יש שחקנים מסוימים שמתאימים למועדונים מסוימים. זה קשור לאופי, לזהות, לפרסונה. לואיס סוארס, למשל, תפור על אתלטיקו מדריד. הוא לא נולד שם, לא גדל שם והגיע רק העונה, אך התחושה היא שיש בו הרבה ממנה. כי כמו אתלטי, גם האורוגוואי מחוספס ונושך, לוחם ודוחף, לא מתפשר ולא מתרגש.
לא במקרה ההתאמה ביניהם היתה מיידית ומושלמת, ללא צורך בהתאקלמות, כאילו נועדו זה לזו. כבר עכשיו יש לו 18שערי ליגה (שניים יותר מבכל העונה שעברה בברצלונה) ואם צריך לבחור פרצוף לשים על העונה הנהדרת שחווה הקבוצה של דייגו סימאונה, אין מתאים יותר מסוארס.
ז'ואאו פליקס הוא לא לואיס סוארס. וכיוצא בזה, אין בו הרבה מן האתלטיקו. כשהגיע לפני שנתיים מבנפיקה תמורת 126 מיליון יורו - שיא מועדון - הוא היה ילד טוב ליסבון, עם שיער גולש, חיוך נערי וכדורגל משוחרר וחינני. אי אפשר היה שלא לתהות כיצד הכישרון הטהור בן ה-19 ישתלב במגרסה של סימאונה, והעונה הראשונה השאירה את סימני השאלה במקום.
.jpg)
הפורטוגלי כבש תשעה שערים בלבד בכל המסגרות ובשום שלב לא הצליח לשמור על יציבות. לעיתים קרובות נדמה היה שהעסק גדול עליו וקשוח מדי עבורו, והפציעות לא הוסיפו לביטחון. את העונה הזאת ז'ואאו פתח בסערה. שבעה שערים בעשרת המשחקים הראשונים בכל המסגרות יצרו את הרושם שהנה זה קורה, אבל אז שוב הגיעה הדעיכה. בדצמבר, הפורטוגלי פתח בהרכב בדרבי מול ריאל (הפסד 2:0) והוחלף אחרי 60דקות חלשות.
שלושה שבועות אחר כך שוב היה ב-11 בהפסד 1:0בגביע לקורנייה מהליגה השלישית, ושוב הוחלף אחרי 75 דקות רעות. בהמשך הגיע נגיף הקורונה שהשבית אותו משני משחקים, וכל אלה ביחד הורידו אותו בהיררכיה. ב-2021 סימאונה הרכיב את פליקס ב-11 רק ארבע פעמים בליגה. "אל צ'ולו" לא היה מאוכזב רק מהיכולת של הקיצוני, אלא גם מהגישה. "בלי תשוקה, הכישרון לא מספיק" הסביר הארגנטינאי בראיון ל-.AS
"תסתום את הפה!"
נקודת המפנה, אולי, הגיעה מול ויאריאל לפני כשבועיים. בדקה ה-69 של משחק הליגה, 25 דקות אחרי שנכנס כמחליף, פליקס כבש את ה-0:2 שהבטיח ניצחון חוץ ראשון על הצוללת הצהובה מאז .2015 זה היה גול עצבני, של שחקן עצבני, וכך גם החגיגה. הפורטוגלי הניח אצבע על הפה כמשתיק את כולם, ואז שחרר צעקה: "תסתום את הפה המז*** שלך, לעזאזל!". לא ברור למי היתה מיועדת המחווה הזאת של פליקס, אבל הכיוון הכללי שלה היה אזור הספסלים. בכל מקרה, אם היה המטרה או לא, סימאונה היה מבסוט. "אני מאוד אוהב שחקנים מורדים", אמר הארגנטינאי בסיום, "אני אוהב שחקנים מלאי גאווה שנחושים לשנות את הדברים כשלא הולך להם. כשהשחקנים גאים ומורדים, אני רוצה אותם איתי".
יותר מכל גול או בישול, האקט הזה הבהיר לכולם שז'ואאו פליקס חווה טרנספורמציה. פחות נער נעים הליכות, יותר גבר שעומד על שלו. פחות חיוכים, יותר עצבים. פחות ליסבון, הרבה יותר אתלטיקו מדריד. בקבוצה שמחו לראות את הפורטוגלי משתנה, מביע רגש, לא מקבל בהכנעה את המעמד הנחות שלו, כועס.
אמש, במסיבת העיתונאים לקראת המשחק הקריטי הערב מול צ'לסי בגומלין שמינית גמר ליגת האלופות, אחד הדברים הראשונים שעשה סימאונה היה להכריז: "פליקס פותח בהרכב". אחרי הפסד 1:0במשחק הראשון, "אל צ'ולו" צריך את השחקנים הכי לוחמים, הכי עצבנים, הכי שורטים והכי אתלטיקו שיש לו - ולפורטוגלי יש הזדמנות גדולה להוכיח שהוא אכן כזה.
