מבט על צמרת טבלת הליגה הגרמנית שמראה כי איינטרכט פרנקפורט דולקת אחרי האלופה הנצחית באיירן מינכן, מסגיר את החשיבות של המשחק ביניהן מחר, אבל מבחינת ראשי המועדון מפרנקפורט לביקור בבירת בוואריה תהיה חשיבות נוספת מעבר להיבט הספורטיבי. "הקבוצה תבקר במחנה הריכוז דכאו", אומר מתיאס תומא, מנהל המוזיאון של איינטרכט, "שם נרכין את הראש בפני הקורבנות היהודיים של נאציזם, ונכבד את זכרם של אנשי המועדון היהודיים שנרדפו על יהדותם. זאת חובתנו המוסרית".
הודות לעבודה של תומא, המילים על החובה המוסרית נשמעות הרבה יותר ממס שפתיים. בשעה שאחרים מסתפקים בטקסים, כמו זה שייערך בדכאו לרגל יום השואה הבינלאומי, תומא שוקד על הנצחת קורבנות הפשע הגדול שידעה האנושות במשך כל השנה.
הפרויקט גדול שלו "50 פרנקפורטאים" חשף לעיני כל 50 דמויות יהודיות שבלעדיהן איינטרכט לא הייתה הופכת מועדון עלית, ואולי לא הייתה קמה כלל. היו בתוכם כדורגלנים ומנהלים, ספונסרים ועיתונאים - כולם אנשי מפתח מוערכים שהפכו כמעט בן רגע לקורבנות נטולי זכויות, גורשו או נרצחו בידי הנאצים. חמור לא פחות, גם לאחר השואה הם הושכחו, משום שהגרמנים של אחרי המלחמה העדיפו לא לעסוק בזוועה שהם ואבותיהם חוללו ליהודים.
"בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה כינו אותנו 'המועדון היהודי' - זאת כמובן הייתה הגזמה, אבל האנטישמים לא יכלו שלא לשים לב למספר הגבוה של היהודים שנתנו את כל כולם ואת נשמתם לאיינטרכט", מסביר תומא. "כך היה ממש מהתחלה, מימיו של וולטר בנזמן היהודי שהכיר לאנשי פרנקפורט את משחק הכדורגל והקים את הקבוצה הראשונה בעיר, זאת שתהפוך אחר כך לאיינטרכט. מעניין שבהמשך הוא עבר למינכן, והיה שם ממקימי באיירן. תאמינו או לא לשתי הקבוצות הנאבקות העונה על הבכורה בבונדסליג יש אב מייסד אחד, והוא היה יהודי".
בתצוגה המרשימה של מוזיאון איינטרכט מוקדש לבנזמן מדף שלם, ואחריו מככבים אישים יהודים אחרים, ששמותיהם נמחקו לאורך עשרות שנים מתולדות המועדון.
האם היהודים הצטיינו גם על הדשא ולא רק בארגון?
"בוודאי. דוגמא מצויינת הוא יוליוס להמן, מגן קשוח שנהנה מפופולריות אדירה בקרב האוהדים. מאז שנת 1937 הוא כבר לא הורשה לשחק במדי איינטרכט. כעבור 5 שנים להמן נשלח למחנה השמדה ונרצח. אחיו מקס ניהל את מחלקת הצעירים של המועדון. נישואיו לגרמניה נוצרייה הגנו עליו לזמן מה. בכל זאת, בשנת 1945 גם מקס נשלח לתרזין באחד המשלוחים האחרונים, אבל הוא שרד עד השחרור.
והיה, לדברי תומא, עוד תחום רב חשיבות, בו היהודים תרמו רבות. "הספורט לא קיים בלי עיתונות ספורט", הוא מוסיף בקריצה, "ועיתונות ספורט בפרנקפורט לא הייתה קיימת ללא מקס בהרנס האגדי. מקס השמן, כפי שהוא נודע בפי כל, כתב עבור עיתונים שונים בעיר והוכר כמי שמסוגל לייצר דיווחים מרתקים אפילו ממשחקי תיקו משמימים. תושבי פרנקפורט החשיבו אותו ל'מילון כדורגל מהלך', ובשנת 1929 הוענק לו סרט הכבוד של איינטרכט".
ההערכה והאהבה של אנשי הקבוצה ואוהדיה לא הגנו על בהרנס אחרי עליית הנאצים לשלטון. בשנת 1936 הוא הושלך לכלא. מקס שוחרר כעבור 3 שנים, והרשויות רמזו שיש לו שבוע כדי לצאת מגרמניה, אחרת יישלח למחנה ריכוז. למזלו, עלה בידו לרכוש את אחד מהכרטיסים האחרונים לאנייה לאמריקה. "לכאורה הוא ניצל", אומר תומא, "אבל בריאותו התערערה מאוד בכלא הנאצי, והוא נפטר כמה שנים אחרי המלחמה מהשלכות המאסר ההוא. לפני מותו עוד הספיק לארגן את הביקורים של הקבוצות המערב גרמניות בארה"ב ולמעשה פתח עבורן צוהר מחודש אל בעולם החופשי.
מי היו יהודים אחרים שקידמו את איינטרכט?
"הם היו רבים כל כך שקשה להזכיר את כולם. ארתור כאהן היה יושב ראש המועדון בין 1908 ל-1911. הוגו רייס, אחד הבעלים של מפעל נעלי בית, אשר היה לספונסר הראשי של הקבוצה, שימש כגזבר המועדון. כאהן הצליח להימלט לצ'ילה אחרי עלייתו של היטלר, ובהמשך סייע גם לרייס לברוח. מספרים על רייס, שעל אף שבני משפחתו נרצחו והוא עצמו כבר לא חזר לגרמניה אחרי המלחמה, היה מתקשר בכל יום ראשון לידידיו משכבר הימים כדי לברר מה הייתה התוצאה של איינטרכט בליגה".
תומא מדגיש שחשיפת המקורות היהודיים של איינטרכט היא לא פחות ממשימת חייו עבורו. "האופן שבו התהפכו בני עמי ורדפו את היהודים בלתי נסלח", הוא מסכם בצער. "לפחות אעזור לעשות את הצדק עם זכרם של מי שאהדו כמוני את הקבוצה והקדישו לה את מרצם ואת כשרונם. כשביקרתי ביד ושם למדתי את משמעות הקריאה "לכל איש יש שם", ומאז אני פועל לאורה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו