"נטל? שירות צבאי או אזרחי זו זכות"

בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה

הצעירים שילבשו מדים בקיץ הקרוב רחוקים מלראות בשירות הצבאי נטל, אבל הם בהחלט מודאגים. בעוד כמה חודשים, כשיעמדו בשערי הבקו"ם, הם יוותרו מרצון על החופש שלהם מתוך אמונה ומטרה להגן על הבית שלהם, זאת תמורת תגמול כספי לא גבוה במיוחד. אבל באותו הזמן הם גם יביטו מהצד על בני גילם שמסיבות כאלו ואחרות בוחרים שלא להתגייס לצה"ל, וגם לא לעשות שירות לאומי או אזרחי.

"ב־7 באוקטובר הייתי בבית של הוריי בשכונה חרדית בירושלים. כשהגיעו הידיעות על הטבח בעוטף הרגשתי שיש ניתוק של החבר'ה החרדים, וזה הכעיס אותי", מספר נועם (שם בדוי), בן 19, שגדל בירושלים למשפחה מהזרם הליטאי ועל כן נזהר פן יזהו אותו. "גם עכשיו אני לא מבין את הצעירים מהמגזר שאומרים 'נמות ולא נתגייס'. המשמעות של זה, בעיניי, היא איבוד של ערכי התורה. האבסורד הוא שאף אחד לא באמת חושב שאם כולנו נשב ונלמד תורה אז הכל יהיה בסדר".

נועם גדל כל חייו במוסדות חרדיים, ובמידה מסוימת עדיין חי חיים כפולים. כיום אורח חייו אינו דתי. הוא חניך במכינה קדם־צבאית והוריו יודעים זאת, אך המידע הזה מוסתר מחלק מאחיו ומאחיותיו, וגם ממשפחתו המורחבת. "סיפרתי רק למי שאני יודע שמסוגלים לקבל את זה. לחלקים נרחבים במשפחה אין מושג, גם לא לחברים שלמדו איתי בחדר. הם בטח חושבים שאני מתנדב או עובד באיזו עבודה סתמית".

כמי שגדל בבית חרדי הוא מכיר היטב את המורכבות של נושא הגיוס לצה"ל: "מצד אחד באים החרדים ואומרים - אנחנו לא רוצים לאבד את התרבות שלנו. ובאמת, זה לא משהו שאפשר לפתור רק בזה שיאפשרו להם כשרות כזאת או אחרת של מזון, או שלא יהיו בסביבתם בנות במהלך השירות הצבאי. האווירה צריכה להיות חרדית, לאורח חיים חרדי יש דרישות. מהצד השני - כשאדם אחד סוחב שני רובים זה כבד. כלומר, כשמילואימניק נמצא חצי שנה במילואים, ואז בכנסת מחוקקים חוקים שמאריכים לו את תקופת המילואים או נותנים שוב פטור לפלח אחר באוכלוסייה שלא משתתף במאמץ - אפשר להבין את הכעס.

"זה שוחק. מילואימניקים משלמים מחיר על חשבון הזמן עם הילדים, לפעמים מאבדים את העבודה כי הכוח הסדיר מצומצם. אני מבין את המורכבות, ועדיין - יש הרבה מאוד פתרונות שבמסגרתם אפשר לגייס צעירים חרדים לשירות צבאי. יש הרבה מתווים, ואפשר למצוא פתרון".

אז למה זה לא קורה?

"אני חושב שהציבור החרדי לא מקבל מספיק אחריות על החיים שלו. הם צריכים לקבל יותר אחריות. לבוא ולומר - אנחנו רוצים לתרום. לא לחכות שיסדרו להם גדוד חרדי, אלא לפעול כדי להקים אחד כזה. לחלופין, הם יכולים להתארגן כדי לשרת במקומות שונים - למשל בחמ"לים או בבתי חולים - ואז לשחרר כוחות אחרים למאמץ המלחמתי. לא חסרים דברים שאפשר לעשות שמותאמים לאורח החיים החרדי.

"לצד זה צריך רצון מתוך הצבא. הצבא צריך להיות ערוך לכך שחרדים יגיעו לשרת, ולא לחכות שהממשלה תעביר חוק. לפעמים זה מרגיש כאילו מישהו לא רוצה אותם, או לפחות זה היה ככה עד שפרצה מלחמת חרבות ברזל. בכל מקרה, גיוס חרדים זה לא משהו שיבוא בכוח. צריך מישהו שמכיר את העולם החרדי, מישהו שמכיר את הצרכים של הצבא, וצריך מישהו שיתרגם את זה. אי אפשר לרדוף אחרי עריקים חרדים, אין לזה מספיק כוח אדם".

הזמנים השתנו

לפי הנתונים של שנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מספר תלמידי הישיבות והכוללים בגיל גיוס (עד גיל 26) בשנת 2023 עמד על 66,784. כשמדברים על הפטור לצעירים משירות צבאי בדרך כלל חוזרים אחורה, אל קום המדינה ואל ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון. בינואר 1951 כתב בן־גוריון לרמטכ"ל דאז, יגאל ידין: "על יסוד סעיף 12 בחוק שירות הביטחון, שחררתי את בחורי הישיבה מחובת השירות הסדיר. שחרור זה חל אך ורק על בחורי הישיבה העוסקים בפועל בלימוד תורה בישיבות, וכל עוד הם עוסקים בלימוד תורה בישיבות".

הכוונה של ראש הממשלה היתה לתת פטור לכ־400 בחורי ישיבה, בעיקר בשל המכה הקשה שספג עולם לומדי התורה בשואה, והיה פה כמובן גם עניין פוליטי - הרצון להגיע להסכמות עם המנהיגות החרדית. אלא שמאז גדלה האוכלוסייה במדינת ישראל, וכך גדלו גם האיומים הצבאיים. לפי תחזיות דמוגרפיות, החברה החרדית, שכיום שיעורה הוא כ־14% מכלל האוכלוסייה (יותר מ־1.335 מיליון איש ואישה), תמנה בשנת 2035 כ־18% מכלל החברה, ובשנת 2050 תהווה כרבע מהחברה הישראלית (24.4%) ותכלול 3.820 מיליון איש. גידול האוכלוסייה החרדית הוא כמובן דבר מבורך, אך בעקבותיו עולה השאלה בנוגע לתפקידם של הצעירים החרדים בשנים הבאות.

נתוני שיעור הפטור מצה"ל של גברים יהודים (שנת 2021) מראים כי כ־32% מהגברים קיבלו פטור, מהם 18.4% במסגרת הסדר "תורתו אומנותו". כ־8.5% מבין אותם גברים קיבלו פטור מטעמים רפואיים ונפשיים, 2.5% קיבלו פטור בשל שהות בחו"ל ו־2.4% שוחררו מהשירות הצבאי על רקע רישום פלילי או סף גיוס נמוך.

ד"ר גלעד מלאך, עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מסביר כי אם תתממש התחזית שלפיה עד לשנת 2050 המגזר החרדי צפוי להוות כרבע מהאוכלוסייה בישראל - עלולות להיות לכך השלכות חברתיות, כלכליות ותרבותיות. התחום שבו צפויה להיות ההשפעה הגדולה ביותר של הגידול הדמוגרפי הוא השירות הצבאי.

"הירידה הצפויה בשיעור המתגייסים תביא לכך שב־2050 רק חצי ממחזור הגיוס של הגברים ו־30% ממחזור הגיוס של הנשים צפויים להתגייס", אומר ד"ר מלאך. "ההשלכות של תוצאה זו הן דרמטיות לביטחון הלאומי ולמתן מענה לצורכי הביטחון של ישראל. מודל הגיוס של 'צבא העם' יחדל להתקיים, וזה שינוי שעשוי להשפיע על החוסן של החברה בישראל ועל הלכידות החברתית שלה.

"בדיון בסוגיה זו לא ניתן להתעלם מההשלכות הצפויות של מלחמת חרבות ברזל על משך השירות הסדיר. שירות החובה היה אמור לרדת ל־28 חודשים במסגרת התוכנית הרב־שנתית של צה"ל, אך כעת עשויים אף להאריך אותו ל־36 חודשים. בחישוב שהציג אגף תקציבים, שירות סדיר של גברים חרדים בהיקף של הלא־חרדים צפוי לאפשר קיצור שירות של 11 חודשים בשנת 2050".

"להשאיר פוליטיקה בצד"

"בחינוך שממנו אני הגעתי, גם בבית וגם בבית הספר, אין שום סתירה בין שירות צבאי לבין לימוד תורה - גם אם כרגע זה לא חלק ממני", אומר איתן לוין (19), חניך במכינת "אדרת", שבאוגוסט הקרוב אמור להתגייס לצה"ל. "אני מכיר אנשים שלומדים תורה תוך כדי השירות הצבאי. "זה לא עניין של שוויון בנטל. שירות צבאי או אזרחי זו זכות, ואני חושב שזה קונצנזוס. אנחנו בתקופה שבה אנחנו צריכים להילחם על הזכות להתקיים, וזה צריך לבוא עם גיוס של כלל עם ישראל, כי צה"ל הוא צבא העם. המשימה הזאת לא יכולה להישאר רק אצלי ואצל החברים שלי, נדרשים עוד אנשים כדי לבצע אותה".

הוא גדל והתחנך במודיעין בבית דתי, וכיום מגדיר את עצמו חילוני. לאורך השנים הוא למד בישיבה תיכונית, ואז החליט ללמוד במכינה הקדם־צבאית אדרת. החניכים במכינה עוסקים בנושאים כמו יהדות, ציונות, מזרחנות וכדומה, לצד הכרת ארץ ישראל, פיתוח כושר גופני והכנה לצבא.

"אנחנו מכינה מעורבת של בנים ובנות, דתיים וחילונים, מסורתיים, חבר'ה שמגיעים מחו"ל, ועוד. יש אצלנו דעות גם של ימין וגם של שמאל. הגיוס לצה"ל הוא לא עניין פוליטי ולא מחלוקת קואליציונית. אין פה קשר לדעה פוליטית, לתמיכה בממשלה או באופוזיציה. צריך לבוא שינוי, והוא צריך להגיע עכשיו. לא יכול להיות שעבור סקטור אחד בלבד יעבירו עוד חוקים שימשיכו את הסקנדל הזה, שכל ממשלות ישראל היו שותפות לו ודחו את הטיפול בו. חייבים לטפל בנושא הזה עכשיו, כשיש סכנה קיומית. המנהיגים חייבים לקבל החלטה. גם אם הם מסכנים את 'החיים הפוליטיים' שלהם, הם צריכים לפעול לטובת מי שמסכנים את חייהם באמת - המשרתים בצה"ל".

איתן מדגיש כי הוא וחבריו שמחים לתרום את חלקם: "מאז 7 באוקטובר ומאז פרצה מלחמת חרבות ברזל פגשנו חיילים ואנשי מילואים רבים שהיה להם ניצוץ בעיניים, כפי שיש גם לצעירים כאן במכינה. הם רוצים לתרום ומאמינים בזה. גם אנחנו נשמח לתת יותר, אם זה מה שצריך, אבל המדינה צריכה לתת את חלקה ולפעול לגיוס ולתרומה של כלל החברה הישראלית. בסוף אנשי מילואים צריכים לחזור למשפחות שלהם, אין תחליף ללוחמים ולחיילים בסדיר.

"אני רואה את זה גם בקרב האחים הגדולים שלי, שגויסו ושירתו חודשים רבים, ואף לחמו בתוך עזה. הם עצרו את החיים שלהם, עצרו את הלימודים, ועכשיו הם צריכים להשלים פערים בכל תחומי החיים. גם המלחמה עצמה היא לא חוויה קלה בהיבט הנפשי. אנשי מילואים באמת שמחים לקחת חלק בשליחות, אבל אי אפשר שזה ייפול רק על ציבור מסוים".

העובדה שלנשים חרדיות יש תפקיד מרכזי בשוק העבודה ובמשקי הבית החרדיים מראה כי דווקא להן יש הרבה מה לתרום. "הייתי רוצה שכמו שאני תורמת, ככה גם צעירות חרדיות ייקחו חלק, אם זה בשירות לאומי ואם זה בהתנדבות", אומרת מעיין קואין (19) מרמת גן, שלומדת במכינת "עמיחי" למנהיגות ציונית־חברתית בקיבוץ כרמים שבצפון הנגב. "כמובן, חשוב שאותה צעירה תרגיש בנוח עם המקום שהיא מגיעה אליו ושזה לא ייעשה בכפייה, אבל רק ככה משנים את המציאות. אני חושבת שראינו את זה במהלך המלחמה, כשהיו חלקים באוכלוסייה החרדית שהתנדבו, והייתי רוצה שזה יהפוך לדבר רשמי וקבוע".

לא להתעלם מחוסר השוויון

מעיין היא בוגרת תיכון בליך ברמת גן, ולאורך כל שנות ילדותה ובגרותה היתה בצופים, בעיקר בתפקידי הדרכה, והרבתה להתנדב. לאחר שסיימה את הלימודים היא הגיעה למכינת עמיחי. "היתה לי שנה משמעותית. בעוד כמה שבועות אתגייס לתפקיד מדריכת תותחנים. תמיד רציתי תפקיד של הדרכה, ואני שמחה שזה תפקיד שכולל שטח. בעיניי כל תפקיד הוא משמעותי, וחשוב לי שיאפשרו לי להתבטא. אני יודעת שיש הרבה צעירים וצעירות שלא מתגייסים, אבל אני לא מרגישה פראיירית. אני ממש רוצה להתגייס לצה"ל ולעשות שירות משמעותי, ובהמשך גם להתקדם ולהיות קצינה.

"המוטיבציה שלי לגיוס לא תלויה באחרים, אבל עדיין, הידיעה שאני והחברים שלי הולכים להתגייס וצעירים אחרים בגילנו לא יעשו את זה היא מתסכלת. יש לי חברים שהפסיקו להם את שנת השירות באמצע וגייסו אותם בגלל המחסור בכוח אדם. בסוף אנחנו לא רוצים לגייס בכפייה, אבל גם לא שיעבירו חוק שמפלה בין דם לדם, ושתוך כדי מלחמה יאפשרו לציבור רחב פטור מלשרת בצבא".

מי אחראי למצב הזה?

"במידה מסוימת - מנהיגי הציבור החרדי, בזה שהם מונעים מהאוכלוסייה שלהם להתגייס, וגם הממשלה והפוליטיקאים שלא מצליחים להגיע להסכמות. במשך המון שנים החברה הישראלית התעלמה מחוסר השוויון בנטל ונמנעה מליצור שיח והידברות עם הציבור החרדי ולהגיע למתווה גיוס מוסכם, ולכן היום הרבה יותר קשה לגשר על הפערים. אנחנו מצפים מהמנהיגים למצוא פתרון גם לבעיות לטווח הקצר, שהן מחסור בכוח אדם וחוסר שוויון בנטל, וגם פתרון לבעיות לטווח הארוך - איך מוצאים דרך לשלב את החברה החרדית במסגרת הצבאית בעוד עשור, ואפילו בעוד 30 שנה".

"אנחנו במלחמת מצווה"

מערכת החינוך היא זו שמגדלת, מחנכת ושולחת לדרכם את החיילים ואת החיילות הבאים. משרד החינוך לא מתעלם מהתפקיד הזה - החיילים והחיילות משולבים כחלק מתוכנית הלימודים, ובתי הספר נמדדים בין היתר על פי שיעורי הגיוס לצה"ל של תלמידיהם. נתונים הנוגעים לאוכלוסיית הגברים המשרתים בצה"ל (עד גיל 21) מראים כי 88% מבוגרי החינוך הממלכתי מתגייסים לצה"ל, 83% מבוגרי החינוך הממלכתי־דתי מתגייסים, ורק 9% מבוגרי החינוך החרדי מתגייסים.

לפי התמונה החינוכית של משרד החינוך, שיעור הגיוס לשירות צבאי בבני ברק בקרב הגברים עומד על 12%, ובקרב הבנות על 2% בלבד (תשע"ט). בביתר עילית על כ־14% (גברים), ובמודיעין עילית על 9.8%. לעומת זאת, העיר מודיעין מככבת בראש הערים הגדולות בגיוס הגברים והנשים וביציאה לקצונה.

"מפריע לי שיש שיעור מאוד משמעותי מהאוכלוסייה שלא תורם למען המדינה, בזמן שאנשים כמוני תורמים אפילו שלוש שנים ויותר בשירות סדיר, ואחר מכן במילואים", אומרת תמר קרסיק (19) ממושב גמזו. תמר היא בת הציונות הדתית שלמדה במדרשת אמי"ת במודיעין, וכיום היא חניכה במכינה הקדם־צבאית "מיתרים לכיש" בשלוחת בית גוברין. לדבריה, "לא הגיוני שהזכות והחובה האלה  לא מוטלות עליהם. זה מקומם".

בעוד שלושה חודשים תתגייס תמר לצה"ל. "החרדים מסרבים להתגייס בטענה שזה 'ביטול תורה' - שזה כמובן אבסורד לגמרי, כי אנחנו נמצאים כאן במלחמת מצווה, ולא במלחמת רשות, ובמלחמת מצווה מוציאים אפילו חתן ביום חתונתו כדי שילך להילחם. נוסף על כך, העניין הזה שלומדים תורה וזה פוטר מיציאה למלחמה הוא לא הגיוני לחלוטין. זה כמו להגיד שאני לומדת תורה - אז אני פטורה מלשמור שבת, או שמותר לי לאכול שרצים. קיום מצווה אחת לא פוטר אותי מקיום מצווה אחרת.

"אני חושבת שאהיה מסוגלת לשמור על אורח חיים דתי בצבא. לדעתי, אם היית בא אל נערה מהמגזר הדתי־לאומי לפני 50 שנה והיית אומר לה שהיא הולכת להתגייס לצבא ולהישאר דתייה - היא לא היתה מאמינה. אבל דברים השתנו, והצבא עושה מעל ומעבר למען הבנות הדתיות, כולל עמותה שמלווה אותנו מהצו הראשון ועד השחרור, גם מול הרבנות הצבאית.

"זה באמת לא קל, וזה לא קורה ביום, אבל כשאמא שלי התגייסה, לפני 30 שנה, חיילת דתייה היתה משהו מוזר, הרבנים הרימו גבה וזה היה חריג. כיום זה הפך להיות סטנדרט, ואני חושבת שאין סיבה שזה לא יצליח גם עם המגזר החרדי".

כשמדברים עם תמר על ישראל של 2050 ועל פניה של החברה הישראלית, היא אומרת: "אני מקווה שיהיה צבא שכולם משרתים בו כתף אל כתף, שכולם ייכנסו מתחת לאלונקה. לפי איך שזה מתקדם כיום, אני סקפטית. זה מלחיץ, מכעיס ואפילו מפחיד אותי לחשוב שיהיה כאן מצב שכחצי מהצעירים לא יתגייסו לצה"ל, ומי שכן מתגייסים יישאו לבד בנטל וישרתו שירות ארוך בסדיר ובמילואים". 

בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה