18 בינואר 1943. על אדמת אירופה נרצחים מאות אלפי יהודים בכל יום, לאחר שכחודש קודם לכן, ב-20 בינואר, התקבלה בוועידת ואנזה ההחלטה על יישום "הפתרון הסופי". אלפי פליטים יהודים מוצאים את עצמם בליבה של מלחמה לא להם, לכאורה – ואז מתפרסמת ההחלטה שתוביל בסופו של דבר, לגמרי במקרה, להצלה של אלפי יהודים מרצח העם האכזרי בהיסטוריה. נעזרנו ב-Claude וב-Perplexity כדי לספר מעט על הגטו שאף אחד מתושביו לא גורש למחנה השמדה.
במקביל למלחמת העולם השנייה שרוכזה בעיקר באירופה, התנהלה במזרח הרחוק מלחמה בין סין ליפן. שנגחאי הפכה בשל חשיבותה למסחר הבינלאומי למעין מובלעת בינלאומית בשליטת יפן, שהחליטה היום לפני 81 שנים להקים בה את "האזור המיועד לפליטים חסרי מדינה" – מעין מקלט עבור בין 10,000 ל-20,000 פליטים יהודים מאירופה שהגיעו לעיר. ללא דרישות ויזה או הגבלות על הגירה, העיר הסינית הסתמנה כאחד המקומות היחידים שיהודים יכולים לברוח אליהם.
כדי להסיר כל ספק – חיי היהודים ב"גטו שנגחאי", שאליו אולצו לעבור, לא היו טובים בהרבה מאשר בגטאות של אירופה; התנאים היו קשים בשכונה הצפופה (ששטחה היה קמ”ר בודד), מוכת העוני, שיועדה על ידי כוחות הכיבוש היפנים לשכן את זרם "הפליטים חסרי המדינה”, כפי שהוגדרו היהודים בצו הקמת הגטו. התושבים סבלו מרעב, זוהמה ומחלות. הם לא הורשו לצאת מהגטו ללא אישור מיוחד – אם כי יש לציין כי הוא לא הוקף בגדר.
ובכל זאת, גטו שנגחאי איפשר להם לחיות, ולבסס מחדש את החיים היהודיים; בתי ספר, בתי כנסת, תיאטראות, עיתונים ואגודות סיוע פעלו בו וסיפקו תשתית חברתית לקהילה הצפופה. למרות מצבם הגופני, הרוחני והכלכלי הרעוע, אלפי יהודי אירופה שהתיישבו בשנגחאי שרדו את השואה במה שניתן כנראה להגדיר ללא חשש כגטו הכי פחות אכזרי תחת שלטון מדינות הציר.
בתום המלחמה, ב-1945, הגיעו כוחות בעלות הברית לשנגחאי ושחררו גם את כ-14,000 היהודים שנותרו בגטו היחיד מחוץ לאירופה. רבים היגרו לארצות הברית, קנדה, ישראל ואוסטרליה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו