גמר היורוליג הערב (21:00) בין ריאל מדריד לפנאתינייקוס הוא גם קרב ישיר בין שני הסנטרים הטובים ביבשת. בצד הלבן - אלוף אירופה המכהן וולטר "אדי" טבארס. מנגד, בגופייה הירוקה - הטוען לכתר מתיאס לסור. לניצחון במאבק האישי ביניהם עשויה להיות השפעה רבה על זהותה של מניפת הגביע בתום המשחק.
טבארס בן ה־32 משחק בריאל מדריד כבר עונה שביעית, והמעמד לא זר לו. זו תהיה ההופעה הרביעית שלו בגמר (שתי זכיות), בעוד עבור לסור בן ה־28 זו תהיה בכורה באירוע השיא של כדורסל המועדונים באירופה. היתרון של הניסיון, אם כן, נמצא באופן ברור בצד של הענק בלבן.
עם זאת, ברמה המקצועית נטו, בנקודת הזמן הנוכחית היתרון הוא ללא ספק של לסור. הצרפתי הפך העונה לסנטר הטוב ביורוליג, בעוד לטבארס יש עונה ממוצעת במושגים שלו. יעידו על כך המספרים של השניים, וגם העובדה שהם החליפו ביניהם מקומות בחמישיות העונה במפעל: הכוכב של פאו נבחר לחמישייה הראשונה, בעוד "אדי" נאלץ להסתפק במקום בחמישייה השנייה.
לסור עצמו, כאמור, כבר לא ילד, אבל לפריצה שלו לקח הרבה זמן להגיע. למעשה, במשך שנים הוא נחשב סנטר בינוני ולא יותר במושגי המפעל הבכיר ביבשת הישנה. להתפתחות האדירה שלו כשחקן אחראיים מעבר אחד ומאמן אחד.
בספטמבר 2020 נחת לסור בישראל והצטרף למכבי ת"א לחודשיים, כדי להחליף את אנטה ז'יז'יץ' הפצוע. בתום התקופה הקצרה בצהוב הוא עבר לפרטיזן בלגרד, אף שזה היה כרוך בוויתור על היורוליג. המהלך הזה שינה לו את הקריירה.
בבירת סרביה שיחק לסור תחת ז'ליקו אוברדוביץ' האגדי, שקידם ושדרג את הסנטר הצרפתי והפך אותו לאחד מהשחקנים הטובים באירופה בתפקידו. נכון, אפשר לבוא בטענות למכבי על שוויתרה עליו, אבל צריך להבין: לסור של היום הוא שחקן שונה לגמרי מזה שהיה כשלבש צהוב.
אם בכל זאת יש דרך לעצור את לסור - היא ביכולת לשלוח אותו לקו העונשין. הביג־מן של פאו קולע רק ב־60 אחוזים מהקו, ובמהלך הסדרה נגד מכבי ת"א הצהובים השתמשו בשיטה של לשלוח אותו לקו כמה שיותר. במשחק החמישי בסדרה, למשל, לסור סיים עם 3 מ־14 מהעונשין (21.4%). זה אמנם לא הספיק לעודד קטש ושחקניו כדי להשיג את הכרטיס לפיינל פור, אבל נתון מהסוג הזה יכול להכריע משחקים.
מנגד, טבארס אולי נמצא קצת מעבר לשיא (בכל זאת כבר בן 32, וצריך לתחזק גוף שמתנשא ל־221 ס"מ), אבל הוא אחראי ישיר לעובדה שכבר שנים ריאל עוצמתית כל כך. הוא הפך לעוגן של הקבוצה, שחששה מאוד מסיום החוזה שלו בקיץ הקרוב. הביקוש אליו רב, גם חזרה ל־NBA היתה על הפרק, אבל בסופו של דבר נראה שהסנטר יישאר עם הבלאנקוס בשלוש השנים הבאות.
לשני הסנטרים יש השפעה אדירה על הנעשה על הפרקט, כל אחד בדרכו. במקרה של טבארס, עצם הנוכחות שלו ברחבות משנה את המשחק של היריבה. שחקנים חושבים פעמיים אם לחדור לצבע של ריאל בגלל המפגש איתו. טבארס הוא החוסם הטוב ביורוליג, וגם את הזריקות שהוא לא חוסם הוא מצליח לשנות בגלל יכולת ההרתעה שלו. מנגד, לסור בנוי על האקטיביות שלו בשני צידי המגרש, וכן על הכוח המתפרץ ועל העוצמות הפיזיות.
הבדלי הסגנון ברורים. עם הגובה שלו, טבארס מכסה שטח בהגנה וגורם לסגירת הצבע בעזרת מוטת הידיים. לסור (2.06 מ') שומר אישית ועושה חילופים בהגנה. בהתקפה, הסנטר הצרפתי של פאו הוא שחקן מטרה, שמקבל כדורים כדי ללכת אחד על אחד או לכווץ את ההגנה אליו וכך להזין את החברים. טבארס אינו שחקן מטרה, והוא יותר מסיים מהלכים בין שניים עם הגארדים, או משתמש בממדים שלו במצבי הזדמנות שנייה. לסור נייד הרבה יותר, אבל גם הסנטר היריב אינו שחקן איטי או מסורבל.
בנושא הגיבוי בעמדת הסנטר לריאל יש יתרון מובהק. טבארס לא נדרש למספר הדקות של לסור, כי יש לו גיבוי משמעותי בדמותו של ונסן פוארייה. הגיבוי של הצרפתי - קוסטאס אנטטקומפו - לא מספיק. לכן העומס על הסנטר של היוונים גדול הרבה יותר. בחצי הגמר טבארס שיחק 22 דקות, ויריבו 32 דקות. התלות של פאו בלסור היא עצומה.
העונה הסדירה בין השניים הסתיימה ב"חלוקת נקודות". ניצחון אחד לכל צד. במאצ'־אפ הפנימי, ידו של לסור היתה על העליונה בשני המקרים, עם הופעה אישית טובה יותר מזו של טבארס. אחרי הערב, כידוע, כבר אין הזדמנות שנייה - אבל לקרב הענקים מתחת לסלים בהחלט יכולה להיות השפעה על התוצאה הסופית. דבר אחד בטוח: כל אחד מהם קונה תסריט של "הפסד" בקרב האישי, אבל סיום של הערב עם גביע היורוליג ביד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו