אתם ראיתם את זה? קיירי אירווינג, כוכב דאלאס מאבריקס, עלה למסיבת עיתונאים עם שרשרת ועליה תליון בצורת גבולות ארץ ישראל - צבוע בצבעי דגל פלשתין. איך זה יכול להיות? הרי זו קריאה לרצח עם, לכל הפחות טיהור אתני. איך זה קורה בליגה שכמעט מחצית מבעלי הקבוצות בה יהודים? אוקיי. בואו ננשום רגע. כי כמה שזה דוחה ומרגיז - לא הגענו לכאן במקרה. ואולי חלקנו אפילו היינו שותפים מלאים לדרך.
לא, מה שקיירי עשה לא נפל עלינו משום מקום, וגם לא העובדה ששתי הקבוצות שהשתתפו שלשום בגמר ליגת האלופות לנשים אישרו להניף על המגרש את דגל פלשתין ועליו קריאה להפסקת "רצח העם". וזה ממש לא קשור אם השחקן עצמו הוא צדקן, טהרן ובור.
הדרך לכאן עברה בפרמייר ליג, כשהליגה האנגלית אישרה לקפטנים לענוד סרטים בצבעי דגל הגאווה וכשקבוצות שלמות כרעו ברך לפני שריקות הפתיחה בהזדהות עם מחאת ה־BLACK LIVES MATTER שהתרחשו באותה העת בארצות הברית. יכולתם אולי להיות בצד שבעד או במקרה בצד שנגד האמירות הערכיות הללו. אבל לדבר אחד אי אפשר היה להתכחש: הפוליטיקה נכנסה למגרש. דרך הדלת הראשית.
ומבעד לדלת הזו, בהמשך המסדרון, נמצאות קבוצות שמרשות לעצמן אמנם למקסם רווחים ממסרים כמו "לעולם לא תצעדו לבד", אבל במקביל גם לנקוט בעצמן עמדה פוליטית כמו למשל לאסור על אוהדים ישראלים להניף דגלים עם דמויותיהם של נרצחים ב־7 באוקטובר.
כי ברגע שאתה ארגון שזורם עם אמירות פוליטיות - זה מה שאתה. אין חצי היריון. ה־NFL, למשל, לא "זרמה" עם כריעת הברך של קולין קאפרניק. הליגה קיבלה על זה המון ביקורות, והתקפלה פה ושם. אפילו הגיעה לסיכום עם השחקן בבית המשפט. אבל בשום צורה לא "זרמה". הפרמייר ליג, ובכן, מה זה זורמת לה בנינוחות בשיטפון אל־אקצא.
ואנחנו, כאוהדים, לפעמים מוצאים את עצמנו בצד התומך באמירה - כי קל להיות בעד זכויות להט"ב ונגד אלימות שוטרים - אבל אז גם לעיתים לא. והם - כמו כל מפלגה פוליטית, ככה גם הפרמייר ליג - אומרים לך בעצם: טוב לך - תצביע לנו. לא טוב - בעיה שלך.
ובחזרה ל־NBA. ובכן, היא אולי הולידה את התופעה, כשזרמה עם מחאות ה־BLACK LIVES MATTER של שחקניה, לרבות חולצות עם כיתובים כמו I can’t breathe (מקרה שבסופו לא הוגשו כלל כתבי אישום).
בעצם הפעולה הזו ה־NBA נכנסה גם היא אל המשחק הפוליטי. ובארה"ב, כשאתה ליגה שמרבית משחקניה מגיעים מהשכונות הפחות טובות של הערים הגדולות, שחורים ברובם, ואתה נכנס למשחק הפוליטי - הדרך מאוד קצרה לצלילה אל תהומות הפרוגרסיב ואל בארות הקיא הירוק והשיער הכחול של הווק. במילים אחרות - הדרך מאוד קצרה מ־I can’t breathe לשחקן עונד תליון שקורא לג'נוסייד, או לכל הפחות לטיהור אתני. כל עוד הוא תומך ב"צד הנכון" של ה"קורבן".
אז כן, בצדק יכול כל ישראלי ויהודי באשר הוא לראות בתליון ישראל בצבעי פלשתין של קיירי אירווינג פשע שנאה. ויכול כל ישראלי ויהודי באשר הוא לראות בכך שהליגה מחליקה את זה סממן להתרסקות מוסרית של ארגון שאמור להיות מעל או מחוץ לכל זה. אבל בסופו של דבר, במציאות שבה הכל פוליטי והכל נשפט דרך הפריזמה של "מי שסובל יותר הוא הצודק" - עמדה מוסרית שכאמור ה־NBA אימצה לחיקה כבר מזמן - הפעולה של קיירי אמנם מרגיזה ומקוממת אותנו הישראלים, אבל לגיטימית ואולי אף מתבקשת בעיני הליגה עצמה. פשע שנאה אנטישמי בחסות ה־NBA. אין מה לומר, איטס פנטסטיק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו