מעטים סיפורי האהבה המסוגלים להתחרות בזה של נפוליאון בונפרטה ואשתו הראשונה, ז'וזפין דה בוארנה, ברמת העניין שהם מעוררים לאורך זמן. הבמאי רידלי סקוט מתאר בסרטו החדש "נפוליאון", שייצא השבוע, את אהבתו של המצביא לז׳וזפין כאהבת האמת היחידה בחייו, ואף רומז שהיא הייתה המניע מאחורי כיבושיו הצבאיים. עם זאת, כמה היסטוריונים הפריכו לאחרונה את המיתוס סביב אהבתם של השניים, כפי שנגלה כאן בסיוע ChatGPT.
״הוא הגיע משום מקום כדי לשלוט בכל, אבל כל אותו הזמן הוא ניהל מלחמה רומנטית עם אשתו הנואפת ז'וזפין. הוא כבש את העולם כדי לנסות לזכות באהבתה, וכשלא הצליח, כבש אותו כדי להרוס אותה, והרס את עצמו תוך כדי", אמר סקוט לאתר דדליין. סרט הדרמה ההיסטורי מתעמק ברדיפה הבלתי פוסקת של נפוליאון אחר כוח והשפעה גלובלית, במקביל לניהול חיי נישואים מתסכלים עקב אילוצי פרידה, משחקי כוח, בגידה והיעדרו של יורש מיוחל.
עד כמה נכון ששאיפותיו המיליטריסטיות של נפוליאון הונעו על ידי מערכת היחסים עם ז׳וזפין? האמת מורכבת כמו שתי הדמויות המעורבות.
דרכיהם של נפוליאון וז׳וזפין הצטלבו ב-1795. הם נפגשו בסלון אלגנטי בפריז של אחרי המהפכה. הוא היה רק בן 26, אבל כבר פיקד על חטיבה ונודע כאסטרטג מבריק. היא הייתה בת 32, אשת חברה, אם לשני ילדים ואלמנתו של רוזן שהוצא להורג בעוון בגידה בתקופת הטרור של המהפכה הצרפתית. היא עצמה חוותה חשש לחייה, כשנחשדה בפעילות אנטי-מהפכנית ונעצרה, אך שוחררה בתום שלטון הטרור, ואף הותר לה לרשת את רכושו של בעלה. שניהם היו אנשים שאפתניים ומתוחכמים, שנמשכו זה לכוחו ולהשפעתו של זה. עם זאת, הם היו גם אנשים שונים מאוד, עם שאיפות ורצונות שונים: נפוליאון היה אדם חדור מוטיבציה, שתמיד היה ממוקד בקריירה שלו, בעוד ז'וזפין התעניינה יותר בחיי החברה, ונהנתה מהמותרות של מעמדה.
כגבר צעיר חסר ניסיון היה נפוליאון מאוהב בז'וזפין נואשות, בעוד היא ניהלה במקביל רומן עם גבר אחר מבלי שעשתה מאמץ ניכר להסתיר זאת - אולם הוא סלח לה. כחצי שנה לאחר פגישתם הם נישאו בטקס אזרחי מזורז בבית עיריית פריז. שניהם שיקרו בתעודת הנישואים לגבי גילם. היא הורידה ארבע שנים, והוא הוסיף אחת. האיחוד שלהם היה איחוד של צרכים הדדיים - נפוליאון חיפש קשרים אריסטוקרטיים ותחכום חברתי, ואילו ז'וזפין חיפשה ביטחון כלכלי ויציבות לאחר ששרדה את המאסר בתקופת שלטון הטרור.
יומיים בלבד לאחר חתונתם נאלץ נפוליאון לעזוב. שנים אלו היו תחילת תהילתו של הצבא הצרפתי: כיבוש איטליה וכניעת אוסטריה. אבל בזמן שמוחו של החייל היה עסוק בתכנון טקטיקות בשדה הקרב, ליבו היה עם ז'וזפין. נפוליאון כתב לה לעתים דכופות - לפעמים יותר מפעם ביום - מכתבים מלאי אהבה ותשוקה. במכתביהם ניכרים להט רב וגעגועים, אך גם רכושנות והאשמות. אולם, במכתבים נשמעו גם תוכחות מצד הקיסר לעתיד לגבי מה שהיה בעיניו אדישות מצידה. לאחר שיצא לדרכו, היא שבה לסורה: מאהבים ומותרות. עם זאת, מדי פעם, הוא כתב לה והכריז על 'אהבתו ללא תנאי'. עד מהרה, הוא ביקש ממנה לבוא לפגוש אותו באיטליה, אך היא המשיכה לגרור רגליים. היא אפילו המציאה הריון, ומאוחר יותר הפלה, כדי להצדיק את השהייה בפריז. הוא בתגובה היה קרוב לנטישת צבאותיו וחזרה הביתה להתאחד עם אהבתו החמקמקה.
בעת המערכה במצרים, המצב חזר על עצמו: ז'וזפין התמידה עם הרומנים שלה, ונפוליאון המשיך לכבוש שטחים עבור ארצו. במצרים סיפר לו אחד מאנשיו המהימנים על בגידותיה של ז'וזפין, שכבר היו ידועות ברחבי פריז. הוא חזר מיד לצרפת, רצוץ נפשית אך איתן במחויבותו, ובחר בריחוק רגשי על פני גירושין. לריחוק ההדרגתי היה אפקט מוזר: לפי עדויות היסטוריות, מכאן ואילך, נראתה ז'וזפין כמי שמקנאת ומאוהבת, בעוד שנפוליאון התרחק יותר, ואף מצא לעצמו מאהבות. מול המצב הזה, הגיבה ז׳וזפין בסחיטה רגשית ובהוצאת סכומי כסף מופקעים על מותרות, תכשיטים, בגדים ושיפוצים של ארמונותיה.
מאידך, נושא הירושה נעשה יותר ויותר חשוב - במיוחד ב-1804, כאשר נפוליאון הכתיר את עצמו לקיסר לכל החיים בקתדרלת נוטרדאם בנוכחות האפיפיור. ז׳וזפין, שהוכתרה גם היא כקיסרית, ניצלה את ביקורו של ראש הכנסייה כדי להתחתן בכנסייה - צעד מוזר, שכן באותה נקודה הנישואים היו מפורקים לחלוטין. היו צעקות, ויכוחים ואפילו אלימות פיזית. עם זאת, במשך שנים אף אחד לא שקל גירושין. נראה היה שגם לז'וזפין יש כישרון מיוחד להיות קיסרית, ואנשים העריצו אותה.
הכתרת בני הזוג ביססה את מעמדם, והוסיפה רובד נוסף של מורכבות לתדמית הציבורית שלהם. אבל כל קיסר צריך יורש - משהו שלא היה לנפוליאון. למעשה, חוסר יכולתה של ז'וזפין להעמיד יורש היה מקור עיקרי לסכסוך ביניהם. אי האהדה כלפיה בקרב משפחתו של נפוליאון החמירה את תסכוליו, והוא החל להרהר בגירושין. עם זאת, הוא הכיר ביתרונות הפוליטיים של התא המשפחתי והעריך את כישוריה הדיפלומטיים של רעייתו. תפקידה של ז'וזפין היה חיוני לתדמיתו הציבורית של נפוליאון, והיא גילמה את כוחו באמצעות חן, נימוסים ואורח חיים מפואר.
המצב נמשך עוד ארבע שנים. המלחמה הפרטית של בני הזוג הגיעה לנקודת אל-חזור כאשר אחת מנשות החצר של ז'וזפין גילתה שהיא בהיריון מהקיסר, והוא, שחשש עד אז שאולי הוא עקר, שמח לגלות שהוא לא. הסיכוי ליורש מאישה אחרת זירז את הפרידה מרעייתו.
בסופו של דבר התגרש נפוליאון מז'וזפין ב-1810 ונישא למארי לואיז, נסיכה אוסטרית שילדה לו בן, נפוליאון ה-2 (שמת בגיל 21 משחפת). על מערכת היחסים עם מארי לואיז התבדח נפוליאון: 'התחתנתי עם רחם'. סימנים רבים העידו על רגשותיו המתמשכים של נפוליאון כלפי ז'וזפין גם לאחר גירושיהם. התמונה המצטיירת מאותם ימים היא של מערכת יחסים שנחמצה מנסיבות, ולא מהיעדר אהבה. הוא המשיך לשלם לה קצבה נדיבה, ותוארה לא נלקח ממנה. הם נשארו ביחסי ידידות קרובים עד מותה ב-1814 מסיבוכים של הצטננות. בהלווייתה השתתפו יותר מ-20,000 איש. האווירה בפריז אז הייתה קודרת גם בגלל סוף מסעו המבריק של נפוליאון בהיסטוריה של אירופה. נראה היה כאילו הצלחתו הייתה קשורה מתחילתה ליחסיו עם ז'וזפין. לאחר שהובס ברוסיה ונדחה על ידי בני עמו, הוא התפטר מתפקידו כקיסר לאחר תבוסתו בקרב ווטרלו ב- 1815. לאחר מכן הוגלה על-ידי הבריטים לאי סנט הלנה. שם, במשך כמעט שש שנים, התמסר לכתיבת זיכרונותיו, עד מותו ב-1821. מילותיו האחרונות, כך סופר, היו: "צרפת, הצבא, ז'וזפין״. התברר שלתבוסותיו האישיות היה אותו משקל כבד כמו אלו בשדה הקרב.
האם באמת היה לאחד המצביאים הדגולים בהיסטוריה צורך עז בכיבושים צבאיים כדי להרשים את רעייתו החמקמקה? הרעיון, יש להודות, אינו מופרך. עם זאת, פרספקטיבות היסטוריות עכשוויות מאתגרות רעיון זה. נראה שז׳וזפין הייתה ללא ספק מוזה, אך לא מניע מוביל בכיבושים הצבאיים של בעלה. היו לכך מספר מניעים משמעותיים אחרים:
תהילה אישית - נפוליאון היה איש שאפתן מאוד, שרצה להיזכר כאחד מגדולי המפקדים הצבאיים בהיסטוריה, והוא האמין שהדרך היחידה להשיג זאת היא לכבוש כמה שיותר שטחים;
לאומיות - נפוליאון היה פטריוט נלהב, שהאמין שצרפת נועדה לשלוט בעולם. הוא ראה בעצמו את התגלמות הלאומיות הצרפתית, והאמין שחובתו להרחיב את שטחה של צרפת;
אידיאולוגיה - נפוליאון היה תומך של המהפכה הצרפתית והאידיאלים שלה: חירות, שוויון ואחווה. הוא האמין שמשימתו היא להפיץ את האידיאלים הללו ברחבי אירופה, גם אם המשמעות היא שימוש בכוח;
רווח כלכלי - נפוליאון היה מודע לכך שצרפת מתמודדת עם קשיים כלכליים בשנים שלאחר המהפכה. הוא ראה בכיבוש דרך להעשיר את צרפת ואזרחיה על ידי ביזת שטחים כבושים והשגת גישה לשווקים ומשאבים חדשים;
הגנה - נפוליאון האמין שצרפת מוקפת באויבים מסוכנים, וראה בכיבוש דרך ליצור אזור חיץ מסביב למדינה לצורכי הגנה.
סביר להניח שנפוליאון, אדם מורכב עם מגוון רחב של שאיפות ומוטיבציות, הונע משילוב של כל הגורמים הללו. אהבה גדולה הייתה לו לג׳וזפין, אבל היא כנראה לא הייתה המניע לכיבושיו הצבאיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו