בימים האחרונים, גל התלהבות שוטף את הרשתות החברתיות בעקבות השדרוג של צ'אטGPT, שמאפשר ליצור תמונות אנימציה מרהיבות בלחיצת כפתור. הרשתות החברתיות מוצפות בפרופילים שהפכו לציורי אנימה, דמויות קומיקס וסגנונות אמנותיים מרהיבים. כולם הפכו פתאום את עצמם לדמויות סטייל מרקו מ"הלב", הסימפסונס או החבובות. השדרוג החדש והמשמעותי הזה הפך כל אחד לאמן בלחיצת כפתור. מפעים ומרשים בהחלט, אך גם די מטריד.
המגמה הזאת מעלה שאלה מעניינת: האם אנחנו באמת מתקדמים, או שאנחנו רק מידרדרים אל תהום היעילות חסרת הנשמה? אין ספק שהבינה המלאכותית בהחלט שינתה את חיינו לטובה במובנים רבים - היא מקדמת תהליכים ופותחת אפשרויות שלא היו עד כה בהישג ידנו. אך במרוץ אחרי הנוחות, אנחנו מאבדים משהו יקר ערך: את המאבק היצירתי האנושי.
הפילוסוף מרטין היידגר דיבר על ה"טכנה" (technē) - המילה היוונית לאמנות, מלאכה וטכנולוגיה - כדרך של האדם לחשוף את האמת. בעיניו, היצירה האנושית אינה רק פעולה טכנית, אלא חשיפה של מה שהוא אמיתי ומהותי. כשאמן מצייר נוף, למשל, הוא לא רק מעתיק את מה שהוא רואה - הוא חושף משהו עמוק יותר על היחס בין האדם לעולם.
כשאדם צריך ליצור משהו מאפס - ציור, סיפור, שיר - הוא מפעיל שרירים מנטליים ייחודיים. הוא מתמודד עם מגבלות, עם אתגרים, עם רגעי תסכול וגם, בתקווה, עם רגעי התעלות. זוכרים את הפעם האחרונה שניסיתם לצייר משהו וזה לא יצא בדיוק כמו בדמיון שלכם? זה אותו רגע מתסכל שבו התפתח אולי הדבר החשוב ביותר - הקול האישי שלכם. האמת היא שהיצירה האנושית מעניינת בדיוק בגלל הפגמים והמגבלות שלה, לא למרותם.
זוכרים את הפעם האחרונה שניסיתם לצייר משהו וזה לא יצא בדיוק כמו בדמיון שלכם? זה אותו רגע מתסכל שבו התפתח אולי הדבר החשוב ביותר - הקול האישי שלכם
בעתיד הלא-רחוק, חוששני שנראה פחות יצירתיות אותנטית ויותר תבניות אלגוריתמיות מלוטשות. אנשים ישתמשו בכלים האלה, יקבלו תוצאות מרשימות, אך בדרך ייאבדו את היכולת לפתח את הדמיון ואת המיומנויות שלהם עצמם, כמו שקורה לשריר שמתנוון מחוסר שימוש.
מה יקרה לילד שמעולם לא התאמץ לצייר בעצמו כי AI עשה זאת עבורו? האם הוא יפתח את אותן יכולות מוטוריות, קוגניטיביות ורגשיות שמתפתחות דרך יצירה אישית? האם הוא יחווה את אותה תחושת הישג כשיראה את היצירה שברא במו ידיו? ומה לגבי הסופרת שבוחרת לתת ל-AI לכתוב פסקאות שלמות בספרה - האם הקול הייחודי שלה לא יטבע בים של אלגוריתמים?
אני לא מתנגד לשימוש בטכנולוגיה. להיפך, כלים טכנולוגיים יכולים להעשיר את התהליך היצירתי. אך כשהם מחליפים לחלוטין את היוצר, משהו יקר ערך הולך לאיבוד. זה כמו להעדיף ארוחה מוכנה על פני בישול ביתי - יעיל, אבל חסר את הנשמה.
במובן מסוים, אנחנו עלולים להפוך לצרכני יצירתיות במקום יוצרים; לקונים במקום מייצרים; לאנשים ש"עושים אמנות" לאנשים ש"צורכים אמנות" - ולדעתי יש בזה משהו עצוב.
כשמיכאלאנג'לו פיסל את פסל דוד, הוא השתמש באזמל ובפטיש. האם האזמל והפטיש יצרו את הפסל? מובן שלא. הם היו הכלים, והגאונות הייתה של מיכלאנג'לו. באותו אופן, בינה מלאכותית צריכה להיות הכלי, ולא היוצר, כי בסוף - מה עדיף, תמונה שנעשתה בשנייה על ידי מכשיר טכנולוגי - או אדם שמשקיע את זמנו וכישרונו בזה? מה יהיה בסופו של דבר שווה ערך נוסטלגי ורגשי עבורך?
המפתח הוא בשימוש מושכל. להבין מתי הכלי משרת אותנו ומתי אנחנו משרתים אותו. לזכור שהטכנולוגיה נועדה להעצים את היצירתיות האנושית, לא להחליף אותה.
אגב, אם הטקסט הזה עניין אתכם, אולי תופתעו לגלות שהוא נכתב בסיוע בינה מלאכותית. התחלתי עם רעיון גולמי על איך AI משנה את היצירתיות האנושית, הגדרתי את הטון, את הכיוון, ואת הנקודות העיקריות שרציתי להעלות - והבינה המלאכותית סייעה בהרחבת הרעיונות, בהוספת עומק פילוסופי, ובניסוח. היא הציעה דוגמאות, ציטוטים וזוויות מחשבה נוספות.
כך נוצר המאמר הזה על הסכנות של AI. נכון, זה אולי קצת צבוע, אבל לפחות האירוניה לא נעלמה ממני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו