מחקר חדש מאוניברסיטת סטנפורד מציע שטיפות מים, כאשר הן מרוססות לתוך תערובת של גזים שנמצאו באטמוספירה של כדור הארץ המוקדם, יכולות ליצור מולקולות אורגניות, כולל אוראציל, מרכיב מפתח ב-DNA ו-RNA.
"אנחנו מנסים להבין איך עוברים מאי-חיים לחיים. אני חושב שתרמנו תרומה אמיתית לפתרון התעלומה הזו", אמר ריצ'רד זארה, פרופסור לכימיה באוניברסיטת סטנפורד, לפי הגרדיאן. זארה וצוותו ריססו מים בטמפרטורת החדר לתוך תערובת של חנקן, מתאן, פחמן דו-חמצני וגזי אמוניה. הם גילו שמיקרו-טיפות יוצרות מיקרו-ברקים כשהן באות במגע עם טיפות עם מטענים מנוגדים ויוצרות מולקולות אורגניות עם קשרי פחמן-חנקן, כולל חומצות האמינו אוראציל וגליצין.
הממצאים תומכים בהיפותזת מילר-אורי לפיה ניתן לסנתז מולקולות אורגניות מורכבות ממולקולות אי-אורגניות פשוטות בתנאים שנחשבים כדומים לאלו ששררו כדור הארץ המוקדם. הניסוי של מילר-אורי, שנערך ב-1952, הדגים סינתזה כזו ותמך ברעיון שהחיים על כדור הארץ התחילו מפגיעת ברק.
מבקרי התיאוריה ששכיחותם של ברקים נמוכה ובהנתן השטחים הגדולים של אוקיינוסים יצירת מולקולות אורגניות במקרה כזה נראית לא סבירה. זארה מאמין שהמחקר החדש "מתגבר על רבות מהבעיות שיש לאנשים עם היפותזת מילר-אורי". במקום פגיעת ברק דרמטית אחת, הוא מציע את האפשרות שמיקרו-ברקים אחראים על יצירת החיים בכדור הארץ.
זארה מקשר את המיקרו-ברקים לדרך שבה אנרגיה נבנית ומשתחררת כברק בעננים. כאשר טיפות מים מתפצלות, הקטנות יותר נעשות טעונות שלילית בעוד הגדולות יותר שומרות על מטענים חיוביים. כאשר טיפות עם מטענים מנוגדים מתקרבות זו לזו הן יוצרות ניצוצות חשמליים שיכולים לשנות את הגזים סביבן. אירועי מיקרו-ברק נושאים כ-12 אלקטרון-וולט של אנרגיה – מספיק כדי להניע תגובות כימיות על ידי כך שהן מחלצות אלקטרון ממולקולות גז וגורמות לאלו להגיב זו עם זו.
בניגוד לפגיעות ברק, מיקרו-ברק שנוצר על ידי רסיסי מים הוא נפוץ. לפי המחקר אירועים יומיומיים – כמו ערפל ממפל או רסס של גלי האוקיינוס – עשויים היו להניע את תחילת החיים על כדור הארץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו