בין 1962 ל־2002, תקופה שכללה 11 גביעי עולם, התקבעה מגמה ברורה מאוד בכדורגל הנבחרות. במונדיאלים שמתקיימים ביבשת אירופה זוכה נבחרת אירופית, בעוד בטורנירים שנערכים במקום אחר זוכה נבחרת דרום־אמריקנית.
זה היה כל כך מסודר, עד כדי כך שהצמד של רונאלדו הברזילאי לרשת של גרמניה בגמר ביוקוהמה 2002 המשיך סדרה חשבונית של אלופות עולם שהחלה בצ'ילה 1962 ונראתה כך: דרא"מ, אירופה, דרא"מ, אירופה, דרא"מ, אירופה, דרא"מ, אירופה, דרא"מ, אירופה, דרא"מ. למעשה, החלוקה היתה כל כך שוויונית אז, שאחרי 17 מונדיאלים שהתקיימו המאזן עמד על 8:9 לדרום אמריקה. שם זה נעצר.
איטליה, ספרד, גרמניה וצרפת - אלה ארבע הזוכות האחרונות בגביע העולמי, והן עשו זאת בטורנירים שהתקיימו באירופה, באפריקה ובדרום אמריקה. המגמה היבשתית נמחקה, כבר אין משמעות למיקום הטורניר, הנבחרות מאירופה פשוט מצליחות יותר. כעת המאזן הכללי עומד על 9:12 לזכות נבחרות אירופיות במספר הגביעים. מעבר לזהות הזוכה, הפער בין היבשות בא לידי ביטוי גם בכך שארגנטינה ב־2014 היא הדרום־אמריקנית היחידה שהצליחה להשתחל לגמר בארבעת הטורנירים האחרונים, ובכך שברוסיה 2018 תמונת חצאי הגמר הורכבה מארבע נבחרות אירופיות.
קשה שלא להבחין בפער הזה, ובמקרה של קיליאן אמבפה קשה שלא לדבר עליו. "ברזיל וארגנטינה לא ברמה שלנו", אמר הכוכב הצרפתי, "הכדורגל הדרום־אמריקני פשוט לא מפותח כמו האירופי. בגלל זה בטורנירים האחרונים רק נבחרות מאירופה זוכות".
אמבפה כנראה צודק. בשנים האחרונות הכדורגל האירופי עשה קפיצה משמעותית קדימה - כלכלית, מקצועית, ארגונית - בעוד זה של דרום אמריקה נשאר הרחק מאחור, סובל מניהול כושל, משחיתות ומהרבה מאוד פוליטיקה. זה בא לידי ביטוי ברמת המועדונים, שם כל תשע אלופות העולם האחרונות לקבוצות הן אירופיות, וברמת השחקנים שנוטשים את דרום אמריקה בגיל צעיר מאוד לטובת אירופה העשירה.
כפי שהבליטו המונדיאלים האחרונים, זה בא לידי ביטוי גם ברמת הנבחרות. מבחינת עובדות, הדברים של אמבפה היו נכונים. עם זאת, הם נגעו בעצב חשוף והציתו דיון. מאמן נבחרת ברזיל, צ'יצ'ה, היה מהראשונים שהגיבו ואמר: "בדרום אמריקה לא משחקים מול נבחרות כמו אזרבייג'ן. אצלנו משחקי המוקדמות הרבה יותר קשים מבאירופה". גם לחלוץ נבחרת ארגנטינה לאוטרו מרטינס היה מה להגיד לחלוצה של פ.ס.ז' ונבחרת צרפת: "הדברים של אמבפה לא הוגנים ולא נכונים. הרי היום רוב השחקנים של ברזיל וארגנטינה משחקים באירופה בכל שבוע".
זה נכון, היום לא באמת קיימת הפרדה יבשתית בעולם הכדורגל, הרי בקושי יש שחקנים ארגנטינאים/ברזילאים/אורוגוואים שמגיעים לנבחרת מהליגה המקומית. כולם באירופה חולקים חדרי הלבשה ותמונות באינסטגרם. בימים שבשגרה נדמה שאין באמת יריבות בין אירופה לדרום אמריקה, אבל הדברים של אמבפה והדיון שנוצר הזכירו כי מדובר ביריבות שורשית ועמוקה. ליתר דיוק, היא אחת מאבני היסוד של הגביע העולמי.
כולם מכירים את כולם
עוד מראשית בריאתו של הטורניר ב־1930 ועד עצם היום הזה אירופה ודרום אמריקה התקוטטו קודם כל על תארים ותהילה, אבל גם על זכויות אירוח, תרבות, תדמית וכבוד. המשחק האלים בין צ'ילה לאיטליה ב־1962, 90 דקות שזכו לכינוי "הקרב על סנטיאגו", היו במהותן קרב תרבותי יותר מאשר אירוע ספורטיבי.
כך גם לגבי כל מפגשי ארגנטינה־אנגליה, שטמנו בחובם את הפוליטיקה וההיסטוריה בין המדינות, או משחקי ברזיל־גרמניה, שהפגישו שתי תפיסות חיים שונות. אמנם בשנים האחרונות המרחק בין היבשות הצטמצם בזכות הקדמה והטכנולוגיה, הרי כבר אין סיכוי ששחקן ארגנטינאי יגיע למונדיאל כאנונימי כפי שהיה מראדונה בזמנו, או ששחקן ברזילאי יפתיע את העולם כמו פלה. כולם מכירים את כולם, כולם משחקים ביחד.
המונדיאל בקטאר, בין יתר הדברים, מחזיר לחיים את היריבות היבשתית הזאת, שגססה לה בחסות הקורונה וליגת האומות. מפגשים בין נבחרות דרום־אמריקניות לאירופיות הפכו דבר כל כך נדיר, שפתאום נפתח הפער הזה שהיה קיים לפני שהכדורגל הפך גלובלי. לדוגמה: נבחרת ברזיל לא שיחקה מול יריבה אירופית מאז ניצחה את צ'כיה במארס 2019, בעוד ארגנטינה אמנם הביסה את איטליה 0:3 בפינאליסימה השנה, אבל העובדה שהאיטלקים לא יהיו במונדיאל הוציאה את המיץ מההתמודדות.
שישייה מול ספרד
להוציא את המשחק הזה, הפעם האחרונה שהנבחרת של סקאלוני שיחקה מול נבחרת גדולה מאירופה היה תיקו 2:2 מול גרמניה ב־2019. גם אורוגוואי סופרת שלוש שנים בלי מפגש מול נבחרת אירופית, והחסך הזה מייצר סקרנות לראות איפה כל יבשת עומדת מול יריבתה. "בא לי לשחק מול ספרד, מול פורטוגל, מול כל האירופיות", אמר צ'יצה אחרי עוד ניצחון על פרו בשנה שעברה. "אין ספק שאחת הדאגות שלנו היא שאנחנו לא מצליחים לשחק מול נבחרות אירופיות", אמר נשיא ההתאחדות הארגנטינית קלאודיו "צ'יקי" טפיה לפני כמה חודשים, "לא פשוט למצוא יריבה אירופית טובה לשחק מולה משחקי הכנה".
הדחף לשחק מול אירופיות, בוודאי עבור ארגנטינה, נובע מכך שמפגשים כאלה יכולים לשמש קנה מידה. לפני רוסיה 2018 האלביסלסטה בחנו את עצמם מול ספרד, חטפו שישייה, ובדיעבד חשפו את האמת של עצמם. ארגנטינה לא ניצחה שום נבחרת אירופית בגביע העולם הקודם - לא את איסלנד, לא את קרואטיה, וכמובן גם לא את צרפת, ובשנים האחרונות היא עבדה קשה לסגור את הפער הזה. לאחר הניצחון 0:3 על איטליה הדגיש המאמן סקאלוני: "בשום היבט אנו לא נופלים מנבחרות אירופיות".
מבחינת הדרום־אמריקנים זה חשוב. הם מודעים לפער שפותחים האירופאים ומסרבים לקבל אותו. הם זוכרים מה היה פעם, ונחושים להחזיר את הכדורגל לימים של השוויון היבשתי. בגלל אירועי השנים האחרונות - קורונה, ליגת האומות, ועוד - הגביע העולמי הזה מחזיר את הכדורגל אחורה, לפעם. לקטאר הנבחרות מדרום אמריקה ומאירופה מגיעות ללא היכרות מוקדמת, והן סקרניות לגלות מה מצב היבשת השנייה. וזו, בדיוק, המהות של המונדיאל.
