יותר מכל מקצוע אחר, מתמטיקה מעוררת חרדה - אצל תלמידים וגם אצל ההורים שלהם. "אני גרוע במתמטיקה" הוא משפט מקובל חברתית, בניגוד גמור ל"אני בקושי יודע לקרוא", שאף אחד לא יעז לומר. אבל מה אם הבעיה אינה בנו אלא בדרך שבה אנו תופסים את המתמטיקה עצמה?
לפי המתמטיקאי דייויד בסיס, אנחנו שוגים בהבנת מהות המתמטיקה כבר מאז ימי אוקלידס, לפני 2,300 שנה. הטענה שלו נשענת על עובדה מפתיעה: אפילו בקרב מתמטיקאים אין הסכמה על הגדרת התחום שלהם.
"מיליארדי ילדים נאלצים ללמוד מתמטיקה, אך איננו יכולים אפילו להסכים מה היא אמורה להיות", הוא כותב. המצב הזה הוא בעל השלכות חברתיות עצומות. אם לא מצליחים להגדיר תחום, איך אפשר ללמד אותו ביעילות?
לאורך השנים, המתמטיקה נתפסה בשתי דרכים עיקריות. האחת מתמקדת במה שהיא חוקרת: מספרים, צורות ומבנים. השנייה עוסקת באופן פעולתה: אקסיומות, משפטים והוכחות. בסיס מסביר כי הגישות הללו משקפות שני זרמים פילוסופיים מרכזיים: הפלאטוניזם, הרואה במספרים ובצורות מתמטיות דברים שקיימים באמת, מחוץ לתודעה שלנו, בעולם רעיונות מופשט - כאילו המעגל המושלם 'קיים' באמת במקום כלשהו; והפורמליזם, הרואה במתמטיקה רק משחק של סמלים וכללים, כמו משחק שחמט, שאין לו משמעות מעבר לכללים המוגדרים.
רוב המתמטיקאים נעים בין שתי התפיסות הללו. המתמטיקאי ראובן הרש התלוצץ כי המתמטיקאי הטיפוסי הוא "פלאטוניסט בימי חול ופורמליסט בימי ראשון". אותו הרש טען כבר ב-1979 שיש לראות במתמטיקה "סוג מסוים של פעילות מנטלית אנושית", ולא להיתקע בוויכוח פילוסופי.
משחק האמת
הרעיון של בסיס הוא ההצעה לאמץ גישה שלישית המבוססת על הקונספטואליזם - זרם פילוסופי שהחל להתגבש כבר במאה ה-12. הקונספטואליזם טוען שמושגים אוניברסליים אינם קיימים באופן עצמאי בעולם מופשט (כטענת הפלאטוניזם) ואינם רק סמלים חסרי משמעות (כטענת הפורמליזם), אלא הם תוצרים של הקוגניציה האנושית - דברים שמתהווים במוחנו. בסיס, שמתאר את עצמו כ"קונספטואליסט רדיקלי", מציע לחבר את הרעיונות האלה לתובנות עכשוויות מתחום הנוירולוגיה ולמידת המכונה.
לדבריו, המתמטיקה היא פעילות דמיונית שבה אנו משחקים את "משחק האמת". אנו מדמיינים שלמושגים יש הגדרות מדויקות ויציבות, שלהצהרות יש ערכי אמת חד-משמעיים, ושאפשר לבנות רעיונות חדשים כמו במשחק לגו.
יותר מזה, כאשר מתמטיקאים עוסקים בפעילות דמיונית זו לאורך זמן, היא גורמת לשינויים נוירולוגיים במוח - תופעה המכונה "נוירופלסטיות" (היכולת של המוח להשתנות בתגובה לחוויות והתנסויות). לכן, מתמטיקאים באמת מתחילים "לראות" את האובייקטים המתמטיים כאילו הם קיימים במציאות. זהו הבסיס ל"תחושה הפלאטונית" שמלווה את העיסוק במתמטיקה.
הדמיון הוא המפתח
בסיס הגיע לתובנה הזו לאחר שנים של תסכול. הוא מספר שהפך למתמטיקאי חוקר – וזאת דווקא משום שלא הצליח להבין על מה מתמטיקה באמת מדברת. הוא למד פילוסופיה של המתמטיקה, אך נותר מתוסכל. רק כשנחשף לעולם למידת המכונה והבינה המלאכותית, לשיטות כמו "למידה עמוקה", הצליח לפענח את התעלומה.
המסקנה העיקרית, והחדשנית, שמציע בסיס נוגעת לחינוך המתמטי. הוא טוען שהסיבה לכך שאנשים רבים "גרועים במתמטיקה" היא שמעולם לא למדו את טכניקות הדמיון הנכונות. בעוד אנו מלמדים מתמטיקה כמערכת של כללים וחישובים, אנו מתעלמים מהמרכיב החיוני ביותר: הדמיון המתמטי.
מתמטיקאים דגולים כמו דקארט, גרותנדיק ות'ורסטון, מציין בסיס, כולם הדגישו את חשיבות הדמיון בעבודתם. הם גילו, כל אחד בדרכו, שימושים חדשים בדמיון שחרגו ממה שלימדו אותם, וראו בכך את סוד הצלחתם.
"אם איננו מתקשרים את הממד הזה של המתמטיקה, אנחנו מחמיצים חלק מהותי", כותב בסיס. במקום להציג את המתמטיקה כסדרה של כללים קשיחים, אולי עלינו להציג אותה כטכניקת דמיון שהופכת אותנו לחכמים יותר?
האם אנו עומדים בפני מהפכה בחינוך המתמטי? בסיס חושב שכן. "כעת, כשאנחנו מלמדים מכונות את סודות האינטליגנציה", הוא כותב, "הגיע הזמן שנתחיל ללמד גם בני אדם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו