"בימים שלא היו לי סיבות לקום מהמיטה, חלמתי שאני עומד על הפודיום באליפות העולם. הייתי מתעורר, מרים את עצמי, הולך לשטוף פנים, אבל גם אז המשימה הפשוטה הזו היתה בלתי אפשרית. ואז אתה אומר לעצמך 'אני רוצה להיות הכי טוב בעולם', רק כדי להציב לך מטרות שיגרמו לך לעבור את יום הטיפולים הבא. והנה, עברתי את זה, את הרגעים הכי קשים בחיי, ואני אומר לך גם היום, אני רוצה להיות הכי טוב בעולם".
שגיא מוקי הוא אולי הכוכב הכי גדול של הג'ודו הישראלי מאז המשחקים האולימפיים בריו. באופן מפתיע, אף שלא זכה במדליה במשחקים האולימפיים, אף שהחליף משקל ועל אף פציעה ארוכה, משהו בסיפורו של הג'ודאי בן ה־26 הצליח לכבוש מדינה שלמה. ההרצאות שלו מלאות מפה לפה, בשלטים שנתלו מחוץ לאולם היכל קבוצת שלמה בתל אביב, שמקדמים את הגרנד פרי שייפתח ביום חמישי, מופיע פרצופו המחויך.
"אני חושב שמדליה אולימפית היא לא חזות הכל. לא הכל בסופו של דבר מסתכם באם זכית מדליה אולימפית או לא. העם שלנו אוהב סיפורים של פייטריות, על אלו שלא וויתרו, כי הישראלים הם כאלה, נלחמים. ומה שעברתי לפני ואחרי המשחקים האולימפיים זו דוגמה למאבק שאנשים, ובמיוחד הישראלים, יודעים להעריך במיוחד".
אז כן, סיפור הפציעה בגבו של מוקי כבר סופר בהרחבה בשנתיים האחרונות, ועדיין מדהים לגלות שעם פתיחתה של השנה האולימפית, ואיתה גם הקרב על הכרטיס הבודד למשחקים ב־2020 בטוקיו, מוקי מגיע כמועמד ודאי לזכייה בכרטיס לטוקיו; ואם לא יהיו הפתעות, גם כמועמד למדליה בבירת הג'ודו העולמי.
מוקי החליף משקל ל־81 ק"ג, וגם בטריטוריה החדשה הצליח לזכות באליפות אירופה שנערכה בתל אביב בשנה שעברה. הציפיות לקראת התחרות שתיערך בתל אביב הן דומות. מוקי, כמו רוב הישראלים, מועמד לזהב גם בשל העובדה שהטורניר נערך בביתו, וגם בשל העובדה שכמה בכירים בכל המשקלים לא מגיעים לתל אביב. עבורנו, כמובן, זה לא באמת משנה.
"גם במשקל הקודם וגם במשקל הנוכחי הסתכלתי על רשימת המשתתפים כולה, ואני יודע שאני יכול לנצח את כולם בכל תחרות. אין שם אף אחד שאני מתמודד איתו ואומר שהוא יותר טוב ממני. זה לא רק כי אני מעודד את עצמי מנטלית, אלא כי אני רואה את הכושר שלי ואת העבודה שאני עושה".
"חייב להישאר צנוע"
ג'ודו תמיד היה העניין של שגיא מוקי, לא של אף אחד אחר במשפחה. כשהאב רחמים מצטרף לרגע לראיון, הוא ממהר להימלט. "אבא תמיד אמר לי לא להוריד את הראש בהפסדים ולהישאר צנוע אחרי ניצחונות. ייאמר לזכותם שכשהתאהבתי בג'ודו והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, הם תמיד זרמו. גם אם זה לקחת אותי באוטו מרחקים ארוכים לאימונים. הם לא היו הורים דוחפים ולא היו הורים לא דוחפים. ברגע שהוכחתי רצינות והם הבינו כמה זה חשוב לי, הם מייד עשו כל מה שצריך בשביל שאני אצליח. זה משהו שהוא מאוד נכון לספורטאי, הם יודעים לתת לי ספייס שצריך ולהיות שם כשצריך".
וזה הספיק, כי הנער הצעיר קיבל על עצמו את הג'ודו והפך אותו למרכז חייו. התאהב בספורט עצמו, בערכיו ואפילו בתרבות היפנית. "תחשוב כמה קשה היתה עבורי המחשבה שפתאום זה יכול להיגמר בגלל הפציעה. אבל גם בגלל מה שאתה לומד בג'ודו הבנתי שאסור לי לוותר, שאני חייב להילחם ולצאת מהמצב הזה ובעיקר כל הזמן להישאר צנוע. אף אחד לא ידע על הפציעה שלי לפני המשחקים האולימפיים בריו, לא כי לא רציתי שיגידו 'הנה יש לו תירוץ', אלא כי הבנתי שאם אני אדבר על זה ואעסוק בזה, זה יתפוס אותי וישתלט עלי, וזה הפוך מהדרך שבה אני חי ומהגישה שלי לספורט".
קאמבק גופני ונפשי
הקאמבק הגופני התחבר עם זה הנפשי בגרנד פרי באבו דאבי, לא רק כי שרת הספורט התייפחה לצד הפודיום, אלא כי עבור מוקי היה שם זיקוק של כל מה שהוא מאמין בו.
"להתחרות בלי הדגל באבו דאבי בשנים הקודמות היה משהו בלתי נסבל עבורי. נכון שהצלחנו שם אבל זאת היתה הרגשה אחרת. לזכות שם בזהב עם הדגל וההמנון, זה כבר הרגיש אחרת. יש חשיבות אדירה עבורי לייצג את המדינה, הרי לייצג את העם שלנו זה הכי קל כי הם אוהבים לאהוב אותך ותמיד מעריכים גם אם הפסדת, זה משהו שאתה לא רואה במדינות אחרות", מסביר מוקי ומוסיף: "לקחתי פה (בת"א) מדליה, והיה 'יש' בקהל שכל הג'ודואים והעסקנים מרחבי העולם לא האמינו והודו שלא רואים דבר כזה כל יום. אבל לצד הרגע המדהים ההוא באליפות אירופה בתל אביב, אחרי שנחתנו בארץ עם המדליות מאבו דאבי והבנו מה זה עשה למדינה, הבנתי בעצם שהמדליה הזו ומה שמתרחש זה משהו שבאמת כבר לא אשכח כל החיים שלי".
