כשבן סימונס, הרוקי הלוהט של פילדלפיה, הפך לשחקן השלישי בהיסטוריה והראשון זה 50 שנה שהשיג טריפל־דאבל באחד מארבעת המשחקים הראשונים שלו במקצוענים, הוא גרם לאנשים להיזכר בארטי "המבון" וויליאמס, שעשה את זה לפניו. וויליאמס עבד כפועל בבית חרושת כשחבר סידר לו מבחן בסן דייגו רוקטס. זה הפך לקריירה לגיטימית של שמונה שנים כמקצוען. הראשון מהחבורה המצומצמת הזו מוכר הרבה יותר - אוסקר רוברטסון.
בחזרה לסימונס. משעשע איך ההייפ המלאכותי סביב לונזו בול השכיח את העובדה ששנה קודם לכן קבוצות הפסידו במתכוון בתקווה לבחור את סימונס ראשון בדראפט. העילוי האוסטרלי שהושווה ללברון ג'יימס ישב שנה בחוץ בגלל פציעה, וכשחזר הבנו שיש אמת בפרסום. לא רק עילוי גופני שמנהל משחק מגובה של 208 סנטימטרים - אלא מי שמבין את הדרך להיות כוכב.
אישית מה שמרשים אותי זו העובדה שהוא רוקי שחף מה"מחלה" של כמעט כל רוקי מוכשר - בחירת זריקות לקויה. אחרי חמישה משחקים הוא עומד על אחוזי הצלחה שגבוהים מ־50 אחוזים, וזאת ללא קליעת שלוש ראויה לשמה. אחרי אותו משחק טריפל־דאבל מול דטרויט, הוא ניתח במקצועיות כמעט מנותקת את בעיותיו. "אני צריך למצוא את המקומות במגרש שבהם אני קולע ביעילות", הסביר.
כמה ימים לאחר מכן בדאלאס הוא נראה כמעט כמו שחקן ותיק, עם 10 מ־15 מהשדה. כמה דאנקים נפלאים שלו היממו את ההגנה, אבל זו בעיקר תכונה פנטסטית שיש לסימונס: קליעה רכה עם ניתור בכל אחת משתי הידיים. שיתוף הפעולה שלו עם ג'ואל אמביד מעלה את רף הציפיות בפילדלפיה לגבהים שלא היו מאז אלן אייברסון. ואיכשהו, עם כל העוצמה המדהימה של אמביד, סימונס נראה יותר כמו המבוגר האחראי.
אבל כשמשווים ללברון, אמביד או אולי אנטטקומפו, שוכחים משהו שמאפיין גדולים ממש: סגנון מובחן. בנו של כדורסלן אמריקני זוטר שהיגר לאוסטרליה מביא מין תנועה חתולית רכה ותנועה שמזכירה רקדן בלט על הפרקט. הוא נראה כמעט רך, עד שהשומר משתכנע שהוא קצת כזה, ואז זה נגמר בדאנק על הראש.
