השעה שמונה בבוקר ביום שישי, מזג האוויר קודר, גשם מתחיל לטפטף ורוחות עזות נושבות, אך בקבוצת הווטסאפ "שישי ירוק" נשלחת הודעת הרגעה: "הטיול יתקיים כרגיל, בואו עם לבוש חם וכובעים למקרה שיתחיל גשם רציני".
למען האמת, הייתי בטוחה שאף אחד לא יגיע מלבד המארגנים, אבל בכל זאת לבשתי בגדים חמים, הצטיידתי במעיל ובמטרייה, הקלדתי את הכתובת בווייז ונסעתי למקום המפגש - בקתת הנזירים בשולי יער בן שמן.
חמש נשים ושני גברים קיבלו את פניי. הם לבשו נעליים גבוהות, מעילים וכובע צמר, ישבו על מחצלת ושתו קפה שחור שהכינו במקום. האווירה מורגשת מייד, קלילה ולא מחייבת, ולאט־לאט התחילו לזרום עוד ועוד אנשים שהצטרפו לקבוצה. מי שיסתכל מהצד ספק אם יבין את הקשר בין כולם, יש חבר'ה צעירים בני 30 לצד סבתות לנכדים, הם לא גרים באותה העיר ולא שירתו יחד בצבא, אין גם קשר משפחתי בין המטיילים. לכולם יש מכנה משותף אחד שנוצר באמצע החיים - כולם גרושים, הורים עצמאיים.
יורם שושן (49), מהנדס מערכות מידע במקצועו ומדריך טיולים חובב, גרוש ואב לשלושה ממודיעין, אוסף את כולם ומתחיל להסביר על המסלול השבועי. למעשה, הכל התחיל מהאהבה שלו לטיולים, שהם חלק בלתי נפרד מחייו.
"אני אוהב לטייל לבד עם הכלבה שלי. ביום שישי לפני כמה חודשים טיילתי עם חבר בצד המזרחי של נחל מודיעין, מתחת ליישוב לפיד", הוא מספר לי תוך כדי צעידה. "העלינו תמונות לפייסבוק ואנשים הגיבו וביקשו להצטרף. החלטנו לנסות והוצאנו טיול בשישי שהיה מוצלח מאוד. מאז אנחנו מקפידים לטייל בכל יום שישי בבוקר, גם בימים חורפיים, כמו היום".
נטוורקינג חברתי
התמונות מאותו טיול של יום שישי בנחל מודיעין, שהתחילו את מיזם הטיולים השבועיים, הועלו לקבוצת הפייסבוק "חבריא ג' - מפגשים, שיתוף ועזרה הדדית". הקבוצה, שמונה 700 חברים (גילוי נאות: אני בהם), מיועדת להורים עצמאיים, גרושים, גרושות, אלמנים ואלמנות מכל הגילים מרקע דתי, כלומר דתיים בהווה או לשעבר.
ניר חלפון (40) ממודיעין הקים את הקבוצה יחד עם חבריו ענבל גרנות, שי דהרי ומוריה גנץ מצורך אישי שכל אחד חווה בעצמו. "בתקופה שאחרי הגירושים הייתי יוצא מהעבודה מאוחר, בימים שהבנות שלי לא אצלי, ושואל את עצמי בשביל מה לחזור הביתה? לא תמיד יש לך חשק לצאת לדייט בערב החופשי, המפגש עם החברים חסר ואתה לא רוצה להיות לבד. ברגע שיש קבוצה בפייסבוק או בווטסאפ, שכל החברים בה חווים את החוסר הזה שנובע מהגירושים, מספיק שאתה כותב 'אני לבד ורוצה לצאת', ואנשים אחרים, שנמצאים גם הם לבד, מתארגנים למפגש ספונטני, זה כיף", ניר מספר לי תוך כדי הליכה במסלול.
בשלב הראשון ניר וחבריו פתחו קבוצת ווטסאפ עבור כל מי שגר במודיעין והסביבה, כי הרבה יותר קל לקבוע עם אנשים שגרים באותה סביבה. "כשפתחנו גם את קבוצת הפייסבוק, המטרה היתה להגיע ליותר אנשים, שגם במקומות אחרים בארץ יתארגנו עוד קבוצות למפגשים ועזרה הדדית. בקבוצות גרושים יכולים להיות לך חברים מרמת הגולן ומבאר שבע וזה לא רלוונטי למפגשים באמצע שבוע, בטח לא למפגשים ספונטניים. בהתחלה צירפתי את כל מי שנמצא בקבוצת הווטסאפ של מודיעין, והיום מגיעים למפגשים שלנו אנשים מכל רחבי הארץ".
ואכן כששאלתי את החברים בטיול מהיכן הם בארץ קיבלתי תשובות מגוונות, היו מקבוצת הבית - מודיעין, היו חברים מבית שמש, ירושלים, שומרון ובנימין, היה גם מי שהגיע מאשדוד. ורדית (55) שקוראת לעצמה "זקנת השבט" הגיעה מכפר סבא. "כל הדרך קיוויתי שרק בכפר סבא יורד גשם, ובמודיעין לא", היא אומרת לחברים. לדבריה, למרות שרוב החברים צעירים ממנה, החברים בקבוצה הם קבוצת השווים שלה. "בעקבות הקבוצה שנפתחה התחלנו לארגן מפגשים בכפר סבא, גילינו שיש הרבה גרושים באזור, קל תמיד להיפגש עם מי שגר בקרבת מקום".
ורדית היא שדכנית חובבת, "בלי קשר לקבוצה כמובן", היא מחדדת. אני שואלת את ניר אם גם הקבוצה הזו היא חלק מסצנת הפו"פ (פנויים־פנויות) של המגזר הדתי. הוא מסתייג ואומר, למען הסר ספק, ש"זו לא קבוצה שנוצרה למטרת היכרויות בשום צורה, הפוך. המטרה היא להיפגש בכיף, בלי הלחץ שצריך לעשות רושם, לחשוב מה המין השני חושב עלי. מדובר במשהו הרבה יותר זורם ולא מחייב".
במסלול המעגלי יורם מוביל אותנו למערת קבורה קדומה, אולם כדי לעלות למערה נדרשת גמישות מסוימת ועזרה. אחד מהגברים עולה ומושיט יד למי שאחריו, וכך מתגלה עוד שכבה בקבוצה הדתית - חלק מהבנות מודיעות שהן יוכלו להסתדר לבד, ספק בגלל איסור נגיעה, ועבור חלק זה ממש לא אישיו. אחת מהן צוחקת שהיא שומרת נגיעה, וממהרת להיעזר באחד הגברים שכבר עלו למערה. עצם זה שמדובר במונח שגור ומובן בלי שאלות או הרמות גבה מקל מן הסתם על החברים המקפידים.
בתוך מערת הקבורה יורם, שעם השנים הוריד את הכיפה, מסביר את הפסוק המוכר "נאסף אל אבותיו" שקשור למערות הקבורה, על פי ההסבר שלו, הכוונה היא שבעבר אספו את העצמות של מי שנפטר למערה שבה נקברו אבותיו.
מאחורי הפייסבוק
נראה שכולם מכירים את כולם כאן, חברים של שנים, אך עבור מורן, אילנית ומוריס זו הפעם הראשונה שבה הם פוגשים את האנשים שמאחורי תמונות הפרופיל בפייסבוק. ללא ספק מדובר בצעד אמיץ שמלווה בהרבה חששות, להכיר אנשים חדשים לא במסגרת עבודה או בגלל שהם שכנים, על בסיס חוויות דומות שעברו או לפחות על בסיס הסטטוס הזהה.
במעלה הגבעה עוצרים לעוד קפה מול נוף מדהים, הגשם שהחל לטפטף נעלם והחברים החדשים מוזמנים להציג את עצמם בסבב היכרות קצר.
חלקם עושים זאת בביישנות, חלקם בביטחון, הם אומרים בזה אחר זה את הפרטים היבשים דוגמת שם, גיל, מספר ילדים, מקצוע ומקום מגורים, מה שמעלה מייד שאלות וחיבורים כמו בכל מפגש של דתיים שבו מופעל "חוק הדתיים השלובים", ולפיו בשיחה בין אנשים דתיים בסוף יתגלה שיש להם חבר משותף, בין שזה מהשכונה, מהישיבה, מהסניף, מהאוניברסיטה, מהצבא או מהעבודה.
לא תמצאו פה סיפורים עצובים של גירושים מכוערים, הוצאת רפש על הגרוש או כאב על הזוגיות שהיתה. מי שמגיע לכאן משאיר את הקושי מאחור כדי לקבל כוחות חיוביים להמשך.
בשיחה בצד ניר משתף אותי בפעם הראשונה שבה הגיע למפגש של קבוצת גרושים. "במפגש הראשון היה לי מוזר, הרגשתי לבד ורע עם עצמי", הוא משתף, "לאחר כמה דקות שנראו נצח מישהי שכבר היתה מחוברת יותר באה לשבת לידי והתחילה לדבר איתי, וזה היה מספיק בשביל לתת לי ביטחון. לכן בכל פעם שמגיעים אנשים חדשים אני מרגיש את הקושי שלהם, את החשש המובן הזה, זה לא זר לאף אחד מאיתנו, כולנו היינו פעם חדשים. הצעד הראשון הוא הכי קשה, ברגע שצלחת אותו אתה כבר בפנים".
כשנכנסים חברים חדשים לקבוצה הם מקבלים חיבוק חם מהוותיקים. איך אני יודעת? כי זה בדיוק מה שקרה לי בפעם הראשונה שהגעתי למפגש.
מדובר באנשים שאתה מדבר איתם דרך המסך כמעט בכל יום, וכשנפגשים לראשונה זה ככל הנראה לאחר שהתכתבתם ומצאתם שיח משותף, וכך העולם הווירטואלי זולג בטבעיות לחיים האמיתיים. אחת מהנשים עם הפנים המאירות שפגשתי בטיול לראשונה היא רלי פרל (32) מדולב, אמנם מהצעירות שבחבורה, אבל כבר צברה "פז"ם גירושים" של תשע שנים.
"עבורי הטיולים האלה הפכו לעוגן, כי זה קורה בכל יום שישי. במהלך השבוע אני עמוסה, יש לי הרבה דברים על הראש ואני מרגישה שבכל שבוע זו נקודת הטעינה שלי, הדבר היחיד שאני עושה רק למען עצמי. היתרון הוא שבטיול אני יכולה לדבר עם אנשים ואני יכולה גם סתם להסתכל על הטבע וללכת, מה שלא קורה במפגשים אחרים. אתה מתחבר לטבע, רואה מבנה ישן ופרחים מיוחדים עם הסברים מנומקים של יורם. זה מכניס לסוף שבוע רגוע, התמכרתי", היא מודה.
"יש כל כך הרבה מפגשים בסצנת הקבוצות של גרושים דתיים, אך הקבוצה הזו היא קסם. מגיעים חבר'ה טובים וערכיים בשונה מקבוצות אחרות, שבהן לפעמים יש את התחרות הסמויה מי מושכת יותר ומי בולט יותר", היא אומרת. יורם מצטרף לדברים של רלי ואומר כי "בטיול יש אווירה קלילה ולא שיפוטית. מגיעים אנשים שאוהבים להיות בטבע, מצב ששונה לחלוטין מסיטואציה של מסיבה שחשוב לראות ולהיראות, אנשים מגיעים כפי שהם".
"מוזמנים לשבת"
כשאנחנו מתחילים לרדת מההר לעבר מאגר מים סמוך אני אומרת לניר שרק מישהו גרוש היה יכול לחשוב לארגן טיול ביום שישי בבוקר, בשעות שהילדים בבית הספר או בגן ואתה מוצא את עצמך לבד.
ניר מבין בדיוק את הסיטואציה גם בלי שאסביר. כל זוג הורים לילדים קטנים יודע שהשעות המקודשות והיחידות לעיתים בשבוע לזמן זוגי הן ביום שישי משעה 08:00 ועד 12:00, בתי הקפה מלאים בזוגות, ובסופרים אפשר למצוא זוגות ללא ילדים שעושים קניות לקראת שבת.
אני לא אשכח איך הלכתי לקניון באחד מימי השישי וראיתי בזה אחר זה את ההורים מהגן והתבאסתי, כי רק אני הסתובבתי לבד. ההבנה על החוזק שבקבוצה הזו מחלחל, בקבוצה אתה לא מרגיש את הלבד, את הכאב, אתה מרגיש חלק.
בזמן שירדנו למאגר המים בסוף המסלול אנשים שאלו זה את זה "איפה אתה עושה שבת?" משפט שגור בפי כל איש דתי ביום שישי, שהרי בעוד כמה שעות תיכנס השבת וההכנות של החברים הושהו לצורך הטיול.
"סופי השבוע הם הכי קשים", אומר אחד החברים. "גירושים זה תיק, במיוחד למי שהוא חלק מקהילה דתית. יש הרבה עניין סביב שבתות, אתה פתאום מוצא את עצמך לבד. אם את אמא לילדים אין מי שיעשה קידוש, ואם אתה גרוש אין לך מי שידליק נרות שבת".
ניר מארגן השבת ארוחת ערב אצלו בבית למי שגר קרוב ויכול ללכת ברגל. "אני לא שואל מישהו שגר רחוק איך הוא הגיע, כולם מוזמנים", הוא אומר. תוך כדי שיחה הוא מזמין אנשים שלא יישארו לבד בבית השבת. אחת הבנות אומרת שזה רק יטריח אותם כי היא עם הבנות שלה ולא נעים לה, אבל ניר לא מוכן לקבל את המילים "לא נעים" כתשובה לגיטימית.
"משגע אותי שמישהו נמצא לבד עם עצמו אם הוא לא רוצה בזה. אולי הוא רוצה לאכול עם חברים ואין לו עם מי להיות?" הוא אומר.
"הרבה אנשים חושבים, 'אני גרוש, מי ירצה להיות איתי או עם הילדים שלי', יש גם בושה, מצד אחד אתה לא רוצה להיות עם נשואים כי זה צורב ומצד שני זה מבאס להיות לבד. צריך לחשוב כך - 'אני רוצה אנשים כמוני, איך אני מגיע לזה?' אנשים צריכים להפסיק לשים לעצמם מחסומים ולהפנים שכולנו באותה סירה".
אני שואלת את יורם למה הוא בחר להצטרף לקבוצה דתית, הרי הוא עזב את הדת לפני שנים. לא עדיף לצאת עם מי שיכול לבלות במסעדות בשישי בערב? יורם עונה כי "דתל"שים (דתיים לשעבר) הם מגזר בפני עצמו. אני מרגיש קרוב יותר לחבר'ה דתיים מאשר לחילונים, לפחות בחיי החברה שלי. אני מרגיש שזה כמו לחזור לבית בשבילי, זו נקודת השייכות שלי.
"יש הרבה קבוצות של חבר'ה חילונים שבהן אלפי אנשים, אבל יש משהו בקבוצה דתית שהוא מיוחד. אני חושב שזה מחזק את החברות כי כולנו הגענו מאותו בית שבו הולכים לבית כנסת, מכינים דג לארוחת ערב שבת וכולנו מכירים את אותם שירים ושואלים מאיזה שבט אתה בבני עקיבא במקום בן כמה אתה", מוסיף יורם.
"יש הכלה גדולה מאוד וקבלה שיש כאלה ששומרים שבת, יש כאלה שלא ויש את מי שעדיין לא החליט באיזה צד הוא, וזה גם בסדר גמור".
ואילו ניר מוסיף כי "יש הרבה חבר'ה דתל"שים שהילדים שלהם במסגרות דתיות, בין שבגלל שהגרוש נשאר דתי או בגלל שהם מעדיפים את החינוך הדתי. עבור משפחות כאלה הקבוצה היא המקום האולטימטיבי.
לשם השוואה, כשקבוצות גרושים חילוניות מארגנות פעילות או טיול, השונות מורגשת ואין את אותה תחושה. אצלנו יש קשר למסורת, יש למשל הרבה חברים שמתייעצים על ההתמודדויות לקראת בר מצווה".
בשביל הילדים
מדי פעם גם הילדים מוזמנים לטיולים שמארגנת הקבוצה, וכך קורה שכמה ימים לאחר הטיול יורם כותב בקבוצה שבשבוע הבא יהיו שני טיולים עם הילדים, אחד מהם ביום הבחירות ואחד ביום שישי לאחר שהילדים חוזרים מבתי הספר ומהגנים.
"כל החיים שלנו סובבים סביב מתי אנחנו עם הילדים ומתי אנחנו בלעדיהם", אומר ניר. "ביום הבחירות אני לבד לדוגמה, אם אני לבד גם אחרים לבד, המחשבה על לארגן משהו באה כבר בטבעיות".
אם הטיול עם ילדים, מי שבלי ילדים בטח מרגיש לא בנוח.
בגלל שנוצרות חברויות טובות ועמוקות אין שום הרגשה לא טובה. אני מגיע להיות עם החברים שלי. "ביום העצמאות לדוגמה היה מפגש בשטח עם ילדים, הגעתי בלעדיהם והיה בסדר גמור. תמיד יהיה את מי שמגיע בלי ילדים, זה מקובל".
הילדים אוהבים את המפגשים?
"נפל לי האסימון שהווייב של הקבוצה מאוד משפיע כשהלכנו לשבת בחנתון עם הילדים. בסופה שאלתי את הבנות שלי איך היה והן אמרו שהיה כיף. כששאלתי לעומק יותר למה היה להן כיף הן ענו שאף אחד לא שאל אותן איפה אמא שלהן. כשנמצאים בקבוצות עם הקהילה או עם בית הספר תמיד שואלים אותן איפה אחד ההורים שלהן ואז הן צריכות להתמודד עם מה לענות. כשיוצאים לטיולים עם הקבוצה כל הילדים אותו דבר, מבינים אחד את השני".
מאחר שהאנשים בקבוצה אוהבים לנסוע יחד למקומות, בשנה שעברה ניר לקח את ההתארגנות שלב אחד קדימה. "רציתי לנסוע לאילת עם הבנות, מצאתי אחלה דיל וחשבתי לצרף עוד אנשים איתנו במקום לנסוע לבד. הרמתי טלפון לחברים והגענו לעשרה חדרים, נסענו 50 הורים וילדים יחד והיתה חוויה לא נורמלית, אנחנו חייבים לארגן נופש כזה שוב".
למה בעצם לא ללכת לבד? זה הרי כאב ראש לארגן קבוצה.
"גם לבד זה בסדר, חשוב להגיד. אבל אם אני הולך עם חברים זה אומר שגם הילדים לא יהיו לבד, הם יכולים ליצור חברויות שהכי טבעיות להם, שהם מרגישים בהן הכי נוח. זה מחבר בין הילדים, נותן להם את הביטחון שזה טבעי ונורמלי להיות במשפחה חד־הורית, להיות גרוש דתי זו כבר ממש לא מילה גסה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו