קמצ'ה נמצאת על האי מדיירה, 966 קילומטרים מהעיר ליסבון. ספק אם האנשים שכינס שם בחור אנגלי ששמו הארי ווינטון למשחק כדורגל בחצר הכנסייה ב־1875 ידעו שהם משיקים היסטוריה. הם שיחקו את משחק הכדורגל הראשון במדינה וגם הקימו מועדון - מאריטימו, שעדיין משחק בליגה הפורטגוזית הראשונה. בערך 120 שנים אחר כך, דווקא ילד שגדל בסביבת המועדון ינדוד בטרמפים למועדון הגדול השני של האי - נאסיונאל. מדובר בכריסטיאנו רונאלדו. בני משפחתו של כוכב ריאל מדריד היו מסוכסכים עם מישהו במאריטימו, אבל מלאך ההיסטוריה של הכדורגל הפורטוגלי ביקר במדיירה פעם שנייה.
ביקרתי באי ב־2007 לצורך כתבה למגזין "שם המשחק". רונאלדו התחרה באותה שנה על תואר שחקן השנה בעולם, עדיין עם קאקה הברזילאי. ביקרתי במועדון ששמו אנדורינה, שבו שיחק רונאלדו בילדותו המוקדמת, וראיתי את אימוני קבוצות הילדים, או יותר נכון זאטוטים בני 3 ו־4. מה הם עושים שם? אין לי יותר מדי תובנות מקצועיות. עד גיל 10 זה רק ילד עם כדור, בלי חשיבות לקבוצה, משמעת, תפקיד או טקטיקה. אין במדיירה שום סוד. רונאלדו הוא השחקן הגדול היחיד של האי מאז שארתור פינגה כבש יותר מ־300 שערים עבור פורטו ועוד תשעה עבור הנבחרת בשנות ה־30. מדיירה היא רק דוגמה לילדים שהגיעו מהאיים ומהקולוניות והזינו את הצלחת הנבחרת.
הראשון והמיתולוגי שבהם - אוזביו, שנשלח ממוזמביק. בין שחקני הנבחרת שהצטלמו אתמול עם תמונתו על הגביע היו נאני, ילד מהגר מכף ורדה שננטש על ידי הוריו וגודל על ידי דודתו, וויליאם קרבאליו ממוזמביק ואדר מגינאה ביסאו, שגדל בבית יתומים. בהתפתחות המודרנית יותר ילדים שנולדו בפזורה הפורטוגלית, שמתפרנסת מעבודה קשה ברחבי אירופה - סדריק נולד בגרמניה, אדריאן סילבה בצרפת וריקרדו קווארסמה מגיע מליסבון, אבל מהמיעוט הצועני.
המשותף לכמעט כל שחקני הפריפריה בנבחרת פורטוגל נמצא באלקושטה - עיירה בשיפולי ליסבון שבה שוכנת האקדמיה של ספורטינג ליסבון. ואם הולנד פרצה על גבה של אייאקס, גרמניה על עלייתה של באיירן מינכן וספרד המודרנית על ברצלונה, גם הפעם מועדון אחד פרץ את תקרת הזכוכית עבור ארצו. שבעה שחקנים מאלקושטה ייצגו שלשום את פורטוגל בגמר היורו.
מה הם עושים? קודם כל, כאמור, הם יודעים לחפש. בנפיקה היא המועדון האהוד על ההמונים בליסבון, אז ספורטינג לוקחת מהפריפריה. הדבר השני הוא ההבנה שהם לא מגדלים עבור המועדון בהכרח. אם "המודל האייאקסי" שאומץ בברצלונה הוא ההרמוניזציה - שיטת משחק דומה בכל הגילים - בספורטינג ממשיכים את הקו שראיתי במדיירה: אינדיבידואליזם ועבודה אישית. הכוכבים שיוצאים מהאלקושטה הם לא השחקנים שנותנים לקבוצה שלד ושיטה; הם פורצי הרחבות, מי שמועדונים באירופה ישלמו כסף רב עבורם כדי שיכריעו משחקים. שושלת שכוללת את פאולו פוטרה, פיגו, סימאו, רונאלדו, נאני וקווארסמה.
אבל מהיותה יצואנית שחקנים נולדה הבעיה המסורתית של פורטוגל - שחקנים נפלאים ללא סגנון משחק מוגדר. זו היתה תקרת הזכוכית של פורטוגל. כשהמאמן היהודי בלה גוטמן הגיע לליסבון ב־1959, כדי להביא איתו את הידע הטקטי ההונגרי ולהביא לפורטוגל את שני גביעי האלופות הראשונים, הוא לא היה המאמן הזר הראשון של בנפיקה. מועדון הפאר של פורטוגל העסיק במשך השנים 35 מאמנים זרים ורק 28 מקומיים. במועדון הפאר האחר, פורטו, התמונה דומה - 49 מאמנים זרים לעומת 36 מקומיים. זה המחיש שתי תכונות של הכדורגל הפורטוגלי: איזשהו רגש נחיתות כלפי מעצמות הכדורגל, אבל גם רצון אמיתי ללמוד, ולא רק משכניהם הספרדים או קרוביהם הברזילאים.
מועדוני פורטוגל הביאו בריטים, הולנדים, יוגוסלבים, ארגנטינאים, איטלקים וגרמנים. פורטוגל הפכה לא רק לייצואנית סיטונאית של שחקנים, אלא גם לייבואנית כפייתית של ידע. ארתור ז'ורז'ה עשה את הפריצה עבור המאמן הפורטוגלי ב־1987 כשהוביל את פורטו לאליפות אירופה. קרלוש קיירוש, מהגר ממוזמביק, הוביל את הנבחרת הצעירה לאליפויות עולם ולפני שהגיע למנצ'סטר יונייטד ולריאל מדריד הפך למאמן מבוקש בעולם, בעיקר בבניית רמת תוכניות כדורגל לאומיות. ז'וזה מוריניו נסק מעמדת המתורגמן בברצלונה לאחד המאמנים המצליחים בהיסטוריה.
הדור הבא כבר פה: פאולו סוזה בפיורנטינה, פאולו פונסקה בשחטאר דונייצק, ויטור פריירה בפנרבחצ'ה, אנדרה וילאש־בואש בזניט לנינגרד, לאונרדו ג'רדים במונאקו - בהרבה מאוד מועדונים מצליחים תמצאו את המאמן הפורטוגלי. פרננדו סנטוס, שייסר קשות את יריבו הצרפתי בגמר שלשום, כבר היה נציג של תרבות הכדורגל הקוסמופוליטית ביותר באירופה. הידע הטקטי הפורטוגלי לא נופל היום מיכולתם בהכשרת צעירים, ופורטוגל תפסה בצדק את מקומה בין המדינות שזוכות בגביעים.
