כל מי שלצערו נכנס מדי פעם לאינסטגרם או טוויטר או טיקטוק, כבר הבין את הפואנטה: הסגל של נבחרת ארה״ב בכדורסל למשחקים האולימפיים של פריז 2024 הוא כנראה הסגל האיכותי אי פעם. ובאמת, כשמסתכלים עליו, אפשר לראות שלושה ״טירים״ (שכבות) שעושים הרבה צדק עם הטענה הזו.
יש שכבה עליונה שכוללת שלושה כוכבים היסטוריים: לברון ג׳יימס, סטף קרי, קווין דוראנט (טופ 2-5, טופ 10-15, טופ 20, בהתאמה. תלוי את מי שואלים). שכבה שנייה של כוכבים גדולים בדמות ג׳ייסון טייטום, אנתוני אדוארדס, דווין בוקר, ג׳ואל אמבייד ואנתוני דייויס - שכולם נמצאים בשלבים שונים של בניית המורשת שלהם, ברמות שונות של מעמד היסטורי. טייריס הליברטון בדרכו להצטרף לשכבה הזו, אבל הוא עוד לא שם. ושכבה ״תחתונה״ של באם אדבאיו, ג׳רו הולידיי ודריק ווייט - שלושה מומחי הגנה (13 בחירות משותפות לחמישיות ההגנה ב-NBA) שאפילו מדי פעם נבחרים לאול סטאר.
בסך הכל, יש בנבחרת הזו 3 שחקנים שהם בוודאות בטופ 15-20 (אחד מהם מועמד ל-GOAT) אי פעם, עוד שניים שאולי בטופ 50 (דייויס, אמביד) אבל כנראה צריכים עוד קצת הישגים כדי להבטיח מקום ודאי ברשימה שכזו, טייטום שכבר מתקרב לשם (יש לו עוד קצת), ואדוארדס - עוד לא בן 23 והיה אול סטאר רק פעמיים - שבהחלט עלה על המסלול לשם (אבל עדיין רחוק).
ככה שאין ספק, בטח אם שואלים את הפיד החברתי, שזה סגל שמעולם לא ראינו כמותו. או שכן? כי עם כל הכבוד לגדולה של השלישייה הוותיקה, הגיל הממוצע שלה הוא 37, וביחד הם נבחרו אפס פעמים לחמישייה הראשונה של העונה בשלוש השנים האחרונות. וזו לא הסיבה היחידה שלטעון כי מדובר בסגל הכי גדול של ארה״ב אי פעם הוא פשוט בעיוות היסטורי מגוחך.
הפיד, איך לא, עסוק בעיקר בלחטוא לאמת כשהוא משווה את הסגל ההוא לזה של ברצלונה. סגל שהיו בו שני מועמדים ל-GOAT בשיאם (ג׳ורדן, מג׳יק), עוד שחקן טופ 10 היסטורי (בירד), שני שחקני טופ 20 (ק. מאלון, ד. רובינסון), עוד שלושה טופ 30 (בארקלי, פיפן, סטוקטון), עוד שניים מהטופ 50-60 (יואינג, דרקסלר), ולקינוח כריס מאלין, שבעונה שהובילה לברצלונה נבחר לחמישיית העונה של הליגה. יש כאן 8 מהטופ 30. 9 או 10 מהטופ 50. ומלבד בירד, כולם בשלבים שונים של שיאם. זה בערך כפול ממה שיש לנבחרת של 2024 להציע - וכיום, כאמור, 3 הכוכבים הכי גדולים של הסגל לא ראו חמישיית עונה ראשונה כבר שלוש שנים.
אבל האמת היא שבכלל לא צריך ללכת עד 1992 כדי להבין כמה הזיכרון הקולקטיבי מעורפל, כמה הפייק ניוז עשה את שלו, כמה ה״עכשוויזם״ מעוות את תפישת המציאות, ועד כמה הפיד באינסטגרם מביך את עצמו עד לבלי דעת בהפגנת חוסר מושג מפלצתית. כי אפילו לאטלנטה 96, למשל, סגל שלרוב נוטים להתעלם ממנו כשמסתכלים על נבחרות ארה״ב הנוצצות אי פעם, האמריקאים שלחו חבורה איכותית יותר מהנוכחית.
היו בה שאקיל אוניל (שחקן טופ 10 היסטורי), האקים אולאג׳וואן (טופ 15), רובינסון, מאלון (טופ 20), בארקלי, פיפן, סטוקטון (טופ 30) ופייטון (טופ 50). ואם מסתכלים על ההישגים שלהם בשנים שלפני ואחרי האולימפיאדה ההיא רואים שאפילו שאקיל (שהיה צעיר) כבר היה מפלצת (סיים 2 בבחירות ל-MVP ב-95), שלא לדבר על האחרים שעדיין היו עמוק בשנים הכי איכותיות שלהם.
ועוד לא הזכרנו את השמות שהשלימו אותו - רג׳י מילר (טופ 75, הקלעי הטוב אי פעם עד קרי), מיץ׳ ריצ׳מונד (שהוא סוג של דווין בוקר עם כח והגנה), ושני סופרסטארים צעירים בדמות פני הארדאווי וגרנט היל, שב-96, לפני הפציעות שגמרו אותם, כבר היו שחקני טופ 10 בליגה. דמיינו אנתוני אדוארדס עכשיו, רק עוד יותר טוב. אין בסגל הזה אפילו לא שחקן אחד אחרי השיא. ומי שצעיר כאן הוא כבר אחד מ-10 השחקנים הטובים בליגה. גם בסגל הזה יש 3-4 שחקנים מהטופ 20, ובסך הכל מספר מטורף של 7 שחקנים מהטופ 30-35 ההיסטורי.
לא ״בקושי 7״ מהטופ 50 כמו שיש כיום. אלא שבעה מהטופ 30-35. לא ״אולי יהיו״ כמו שיש כיום. לא ״צריכים להשיג עוד״. לא ״אחרי שיאם״. 7 שחקנים, והם כולם בשיאם. תוסיפו את פייטון, רכז טופ10 היסטורי, ויש 8 שחקני טופ50. בלי ifs ובלי buts. אז לפני שאתם חוזרים עוד 4 שנים אחורה, תעשו עצירה קלה באטלנטה, ככה כדי לחסוך לכם את המבוכה הגדולה באמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו