מה המשותף לבויאן קרקיץ', ג'רארד דאולופאו, אלן חלילוביץ', אנסו פאטי ואפילו גיא אסולין שלנו? ובכן, כל אחד מהם זכה בצעירותו, וגם אם לזמן קצר, לתואר "היורש של ליאו מסי" או "מסי החדש".
כל השחקנים הללו היו באמת כישרונות אדירים כששיחקו בקבוצות הצעירות של ברצלונה, חלקם אפילו הראו ניצוצות של ממש כשעלו לקבוצה הבוגרת, אבל אף אחד מהם לא הצליח לממש את הפוטנציאל. אף אחד מהם לא הפך לכוכב עולמי, מסיבות שונות ומשונות: בעיות נפשיות (קרקיץ'), פציעות (פאטי), ניהול קריירה גרוע (אסולין) ומה לא.
ויש גם את עצם ההשוואה לשחקן שנחשב בעיני רבים לגדול בהיסטוריה. איך בדיוק נער בן 17 או 18 אמור להתמודד עם רף ציפיות בלתי אפשרי שכזה?
ואז הגיע לאמין ימאל.
הוא לא היה אפילו בן 16 כשצ'אבי העלה אותו לבוגרים של ברצלונה. פחות משנתיים לאחר מכן הוא הכוכב הכי גדול של הקבוצה. מעבר למה שהוא עושה על המגרש, מה שלא פחות מדהים זו הבגרות הנפשית שלו, הביטחון העצמי, היכולת להפגין רמה כל כך גבוהה באופן קבוע - כאשר מסביב הזמזום הלא פוסק של ההשוואה לגדול מכולם.
ראפיניה היה מדהים ב-2:5 של בארסה על ריאל מדריד ביום ראשון, כשהבקיע צמד ובישל לאלחנדרו בלאדה. בכלל, לקפטן הברזילאי של בארסה יש עונה פנומנלית. ועדיין, על מה דיברו כולם אחרי המשחק? על השער של לאמין ימאל, זה שהזכיר לכולם את הגאונות של מסי.
באפריל 2017, בברנבאו, מסי נכנס לרחבה, חלף בקלילות על פני דני קרבחאל ובעט בניגוד לכיוון הריצה, לפינה השמאלית של קיילור נבאס. כמעט 8 שנים לאחר מכן לאמין ימאל עשה העתק-הדבק. הוא חלף על פני אורליאן טשואמני וכבש עם בעיטה גאונית לכיוון הנגדי ולפינה השמאלית של טיבו קורטואה. מרגע זה ההשוואות היו בלתי נמנעות.
זה כמובן טבעי. וזה קרה גם למסי. כשלאו בן ה-21 הבקיע את שער הסלאלום בגביע מול חטאפה, גם אני, ששידרתי את המשחק, ובעצם כל העולם השווה את הביצוע שלו לשער הכי מפורסם של דייגו מראדונה, במונדיאל 1986 מול אנגליה.
כבר אז, ב-2007, לאף אחד לא היה ספק שמסי הוא פנומן, אבל הוא היה צעיר מדי ואנשים נזהרו בהשוואות בינו לבין מראדונה. אני זוכר מצוין מה נאמר אז: "כן, יש לו פוטנציאל עצום, אבל בואו לא נגזים, הוא לא יהיה כמוהו ובטח לא יעבור אותו. זה בלתי אפשרי". ההיסטוריה לימדה אותנו שלא רק שזה אפשרי – זה גם קרה.
ועכשיו מגיע השלב הזה ממש בהשוואה בין לאמין ימאל למסי. הכישרון של הספרדי הוא נדיר. יש לו באמת את כל החבילה: כדרור מהפנט, מהירות, ראיית משחק, טכניקה מושלמת, יכולת להבקיע שערים מכלום ועוד יותר מזה, לבשל באמנות.
ועדיין כולם נזהרים בהשוואות הללו כי זה מרגיש מוקדם מדי, כי כבר ראינו מה קרה לפאטי ולכל יתר הצעירים המבטיחים שסומנו כיורשים, וזה נשמע באמת לא הגיוני שמישהו יצליח אי פעם להגיע לגבהים הסטרטוספירים שאליהם הגיע ליאו.
אני לא יודע אם זה קרה בזכות העובדה שמסי בעצמו "הטביל" אותו באותן תמונות מפורסמות שצולמו כשלאמין ימאל היה תינוק בן חצי שנה. אבל אין בכלל ספק שהוא משהו אחר, תופעה שלא נראתה מאז, ובכן, ליאו מסי.
אמנם קצת התרגלנו מאחר והוא כבר משחק בברצלונה ובנבחרת ספרד כמעט שנתיים, אבל כשחושבים על זה, מדובר בתופעת טבע כמעט חסרת תקדים, ואפילו לא הגיונית.
הנה עובדה: בגיל 17 וחצי לאמין ימאל הוא השחקן שהכי משפיע על בארסה. כשהוא משחק, כל הקבוצה נראית הרבה יותר טוב, וכשהוא נפצע ונעדר ממספר משחקים, הירידה ביכולת הקבוצתית בולטת לעין. וכך גם התוצאות.
עד לאן תגיע הקריירה שלו אף אחד לא יודע, אבל דבר אחד בטוח, הוא עושה הכל הרבה יותר מוקדם מכל אחד אחר – וכמעט שנתיים מוקדם יותר ממסי.
בגיל 17 וחצי הוא כבר כבש 15 שערים, בישל עוד 21, הוליך את ספרד לזכייה ביורו, הפך לכוכב הכי גדול של בארסה וסיים במקום השמיני בדירוג כדור הזהב. כשמסי היה בגילו הוא עדיין לא היה שחקן הרכב בבארסה, נע בין הבוגרים לקבוצת המילואים ועדיין לא הבקיע. כשהיה בן 19 מסי הגיע למקום ה-20 בדירוג כדור הזהב.
האם כל זה אומר שלאמין יגיע לרמה של מסי? או שאפילו יהיה גדול ממנו בעתיד הרחוק? אני נוטה לחשוב שלא, אבל דבר אחד בטוח: הוא בדרך להיות השחקן הטוב בעולם, וזה עניין של שנה-שנתיים, לא יותר. ואחרי השער השבוע מול ריאל מדריד אני מרשה לעצמי להכריז: היורש של לאו מסי הגיע. וזה סופי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו