את מרבית 30 הדקות שמוקצות לתקשורת לסיבוב בחדר ההלבשה של הקבוצות, רגעים ספורים לפני המשחק, מעבירים השחקנים, די בצדק, באזור המקלחות הסטרילי, מסתתרים מאינספור העיתונאים לוטשי העיניים. כך נוצרת לה התמונה של עשרות כתבים מתרכזים במרכז החדר וצופים בציוד האישי של השחקנים, שממלא את התאים.
מתוך ערימות החפצים של סטף קרי וקלי תומפסון, הנמצאות זה ליד זה, מפרות את השגרה שתי שקיות מוכרות לעין: גרעינים לבנים מייד אין יזרעאל. ״זה עומרי הביא להם״, דואג זאזא פאצ׳וליה לספק הסבר לתעלומה. ואכן, הפיצוצייה של גולדן סטייט התפוצצה הלילה לראשונה בסדרת הגמר.
מד הטמפרטורה בסן פרנסיסקו יכולה לתעתע. הרוחות החזקות שמגיעות מהמפרץ הופכות אותו לקר משאפשר לחשוב, מאלצות אולי את החזאים להשתמש לעיתים בטמפרטורת "מרגיש כמו".
בהשאלה לעולם הכדורסל, במשך דקות ארוכות בשני המשחקים הראשונים הטמפרטורה הרגילה עמדה על הפרש חד ספרתי, כשבפועל זה הרגיש כמו 20. שהסוף הוא בלתי נמנע, גם אם לא בדיוק ברור איך הוא יכתב – דרמת מתח כמו במשחק 1 (או אימה במקרה של ג'י.אר סמית') או אוטוביוגרפיה של סטף קרי כמו הלילה.
סטף וקליי חוגגים. נדמה שכבר אפשר להתייחס בזהירות לכוכב במושגי מורשת // צילום: אי-אף-פי
אחרי ארבע סדרות גמר, נדמה שכבר אפשר להתייחס בזהירות לכוכב במושגי מורשת – מילה שתקשורת הספורט בארה"ב מפמפמת בתדירות כה רבה עד שאפשר לשכוח בכלל שמדובר, עם כל הכבוד, בשחקני כדורסל. ובכל זאת, אחרי שהפגין סדרת גמר ראשונה לא טובה (2015); לא הצליח למנוע את המהפך המדהים של קליבלנד בסדרה השנייה (2016); וראה את המצטרף החדש, קווין דוראנט, מוביל את הווריורס בסדרה השלישית (2017), עושה רושם שהפעם הבחור עם הפנים האדישות הגיע מוכוון מטרה לסדרה הנוכחית. שמה: תואר MVP.
מעבר לשיא ההיסטורי של תשע שלשות במשחק גמר, נדמה כי המשחק הלילה ניקז לתוכו בצורה מוצלחת את המורשת העתידית (בכל זאת, הבן אדם חגג 30 רק לפני חודשיים וחצי) האמיתית של קרי: הוא, אולי יותר מכל שחקן אחר, שינה את הדרך שבה המוח האנושי התרגל לראות כדורסל, לטוב או לרע. כי לפתע זריקה שני מטר מחוץ לקשת בנפילה אחורה עם יד על הפנים – או פשוט מ"הירח", כפי שכינה זאת הקורבן התורן, קווין לאב– כבר לא גורמת לצופים, וגם למאמנים, להתכווץ בכיסא. שתי אליפויות, ואולי אחת נוספת בדרך, הן חותמת טובה לכך. ותודה לגרעינים.
ממורשת אחת לשנייה
עושה רושם שגם לברון ג'יימס, אדם שחי את מורשתו אולי יותר מכל ספורטאי אחר, הגיע כדי להבהיר הלילה נקודה, חושש מהנראטיב שייצר המשחק הראשון: אם אפסיד את הסדרה, שאף אחד לא יעז להגיד שלקחתי הכל על עצמי. 13 אסיסטים, חמש מתוכם כבר ברבע הראשון, אמורים לספק לו נשק בדיון האינסופי על אישיותו, סגנון משחקו, והדרך שבה הוא משפיע על חבריו לקבוצה.
לברון מעכל את הפיגור בסדרת הגמר. נצמד לג'רי ווסט במקום השני של קולעי הנקודות בסדרות הגמר // צילום: אי-אף-פי
רק מי יזכור שג'יימס העמיד הלילה 16 פעמים את חבריו לזריקות שלוש פנויות ורק חמש מהן נכנסו (31%), כשהמילים שסיפק במסיבת העיתונאים אחרי המשחק לא באמת מאפשרות לייצר נראטיב שונה לזה שמלווה את ג'יימס מאז שעבר למיאמי. "הסיכויים היו נגדי מאז שהייתי בן חמש או שש", אמר לקראת המעבר של הסדרה לקליבלנד בלילה שבין רביעי לחמישי, "זה נראה שאני מגיע לכאן ומספר לכם את זה כל הזמן".
באופן מעט סמלי, לברון עקף במשחק את קארים עבדול-ג'אבר ונצמד לג'רי ווסט במקום השני של קולעי הנקודות בסדרות הגמר. אף אחד לא הפסיד יותר גמרים מווסט (8:1), בעוד שלברון נמצא בדרך להפסד השישי שלו (5:3). הראשון מתנוסס מעל לוגו האן.בי.אי, השני כותב בימים אלה פרק חדש בתולדות ההפסדים ההרואיים . כי אם כבר להפסיד, לפחות שתהיה מורשת.
