עונת 23/4 חייבת להיות עונת NBA נדירה. בופה קווי העלילה עמוס כל טוב, כל מה שצריך זה לעמוד בתור ולהעמיס על הצלחת. מה בתפריט?
דנבר ויוקיץ' (השחקן הטוב בעולם) ינסו להגן על התואר, כמה מהר ל-MVP אמביד יימאס סופית מפילי, איך ייראה הביג 3 של פיניקס, מה תעשה בוסטון שהמירה עומק בשחקנים בכירים, כמה רחוק יגיעו דמיאן לילארד ויאניס במילווקי, איך ישתלב כריס פול בווריורס, איזה עוד צעדים יעשה לברון במרדף אחרי מעמד ה-GOAT, מה נקבל מדונצ'יץ' ומקיירי עונה שלמה (?) ביחד, האם זו ההזדמנות האחרונה של קוואי וג'ורג', ויש גם את שאלת חזרתו לתלם של ג'ה מוראנט, האם וומבניאמה שווה את ההייפ, את טורניר אמצע העונה, שינויי חוקה (גם בהקשר של מנוחת כוכבים), ועדכונים צפויים נוספים בסוף שבוע האולסטאר, ועוד. באמת שעוד.
כי עבור עכברי NBA אמיתיים, כל הרשימה הנ"ל לא בהרבה יותר מרגשת מאשר לגלות כמה גבוה עוד יכול שיי גילג'ס-אלכסנדר לטפס, מהאפשרות לראות את אורלנדו של באנקרו ו-ואגנר ממשיכה להתקדם (תחת ה-GM אנתוני פארקר), מהתקווה לראות את זאיון וויליאמסון משחק עונה שלמה, או מאיך ייראו הפרויקטים הצעירים והמבטיחים של דטרויט ויוסטון.
ואפילו עוד לא אמרנו מילה על אנתוני אדוארדס, שיתקרב למעמד של שחקן טופ 10, על מיאמי ובאטלר שתמיד רלוונטיים, או על שתי קבוצות מהעיר הזו, נו, איך קוראים לה, ניו משהו. על הסיכוי של קליבלנד וסקרמנטו להידבק לצמרת הגבוהה, על אנשים כמו בן סימונס וג'יימס הארדן, או על הבחור הישראלי של וושינגטון (ברכות על החוזה!).
אבל אחרי שראינו את נבחרת ארצות הברית נכשלת באליפות העולם למרות שהיא ניסתה להיבנות כמו "קבוצה", וכשבסוף העונה הזו מחכים המשחקים האולימפיים בפאריס - אליהם כל הכוכבים הכי גדולים הבטיחו שיגיעו כדי לייצג את ארה"ב ולטייל לזהב - את עונת 23/4 חייבים לצייר בצבעי כל דגלי העולם ובקווים של מפת כדור הארץ. הקונטקסט של העונה הזו רלוונטי רק בהסתכלות גלובלית. כ-20 קווי עלילה מניתי פה למעלה - לפחות מחציתם נשענים על שחקנים בינלאומיים.
ואם נראה לכם שזו כבר הנורמה ושליגת ה-NBA נראית ככה כבר הרבה זמן, אז הנה נקודה למחשבה: בהסתכלות היסטורית, העונה הזו יכולה להיות לא רק "עוד עונה" בתהליך האוניברסליות של הליגה, אלא ה-עונה בה המאזניים התהפכו.
כי זה לא רק שהיא מגיעה אחרי עוד כישלון של הנבחרת האמריקנית. זה היה כישלון מיוחד, משתי סיבות: 1) הם באמת ניסו לבנות נבחרת שהיא סוג של קבוצה שמותאמת לכדורסל הבינלאומי. וכשלו. ו-2) זו הייתה אליפות של שנה לפני משחקים אולימפיים, והמון כוכבים של נבחרות אחרות לא הגיעו. ועדיין, ארה"ב סיימה מחוץ לפודיום.
וכאמור, בסוף העונה הזו מחכים משחקים אולימפיים. כן, אלה ש"כל הכוכבים הגדולים" אמרו שהם יבואו אליהם. ובכן, עצרתם לרגע להסתכל אולי על תעודות הזהות של "כל הכוכבים הגדולים" האלה?
יעלו - יקחו מקל הליכה - ויבואו: לברון ג׳יימס, בן 38. סטף קרי, בן 35. קווין דוראנט, בן 35. ברוק לופס, בן 35. ג׳ימי באטלר, בן 34. דמאר דרוזן, בן 34. פול ג׳ורג׳, בן 33. דריימונד גרין, בן 33. דמיאן לילארד, בן 33. קוואי לנארד, בן 32. קריס מידלטון, בן 32. אנתוני דייויס, בן 30. בראדלי ביל, בן 30.
אז כן, בורסת השמות כוללת גם את אמבייד (29 - שעשה לאמריקאים ג׳סטה והחליט לשחק איתם), דונובן מיטשל (27), ג'יילן בראון (27), דווין בוקר (26), באם אדבאיו (26), ג'ייסון טייטום (25), אדוארדס (22), ואולי עוד 2-3 שמות (זאיון, ג'ה). אבל המשקל נוטה בבירור - דור הנפילים האמריקאי שיבוא להציל את כבוד האומה בדרך לזהב בלתי מעורער… הוא דור של חטיארים שכבר הרבה מעבר לשיאם. זה ה"קרם" של הכדורסל האמריקאי כיום, חבר'ה שבליגת השכונות כבר היו עוברים לקטגוריית סיניורים.
המצב הוא כזה שאם עושים נבחרות של עד-גיל-30, ארה"ב מול יתר העולם, ארה"ב - לראשונה אי פעם - מעמידה את הרוסטר הנחות מבין השניים. בנוסף, לפני שנתיים 12 אמריקנים נבחרו לאולסטאר כשהיו בני פחות מ-30, לעומת 5 לא-אמריקניים. בעונה שעברה? זה כבר הצטמצם ל-8:11 לטובת האמריקאים. וזה רק המבחן הכמותי - כי במבחן האיכותני ה-8 לא-אמריקנים האלה זו רשימה מרשימה בהרבה מ-11 היאנקיס. ואם הטרנד הזה יימשך, אז אולי כבר העונה נראה לראשונה בהיסטוריה יותר לא-אמריקנים בני 30 ומטה נבחרים לאולסטאר מאשר אמריקנים.
רק לפני כמה ימים אמר קומישינר הליגה, אדם סילבר, שהוא חושב שהרעיון של "ארה"ב נגד שאר העולם" באולסטאר זה לא הוגן, כי זה אומר שהבינלאומיים ייבחרו מתוך רשימה קצרה יותר, וזה לא פייר כלפי אמריקנים. בקצב בו הדברים הולכים, תיכף הסיבה הזו תישמע כבר כמו סתם תירוץ שנועד למנוע פשוט מהאמריקנים את הפדיחה של להפסיד במגרש הביתי שלהם, בספורט שלהם, בליגה שלהם, לחבורה של זרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו