אצטדיון קנדה ברמת השרון היה במשך עשרות שנים הלב הפועם של הטניס הישראלי, זירה שבה נרשמו ניצחונות היסטוריים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי של חובבי הספורט בישראל.
המתקן, שהוקם בזריזות מפתיעה תוך חמישה חודשים בלבד ונחנך ב-6 במאי 1977, הפך במהרה לבית לנבחרות הדייויס והפדרציה הישראליות, ואלפי אוהדים מילאו את היציעים במשחקים הגדולים.
האצטדיון אירח במרוצת השנים שורה ארוכה של כוכבים ישראליים ובינלאומיים. שחקנים מקומיים כמו עמוס מנסדורף, שחר פאר, ציפי אובזילר, דודי סלע, אנדי רם ויוני ארליך הציגו בו את מיטב יכולתם, והובילו את ישראל לניצחונות בלתי נשכחים מול יריבות מהשורה הראשונה בעולם.
במקביל, כוכבי ענק דוגמת נובאק ג'וקוביץ', אנדי מארי, ג'ימי קונורס, מריה שראפובה ואיליה נסטסה התחרו על המגרש המרכזי, לעיתים מול קהל של 6,000 צופים נלהבים. משחקי גביע דייויס, גביע הפדרציה וטורנירי ATP (כמו טורניר ריקליס ואייזנברג בשנות ה-80 וה-90) הפכו את "קנדה" למוקד טניס בינלאומי.
הסוף של התקופה הזוהרת הגיע בשקט, כמעט מבלי שאיש שם לב. ב-14-15 באוקטובר 2017 שיחקה נבחרת הדייויס של ישראל באצטדיון קנדה בפעם האחרונה, וניצחה את נבחרת רומניה בתוצאה מוחצת של 0:5 במסגרת הסיבוב השני של שלב הפלייאוף בבית האירופאי-אפריקאי 1.
המפגש הזה, שבו סלע, ארליך ואחרים הובילו את ישראל לניצחון מושלם, היה תצוגת תכלית מרשימה - אך גם פרידה לא מודעת מהאצטדיון ההיסטורי. איש לא ידע אז שזו תהיה הפעם האחרונה שבה יישמעו קריאות העידוד ומחיאות הכפיים ביציעים.
מאז אותו ניצחון, נבחרת הדייויס החלה לנדוד. היא אירחה בהיכל שלמה בתל אביב ובאולמות מקורים אחרים, והזיכרונות מהאצטדיון ברמת השרון הפכו לאט לאט דהויים יותר. הסיבות לכך היו מורכבות: תשתיות שהתיישנו ולא עמדו בדרישות המודרניות של תחרויות בינלאומיות, עלויות תחזוקה גבוהות, והעדפה לאתרים חדשים יותר, שיכולים להציע תנאים טובים יותר לשחקנים ולקהל הצופים.
בינואר 2023, לאחר חמש שנים שבהן לא אירח האצטדיון אירועי טניס תחרותיים, הגיעה החותמת הסופית: האימונים במקום הופסקו לחלוטין בשל ליקויי בטיחות חמורים שנמצאו במבנה, והמתקן - שפעם שקק חיים והיה עמוס בשחקנים צעירים, מאמנים ואוהדים - נותר שומם. המגרשים, שראו את טובי השחקנים בעולם נאבקים על כל נקודה, עומדים כיום מוזנחים, ללא תכנון ברור להחזרתם לפעילות. הסמל הגדול של הטניס הישראלי הפך לשריד של עבר מפואר.
ניסיונות השיקום שלא צלחו
הכתובת היתה על הקיר. ניסיונות לשדרג את האצטדיון החלו עוד ב-2007, כאשר הוצגו תוכניות שאפתניות להפוך את המתחם למרכז טניס מודרני עם תשתיות חדישות, יציעים מורחבים ומגרשים נוספים.
למעשה, בכל פעם שעלו רעיונות גרנדיוזיים - החל משיפוץ מקיף ועד לבניית מתקן חדש לגמרי - אף אחת מהתוכניות לא יצאה לפועל. קשיים בירוקרטיים, מחסור בתקציבים, חילוקי דעות בין הגופים המעורבים (המרכז לטניס בישראל, עיריית רמת השרון וגורמים נוספים) וסדרי עדיפויות משתנים עצרו כל יוזמה בשלביה הראשונים. התוצאה היתה עשור וחצי של דשדוש, שבסופו ננטש האצטדיון לחלוטין.
אחת התקוות נשענו על התוכניות של משרד האדריכלים V5 בשיתוף DMA London, שתיכנן אצטדיון חדש ומתקדם: מבנה בן ארבע קומות עם יציעים משלושה כיוונים, גג נפתח, תאי מכובדים ומתקנים ברמה בינלאומית.
החזון היה להפוך את רמת השרון למרכז טניס מוביל, שיוכל לארח תחרויות גדולות ולחזק את מעמד הענף בישראל. אך גם התוכניות המפוארות הללו נותרו על הנייר. נכון להיום, אין צפי ברור לתחילת עבודות, והתחזיות האופטימיות מדברות על שנים של המתנה להיתרים ותקציבים.
"אין בשורות ברמת השרון", מספר אייל תעוז, מנכ"ל מרכזי הטניס והחינוך בישראל. "התוכנית הגדולה זה לבנות אצטדיון חדש, כי האצטדיון הזה עבר זמנו, אין בו אירועים ובצדק. אנחנו מנסים לעניין את העירייה שזה הכי חשוב, ואולי גם איזה תורם. היו תוכניות, אבל מה שחסר זה כסף, בסוף צריך עזרה, כי אנחנו עמותה ויש לנו אתגרים. הלוואי והיה אצטדיון חדש, אבל אנחנו גם צריכים שיפוץ למגרשים מסביב.
"בכלל, כל המגרשים שלנו ברחבי הארץ, שיש לנו 180 כאלה, אנחנו כל הזמן חושבים איך לשדרג אותם, איך להביא מימון, לקרות מגרשים - אפילו צל, כי ביולי-אוגוסט ממש מתחמם וקשה לשחק".
ענת לוין (פרוינד), מחזיקת תיק הספורט ברמת השרון, מספקת את הזווית שלה: "היום אצטדיון קנדה עומד כפיל לבן. אין את אישורי הבטיחות להפעיל אותו. מרכז הטניס קיבל לאחרונה חכירה לעוד 50 שנה ואני לא רואה איך הם עושים את זה.
"צריך לראות איך מייעלים אותו. היו הרבה תוכניות, כמו רצועות נופש של ספורט ופארק, אפילו סקי מים בכבלים לידו, או תורם שרצה לעשות שם מגרש פוטבול, אבל כל אלה הם לא ברמה של הזמן הקרוב".
מי שעוד לא אופטימי במיוחד לגבי החזרת המגרש המיתולוגי לפעילות הוא יו"ר איגוד הטניס אבי פרץ שסיפר: "האצטדיון ברמת השרון הוא של מרכזי הטניס - ארגון שעומד בפני עצמו. הבנתי שיש לו או צו הריסה או שאסור לקיים בו פעילות, אבל זה החלטה שלהם. במידה שהוא היה מסודר ומקורה, אז היינו חוזרים ומשחקים בו. היום הקהל קצת יותר מפונק, קשה להושיב אותו 6-5 שעות בשמש, אבל קודם כל שנחזור לארח בארץ תחרויות ושאלה יהיו הצרות שלנו".
שיעור מהעולם
בניגוד למצב בישראל, עולם הטניס הבינלאומי לא דורך במקום. בטורנירים הגדולים בעולם - באוסטרליה, בארה"ב, בפריז ובלונדון - האצטדיונים עברו בשנים האחרונות מתיחת פנים משמעותית, אבל גם במדינות רבות אחרות הבינו את חשיבות הענף והקימו אצטדיונים חדישים ומפוארים.
כדי לא להפוך אותם לפילים לבנים, אותם אצטדיונים הפכו לא רק למוקד לתחרויות הטניס הגדולות ביותר, אלא גם למרכזים רב-תכליתיים שמתאימים למגוון של אירועי ספורט נוספים. ב-2022, למשל, אצטדיון הטניס ברומא הפך לבריכת שחייה ואירח את אליפות אירופה בשחייה אמנותית; דוגמה אחרת היתה לאחרונה עם הסבתו של 'פיליפ שאטרייה' - המגרש המרכזי ברולאן גארוס בפריז - לזירת אגרוף ולמגרש סקווש.
נוסף על כך, אצטדיונים אלה, מלבד היותם בתי הארחה לאירועי ספורט יוקרתיים, הם כאמור מרכזים רב-תכליתיים, ששימושם חורג מתחום הספורט בלבד. הם משמשים כמוקדים לתרבות ובידור כמו הופעות חיות גדולות, כנסים ותערוכות, אירועים חברתיים ופעילויות נוספות המאפשרות למתקנים אלה להישאר פעילים לאורך כל השנה.
פתרון לא נראה באופק
נכון לחודש מארס 2025, האצטדיון עדיין סגור, והעבודות לבנייתו מחדש לא נראות באופק. אם המצב יימשך כך, ישראל תתקשה לשמר את מעמדה כמדינה המסוגלת לארח טורנירי טניס בינלאומיים או לקיים תשתית מקצועית לשחקנים המקומיים.
כדי לשנות את התמונה, יש צורך בהתערבות ממשלתית ופרטית מיידית, ושיתוף פעולה בין איגוד הטניס, משרד התרבות והספורט וגורמים נוספים. רק באמצעות השקעה משמעותית ומחויבות אמיתית לשיקום התשתיות ניתן יהיה להבטיח עתיד טוב יותר לענף הטניס בישראל.
אצטדיון קנדה היה במשך שנים לב הטניס הישראלי, אך כיום הוא עומד שומם ומוזנח. סגירתו גורמת נזק משמעותי לנבחרות הלאומיות ולדור העתיד של הטניסאים בארץ. התוכניות לבנייתו מחדש קיימות, אך ללא פעולה מהירה, הענף כולו עלול לסבול ממשבר ארוך טווח, כשכבר היום רואים את ההשלכות לכך.
