ליצן עצוב. "חברים יקרים, אני מודה לכם על היחס שנתתם לי כשהייתי פה, אבל אני לא רוצה לתפוס מקום של מישהו אחר. חיבוק גדול לכולם". במילים האלה, נפרד אתמול פאבלו איימאר משחקני ריבר פלייט ומהכדורגל.
בינואר האחרון חזר השחקן בן ה־35 למועדון שבו החל את הקריירה בשאיפה לחוות פעם אחת אחרונה את רגעי האושר של סוף שנות התשעים, אז, יחד עם חאבייר סביולה וחואן פאבלו אנחל הקולומביאני, הפכו השלושה את ריבר פלייט לקבוצה הטובה ביבשת. פציעה חוזרת בקרסול רגל ימין ניפצה את הפנטזיה של אוהדי ריבר ואיפשרה ל"אל פאז'אסו" (הליצן) שתי הופעות בלבד בקדנציה השנייה שלו במועדון. השבוע, לאחר שלא נרשם לסגל של הקבוצה בחצי גמר הקופה ליברטדורס, הוא הבין שהגיע הזמן לומר שלום. "החלטתי לפרוש" כתב פאבליטו במכתב הפרידה שחילק לכל אחד מהשחקנים והוסיף: "אני מקווה שתזכו בכל מה שמגיע לכם".
ב־18 שנות קריירה, פאבלו איימאר נתן לכדורגל את כל מה שהיום כמעט בלתי אפשרי להשיג. אלגנטיות, יצירתיות, חן, ערמומיות, מחשבה ומקוריות. בקושי 1.70 מ', גוף צנום וכחוש, אך בעל רגליים שתמיד ידעו להעניק לכדור את הטיפול הטוב ביותר. שחקן שאי אפשר לשנוא, גם כשגרם סבל רב לאוהדי הקבוצה היריבה.
לכן, כשמסכמים את מעלליו על מגרש הכדורגל, ישנה תחושה של פספוס. השנים האדירות בוולנסיה צריכות היו להוביל אותו למקום טוב יותר מאשר ירידת ליגה במדי סראגוסה וכמה עונות טובות בבנפיקה. גם בנבחרת פאבליטו ייזכר לעד כקורבן של "דור הזהב" הארגנטינאי שלא הצליח לגעת בתהילה.
"איימאר הוא השחקן היחיד שאני מוכן לשלם כסף כדי לראות אותו", אמר בזמנו דייגו מראדונה, שהיה צלול כשהחמיא לשחקנה של ריבר. "איימאר היה והוא עדיין האליל שלי", סיפר לאו מסי, שבגיל צעיר צולם עם חולצה של ולנסיה, ועליה המספר 21. אחרי דברים כאלה, הליצן של הכדורגל הארגנטינאי יכול לפרוש בחיוך. הרי אם עשית את זה למסי ומראדונה, אתה חייב להיות משהו מיוחד.
האב, הבן, ורוח הגולים. בסיפור הזה, רב המדהים על ההזוי. "אני מודה לאלוהים שאפשר לי לחוות את כל מה שקרה פה", אמר ריבאלדו בסיום הניצחון של קבוצתו מוג'י מירים 1:3 על מאסאה בליגה הברזילאית השנייה. מה כבר קרה אתם שואלים? הרבה מאוד. קודם כל, אלוף העולם לשעבר כבש מהנקודה הלבנה, 15 חודשים אחרי שהודיע על פרישה ממשחק. מעבר לזה, בגיל 43, הוא זכה לשתף פעולה עם הבן שלו, ריבאלדיניו בן ה־20, שפתח לצידו בחוד הקבוצה שבה הוא גם מכהן כנשיא. שיאו של הערב כבר היה היסטורי - צמד של ריבאלדו ג'וניור הכניס את השניים לספרי השיאים, כאב ובנו הראשונים שכובשים באותו משחק רשמי. "מעולם לא הייתי מאושר יותר", הכריז מי שכיכב בברצלונה, לה קורוניה ומילאן. "זה הפרס הגדול ביותר שהשגתי בחיי".
לפני כשבועיים הכריז ריבאלדו שהוא חוזר ללבוש את מדי המשחק ונועל את הפקקים הישנים, הכל כדי להציל את קבוצתו מוג'י מירים, שדורגה אז אחרונה בליגה הברזילאית השנייה. בשלושת המשחקים שבהם בילה על הדשא לצד בנו השיגה הקבוצה שבע נקודות, עצרה רצף של 12 משחקים ללא ניצחון וברחה מהמקום האחרון בטבלה. "אבא שלי תמיד היה ההשראה שלי, אני מודה לו על כל מה שהוא נתן לי", אמר ריבאלדיניו הקטן, שלמרות הצמד הראשון שכבש העונה, צפוי לעתיד פחות מזהיר מזה של אביו. אבל הי, לפחות הוא יוכל לספר לילדים שהוא שיחק לצד ריבאלדו הגדול, שהוא גם הסבא שלהם.
ריבאלדו (מימין) חוגג על הדשא בגיל 43 עם בנו בן ה-20 // צילום: טוויטר
חזר לשורשים. בין כל הרומנטיקה שסבבה את החזרה של קרלוס טבס לבוקה והנוסטלגיה שהעלה חאבייר סביולה כשחתם בריבר, נשכח מעט אחד האיחודים המרגשים ביותר אי פעם בכדורגל הדרום־אמריקני. "סוף סוף אזכה ללבוש את החולצה עליה חלמתי כל חיי", אמר דייגו פורלאן כשהוצג השבוע כשחקנה החדש של פניארול. בזמן שטבס שב הביתה אחרי 11 שנים וסביולה אחרי 14, שחקנה לשעבר של מנצ'סטר יונייטד המתין 24 שנים כדי לחזור לקבוצה שבה שיחק כילד בן 12.
הדבר הראשון שעשה פורלאן כששם על עצמו את חולצת הצהוב שחור של פניארול היה לנשק את הסמל. "הסמלים היחידים שאנשק בחיי הם של אורוגוואי ופניארול", אמר ב־2011 כשקרע רשתות באתלטיקו מדריד אך נמנע מהמחווה המזויפת. ואכן, אם תלכו לאינטרנט ותנסו למצוא תמונה של שפתיו לצד הסמל של מנצ'סטר יונייטד, אינטר, ויאריאל או סרזו אוסאקה, לא תמצאו.
פניארול היא הרבה יותר מהאהבה הראשונה של פורלאן, זה עניין של מסורת. בשנות השישים האבא פאבלו היה אחד הכוכבים של הקבוצה שזכתה בארבע אליפויות, בגביע ליברטדורס ובגביע הביניבשתי לאחר ניצחון על ריאל מדריד הגדולה. "זו אחת הסיבות שהחלטתי לחזור", אמר השחקן בן ה־36 שהוסיף: "חשבתי אפילו ללבוש את המספר 4 כמוהו, אבל בסוף החלטתי להישאר עם 10. בכל זאת, אני חלוץ, הוא שיחק בהגנה".
פורלאן (במרכז). שב הביתה // צילום: אי.אף.פי
