעילות פחות. אני תמיד אומר 'לא', במיידי. פעם אחת התלבטתי במשך כמה ימים בעניין של שיפוט, כי באמת ניפנפו מולי בצ'ק, וצ'ק זה דבר חשוב כשיש לך שלושה ילדים. אבל אני לא יכול לחטוא לאמת שלי. המוסיקה שלי הביאה אותי לפה, והנה, בזכות המוסיקה הצלחתי פאקינג לקנות בית משלי. אפשר לומר שעד עכשיו, עם כל העליות והמורדות, המוסיקה שלי מפרנסת אותי. אין תחליף לנאמנות העצמית".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו