רוב הישראלים עדיין לא גילו את זה: "זאת החופשה המושלמת"

"יש סיכוי לא רע שתתמכר", אמרו לי כמה אנשים ששמעו שהזמנתי כרטיסים לקרוז. "אתם לא מכירים אותי", עניתי להם בלב. מה לי ולקרוזים? בדוחק שני לילות בבית מלון בארץ, רצוי מהקטנים יותר. עדיף צימר. וגם זה בתנאי שאפשר בכל רגע נתון להיכנס לאוטו ולברוח כשמשמיעים עומר אדם ליד הבריכה. אני לא מאנשי ה"אגדו־דו־דו", בקיצור. אבל כמו שאומרים - וזו האמת הפעם - הילד רצה. יותר נכון, פנטז. כבר כמה חודשים הוא חולם על נמל, אונייה, גלים, הפלגה, רב־חובל. קפטן קוקוס. והוא בן 6. אז אמרתי - בעצם, למה לא. לשם ההרפתקה.

די מהר גיליתי שאני לא פתית שלג ייחודי. סצנת הקרוזים בישראל צומחת במהירות, אם לשפוט לפי הפורומים הרוחשים ברשתות, שפע הסרטונים והתוכן ביוטיוב, ואפילו 50 ומשהו פרקי הפודקאסט "קרוז טוק" - שהוא בגדר האזנת חובה למכורים. מוביל אותו זוהר רום, שמנהל את תחום הקרוזים בנמל חיפה.

"לא רק שהישראלים טסים לברצלונה או למיאמי כדי לעלות על קרוז", הוא מספר לי, "אלא גם יותר ויותר מתעניינים באופציה שלא כוללת טיסה, כלומר יציאה וחזרה לישראל". באוקטובר נרשם שיא של כ־85 אלף נוסעים שעברו בנמל חיפה, כמעט 60 אלף מתוכם התחילו או סיימו את המסע שלהם בישראל. בחישוב שנתי נגיע די בקרוב ל־270 אלף נוסעים שיעברו בנמל חיפה השנה, ועוד 100 אלף תיירים שהאונייה שלהם תעגון כאן יום או יומיים ותמשיך לתחנה הבאה.

אז חיפשתי קרוז זריז, הלוך ושוב ומחיפה - לא חשוב לאן. העיקר, כאמור, חוויית ההפלגה. בשביל הילד. ובחלון הזמן הרלוונטי עבורי הפור נפל על הפלגה קצרה לקפריסין על סיפונה של ה"רפסודי אוף דה סיז" של חברת רויאל קריביאן. באותה מידה זו יכולה היתה להיות ה"קראון איריס" של מנו ספנות הישראלית, או ה"ליריקה" של MSC האיטלקית. אלה, פחות או יותר, שלוש האופציות העיקריות לקווים היוצאים מחיפה ובחזרה.

מה שהכריע, כאמור, היה התאריך. לא מספר הבריכות והג'קוזי, לא סוג המוזיקה על הסיפון, לא חוות הדעת על חדרי האוכל, לא הביקורות על מופעי הבידור ובטח לא שביעות הרצון מהקזינו. להפך, ככל שפשפשתי ברשתות ונברתי בביקורות כדי להבין לאן בדיוק אני נכנס ואם בחרתי באופציה המוצלחת, כך העמיק החשש שנקלעתי לסיוט התיירותי של חיי. או כמו שכתב יואב איתיאל ב"וואלה!": "כל העניין מרגיש יותר כמלון אילתי או טברייני על הים, מאשר סופ"ש באירופה". כל מה שרע בתרבות "הכל כלול". רחמי שמיים עלי. ועוד לא דיברנו על הפחד ממחלת ים. זה כבר היה מאוחר מדי. הקרוז הוזמן, האשראי חויב, וגם סבא החליט להצטרף. זה בשביל הילד, החזקתי את עצמי. קצת אומץ.

פעם ראשונה בים?

שישי בבוקר, המזוודה ארוזה, תיק גב עם בגד קל להחלפה ועותק של "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" (דיוויד פוסטר וואלאס), שקיבלתי מחבר עם נטייה לאירוניה. הילד - קוראים לו רני, נעים מאוד - כבר בהתרגשות שיא. אנחנו מוכנים לצאת דרך. האונייה תצא מנמל חיפה בשעה 18:00. מה שחשוב לדעת הוא שכל המיומנויות שרכשתם בעולם הטיסות - ובעיקר שעות הגעה ונוהלי צ'ק־אין - לא רלוונטיות לקרוז. וזה קשור בעיקר לעובדה שבניגוד לטיסה, מרגע שעליתם על האונייה - אתם בגדר תיירים פעילים בנופש, ולכן אפשר, מותר ורצוי להגיע מוקדם.

קבענו מראש צ'ק־אין לשעה 13:00, אבל יצא שב־12:00 כבר הורידו אותנו מתחת לגשר הכניסה לנמל חיפה. זו לא סביבה מזמינה במיוחד, אז העדפנו לנסות את מזלנו ולהקדים פנימה. כמה ישראלי מצידנו. מתחילים את התהליך במסירת המזוודות באזור החניה. תור של חמש דקות - ואתם חופשיים כציפור דרור מהמשקולת ורשאים להיכנס בשערי הנמל.

ובשביל מי שלא עשה זאת מעולם - מדובר בחוויה בפני עצמה, בפרט בפעם הראשונה. הוא קצת ישן, החלק הזה של נמל חיפה, ורואים את זה עליו. צריך לעלות ולרדת על גשרוני בטון, לחצות משטח אספלט, וטרמינל הנוסעים הוא בכלל האנגר שהוסב זמנית לאולם צ'ק־אין, ביקורת גבולות ודיוטי פרי. לא תהיה בעיה לקבל שירות הסעה אם תתקשו בהליכה. בעונה הבאה יתווספו עמדות בקרי גבול - שחסרים - ודרגנועים. בטווח הרחוק יותר ייבנה גם טרמינל מודרני. אבל גם כך, כפי שהוא, הוא יעיל ומאיר פנים, וגם קצת מרגש. בפרט למי שאוהב את אווירת הרטרו, כמוני. הגענו בשיא העומס - ובתוך 15 דקות בלבד היינו כבר אחרי שרשרת הקליטה והעצירה בשירותים, פוסעים מתוך ההאנגר המוצל אל הרציף שטוף השמש שממנו נטפס לכבש האונייה.

ואז היא התגלתה לעינינו במלוא הדרה הבוהק, לבנה, נאווה ומלכותית: ה"רפסודי אוף דה סיז". לא החדשה ביותר, ובוודאי לא הגדולה ביותר בצי האוניות של רויאל קריביאן, בענף שהולך יותר ויותר לכיוון של אוניות ענק. אבל במונחים מקומיים - מדובר בברבורה מפעימה, בטח כשמהלכים למרגלותיה לאורך הרציף. סוג של חוויה שבטרמינלים מודרניים כבר לא קיימת, כי נכנסים דרך שרוולים ישירות לסיפון הראשי.

מי שרוצה, מוזמן לעצור ולהצטלם. מי שצמא יקבל כוס שתייה קרה מאנשי הצוות של האונייה, שפרוסים לאורך הרציף כדי לקבל את פניכם בחיוך. וזה משהו שאי אפשר להדגיש יותר מדי: הם לא יפסיקו לחייך אליכם. מרגע שתחצו את הגשרון הקטן לפתח הכניסה - החיוך הזה לא יורד מהפנים שלהם.

האורות של חיפה

אז אנחנו בפנים, עם ניחוח דלק ומלח בנחיריים וצהלות התרגשות באוזן. המתכת והגריז מתחלפים בשטיחים אלגנטיים ובחיפויי עץ על הקירות. יש משהו מיושן - במובן הטוב של המילה - בעיצוב של האונייה הזו. מעלית לוקחת אותנו מקומה 1 לקומה 5, שמתפקדת כמעין לובי. שם נידרש לעבור הדרכת בטיחות קצרצרה, ואם צריך - אפשר לסגור כמה סידורים אחרונים, כמו חבילת גלישה או סיורי חוף.

זו נחשבת הפלגה בינלאומית, ולכן הכל מתנהל באנגלית - אם כי בכל תחנת שירות תמצאו איש צוות שיתרגם לעברית. בכל מקרה, יגידו לכם, אין מה למהר, אפשר לסדר הכל גם בהמשך. גם מחר. אז יש עוד חמש שעות עד להפלגה. מה עושים בינתיים? "גו אקספלור דה שיפ!", אמר לי אחד הפרצופים המחייכים. זה מה שנעשה.

חמושים בכרטיס כחול, שהוא גם המפתח לחדר וגם תעודת הזהות שלנו על האונייה, התחלנו בסיבוב היקפי בסיפון החיצוני של קומה 5, שדי מהר הפך למקום החביב עלי בכל האונייה, דווקא מפני שהוא שקט ואין בו כלום - זולת כמה מיטות שיזוף. דק עץ מתחת, סירות הצלה מעל, ומעבר למעקה - הים והנמל, כפי שמעולם לא ראיתי. תביאו משקפת, כי כל הפעילות הרוחשת מסביב יכולה להיות מרתקת, בפרט לילדים: סירות נתב משוטטות, מנופים פורקים ספינות מטען וחיפה היפהפייה.

מוקדם מהצפוי הודיעו בכריזה שהחדרים בקומה 7 מוכנים. צריך להתרגל לטרמינולוגיה של ימאים: סטייטרום. מאסטר. גאנגווי. פרצופים מחייכים כיוונו אותנו במבוך המסדרונות. ומכיוון שחששתי מקלסטרופוביה וממחלת ים - התעקשתי על חדר עם מרפסת. יקר יותר - אבל לא בשמיים. מרווח ומואר, נקי באופן קיצוני, ובעיקר - עם מרפסת. חדר 7070. הסבא השתכן בחדר ליד, ויכולנו לדבר מעבר למחיצת המרפסת.

המזוודה עדיין לא הגיעה, אז לא היה מה לפרוק בינתיים. השארנו את תיק הגב על הספה ועלינו מייד לקומה 9, איפה שאמור להיות כל האקשן: הבריכה והשכשוכיות, הבר, הספא, מכונות הגלידה והקפה ואולם האוכל העליון. זו שעת צהריים, הבופה פתוח - אז למה לא, בעצם? אנחנו בחופשה! מצאנו שולחן ליד הוויטרינה הגדולה, והתפנקנו. בכלל לא רע, אגב. וגם פה - החיוך הזה, שמציע לכם פרוסה מזה, ועוד כף מזה, ומזיגה נוספת מזה. עוד נשוב לראותך, בופה.

את זה עוד לא טעמנו

חמושים בכוסות שתייה, עלינו לסיפון הגבוה, קומה 10 - שם אפשר למצוא שפע של פינות שקטות וכיסאות נוח. יש מסלול ריצה שמקיף את האונייה, ובקצה יש גם קיר טיפוס, לחובבי הענף. כשהגענו אל הנקודה הקדמית שממנה אפשר להשקיף על החרטום, פגשנו עוד כמה מהפרצופים המחייכים האלה, הפעם עם סרבלי עבודה כחולים ולבנים, שהיו עסוקים בגלגול כבלים באזור האנטנות. קצת כמו בטיסה, האופרציה של אנשי הצוות והציוד היא אטרקציה בפני עצמה. בהינו בהם שעה קלה, ובלי ששמנו לב - שעון מראה כבר 16:00.

בדרך למטה עצרנו פעם נוספת בבופה - כאילו בשביל קינוח - אבל הפרצופים המחייכים יעידו שהיו שם גם סלט ואיזו תוספת חמה שלא טעמנו בביקור הקודם. דקלמו איתי: למה לא, בעצם? אנחנו בחופשה!

שבעים וטובי לב ירדנו אל הלובי המרכזי כדי לחקור את הנעשה באטריום המרכזי, שבשלב הזה היה רוחש ומעט צפוף. בערך 1,800 נוסעים מסיימים בורדינג, וזה מתחיל להיות מורגש. שוטטנו לנו בסמטאותיה הסבוכות של הרפסודי. הצצנו לחדר האוכל המרכזי: פסנתר כנף במרכז, שולחנות עגולים, מפות לבנות, כיסאות רכים. לכאן רצוי להגיע אחרי מקלחת, לבושים ומבושמים, מוכנים לקבל שירות ממלצר אישי - עם פרצוף מחייך, כמובן - שיגיש לכם, בשעה ובשולחן שקבעתם מראש, ארוחת ערב רשמית. עוד חזון למועד.

אנחנו עדיין בשלב השיטוט הסקרני בתוך העיר הצפה הזו, ובקומות 4 עד 6 תמצאו לא פחות מלאונג' בר, מסעדת גריל אמריקנית, אולם ריקודים, אזור חנויות, בית קפה העונה לשם המתוק "לאטה־טוד", גלידרייה, גלריית אמנות ותיאטרון מופעים גדול. איפשהו למעלה יש גם מסעדה יפנית.

בשלב הזה המזוודות כבר חיכו לנו, ואפשר היה לגשת לחדרים להתרעננות. רחוצים ורעננים, עלינו שוב לסיפון העליון כדי לראות איך האונייה יוצאת מהנמל. לאט־לאט תמרנה הברבורה הלבנה והתרחקה מהרציף. הצופר צפר, ואנחנו כבר כמעט מחוץ לנמל, מסרבים לנתק את המבט מהאורות הנוצצים של חיפה. פחות או יותר אז התחלנו להרגיש שגם אצלנו החיוך לא יורד מהפרצוף. עם הבריזה, והגלים, וכוס השתייה ביד, והים האינסופי, ואורות חיפה שהולכים ומתרחקים - והסימן הזה על מסך הטלפון הנייד שמראה שאין יותר קליטה. אנחנו בים.

באזור הבריכה החלה מסיבת "יציאה לדרך", וכל האורחים מוזמנים. זו היתה הפעם הראשונה - והאחרונה - ששמעתי כאן עומר אדם. שיר אחד. "תל אביב, יא חביבי, תל אביב". מגשי קוקטיילים, פרצופים מחייכים - בתפקיד ושלא בתפקיד - הרבה אורות צבעוניים, וילד אחד נרגש שמתחיל לפזז בין הרגליים. לאט־לאט קילפו ממני האונייה הזו ושפע הפרצופים המחייכים שלה שכבה ועוד שכבה של ציניות וסנוביות, והנה גם אני מתנועע לצלילי להקה ג'מייקנית עם רסטות וחולצות הוואי שהתחילה לנגן ליד מכונת הגלידה. והשעה 19:00 בסך הכל. האם התאהבתי בך, רפסודי אוף דה סיז?

להתראות, לימסול

ההתרגשות הכניעה אותנו מוקדם. חטפנו עוד משהו מהיר בבופה (למה לא? אנחנו בחופשה!), וויתרנו על ארוחת הערב באולם האוכל המרכזי. גם על הופעה דילגנו. מתחת לרגליים הרגשנו ועוד איך את תנודות הים. אבל לא רק שזה לא הפריע, זה אפילו היה נעים. חזרנו לחדר, אל המרפסת, עם שתייה ומשחקי קופסה, ונרדמנו עם חלון פתוח.

כשהתעוררנו, הרפסודי כבר שייטה, גאה ושלווה, לאורך חופי קפריסין. השעה היתה אולי 6:00 או 7:00 בבוקר כשעלינו לסיפון העליון. נוסעים מנוסים מאיתנו כבר היו שם, עם כוסות קפה וקרואסונים חמימים שהכינו הפרצופים המחייכים לציפורי הבוקר. לימסול נראתה מרחוק רגועה ומנומנמת, ואחרי שעתיים-שלוש נוכחנו לגלות שהיא רגועה ומנומנמת גם מקרוב. זו חוויה מיוחדת, לרדת מאונייה בעיר זרה ולטייל בה כמה שעות. ולימסול מתאימה לזה בדיוק: אין בה יותר מדי אטרקציות, אין אחרי מה לרדוף.

אחרי הצהריים כבר היינו בחזרה על האונייה, הפעם עם בגדי ים באזור הבריכה והשכשוכיות, שהיו פנויות למדי. הפרצופים המחייכים נעו הנה והנה עם כוסות שתייה, גביעי גלידה ומגבות. מהכל אפשר לקחת גם לבד. אחרי מקלחת קצרה ניגשנו למעקה בסיפון 5 כדי לחוות פעם נוספת יציאה מהנמל. זוג צעיר וחמוד הסבירו לנו ששלושה נוסעים לא חזרו מהעיר, וכבר הכינו את הדרכונים שלהם כדי למסור למשטרת הגבולות של קפריסין. האונייה עלולה להפליג בלעדיהם אם הם יאחרו יותר מדי. קצת אחרי 18:00 הסתיימה הדרמה בחיוכים גדולים - והקהל המצומצם שצפה במתרחש על הרציף מסיפון 5 נופף לשלום לצוות המקומי. והם נופפו בחזרה. להתראות, לימסול.

הערב, החלטנו - הולכים על הכל: הופעה באולם "ברודוויי", ואז ארוחת ערב בחדר האוכל המרכזי. לבושים וחגיגיים תפסנו מקום ביציע, ומחאנו כפיים לצמד אקרובטיות אוקראיניות שהציגו תרגילי ריקוד על חבל. לא צפינו עד הסוף, כי הגיעה שעתנו לארוחת הערב. פרצוף מחייך הוביל אותנו לשולחן שחיכה לנו, ושם יכולנו לבחור מנות ראשונות ועיקריות מתפריט עשיר אבל לא מוגזם. מרק בצל צרפתי, פסטה איטלקית, סטייק ניו־יורקי. ניחוחות בושם, נעימות פסנתר רכות ברקע, ולא מעט כוסיות שמפניה ויין לבן. זה לא נראה ולא מרגיש כמו לובי של מלון טברייני או אילתי, אף שלא כל הישראלים מקפידים על קוד הלבוש. כפכפים ושורטס - לא ראיתי. ג'ינסים וסנדלים - כן.

באביב היא תשוב בחזרה

את כל היום למחרת בילינו על הים, ובשלב הזה כבר ידענו את שמותיהם של חלק מהפרצופים המחייכים - והם את של רני. הם גם כבר זכרו איזו שתייה הוא יבקש (קולה) ואיזו גלידה (שוקולד). איכשהו, מכל האטרקציות והפעילויות ברחבי האונייה, כמו חדר משחקי וידאו, מתחם ילדים, קולנוע פתוח ומוזיקה חיה - את אחר הצהריים האחרון בילינו עמוק אל תוך הערב על סיפון 10 באזור החרטום, בטורניר שאפלבורד, משחק דיסקיות מותאם לסיפון, עם שתי אחיות מקסימות ממושב באזור נתניה. אף אחד לא רצה להתנתק מהשקט ומהרוח של הים. לא צריך יותר מזה. את "משהו כיפי לכאורה" של וואלאס אפילו לא הוצאתי מהתיק בסוף.

לפנות בוקר נכנסה הרפסודי לנמל חיפה, ומי שהיה ער יכול היה ללוות במבט את קו החוף של ישראל. את האריזות עשינו ערב קודם. אפשר להשאיר את המזוודה מחוץ לחדר, והיא תחכה כבר ביציאה מנמל חיפה. בבוקר עוד היה מספיק זמן לקפה ארוך על הסיפון, ארוחת בוקר אחרונה בבופה (למה לא? טכנית, אנחנו עדיין בחופשה!), שניים-שלושה סיבובים על סיפון 5 - ורמקולים מנומסים עדכנו אותנו שזה הזמן לעזוב בפעם האחרונה את הרפסודי.

ירדנו לקומה 1, נפרדנו לשלום מהפרצופים המחייכים, חצינו את הכבש ודרכנו על האספלט החמים של הרציף. נמל חיפה היה גם הפעם נוח ויעיל. בתוך פחות מ־15 דקות כבר היינו בתחנת הרכבת, שעל רציפיה, מבין הבניינים, אפשר היה לראות פה ושם פיסות לבנות של ברבורה חוסמות את האופק. היא עד כדי כך גדולה.

זו היתה ההפלגה האחרונה של הרפסודי לעונה זו באזורנו, המכונה בעגת התעשייה "מזרח הים התיכון". כמו ציפור נודדת היא מפליגה כעת לברצלונה, ואת החורף תעשה בקריביים החמימים. אנו עוד נמתין לה, נחכה ונצפה שבאביב היא תשוב בחזרה. או אחת מאחיותיה. יש סיכוי לא רע שתתמכרו.