עליתי לארץ מארה"ב כשהייתי בת שנתיים. מגיל צעיר מאוד אהבתי ספורט והשתתפתי בהרבה ענפים. בכיתה ב' רקדתי בלט, בתיכון שיחקתי כדורסל בקבוצה של מטה יהודה, שיחקתי פוטבול בנבחרת ישראל, שיחקתי בייסבול, רכבתי על אופני כביש, וכמובן איגרוף תאילנדי. כילדה, הייתי לוקחת לאחי הגדול את נעלי הכדורסל ובגדי הספורט שלו ויוצאת לפעילות.
אני חושבת שאהבה לספורט במקרה שלי היתה גנטית. לאיגרוף התאילנדי אמא שלי דחפה אותי, לאחר שהיא עצמה החלה להתאמן מתוך רצון לשלוט בהגנה עצמית. הייתי מגיעה איתה לאימונים כשהייתי בת 10, והיינו נוסעות באוטובוסים מבית שמש עד לגימנסיה העברית בירושלים, להתאמן במרתף של בני כוגן, ששכן שם באותם הימים. האם אהבתי את האיגרוף בשנייה הראשונה שהתחלתי וחלמתי להיות אלופת עולם בתחום? למען ההגינות, אינני יכולה לומר זאת, מכיוון שהאימונים היו עבורי מקום מפלט במיוחד בתקופה שהוריי התגרשו.
ככל שהשנים עברו, היו לי הרבה אתגרים בספורט ובבית. הייתי צריכה לקבל החלטות לא קלות בשביל להתקדם. הרי החלום האולטימטיבי שלי היה להיות ספורטאית, אולם היה לי מאוד קשה לדבוק בענף אחד. בגיל 17, לקראת הגיוס לצה"ל, הייתי חייבת לבחור ולעשות מהלכים שלא היו מובנים מאליהם.
כמישהי שתמיד ידעה מה היא רוצה, דבקתי בשלי, לא משנה מה אמרה הסביבה, המשפחה והחברים. בגיל 18 התחלתי להתחרות בטורנירים בינלאומיים, ולמי שלא יודע - זכיתי בשש אליפויות עולם, ארבע אליפויות אירופה ומדליית ארד במשחקי העולם (המקבילים לאולימפיאדה של הענפים שאינם אולימפיים) באיגרוף תאילנדי, ופעם אחת באליפות העולם בענף הקיקבוקס.
כמו כן, החל משנת 2015 ובאופן רצוף בחמש השנים האחרונות, נבחרתי לתואר ספורטאית השנה בקטגוריית ענפי הספורט שאינם אולימפיים מטעם משרד התרבות והספורט. לאחרונה נבחרתי גם לשמש שגרירת המרכז הלאומי לקידום הנשים בספורט בישראל "אתנה", ואני נמנית עם קבוצת ספורטאיות מובילות מההווה ומהעבר, המעניקות הרצאות השראה לקהלים שונים ברחבי הארץ, במטרה להוות מודל לחיקוי לילדות ונערות ולעודד את השיח החברתי בנושא ספורט נשים.
המסר העיקרי שלי אליהן הוא שדווקא מקשיים שונים שבהם אנו נתקלים במהלך הדרך אפשר לצמוח ולגדול. עיקרון זה הנחה וממשיך להנחות אותי לאורך כל הקריירה.
נילי בלאק משמשת שגרירה של המרכז הלאומי לספורט הנשים "אתנה"
